תשובה:
יש כאן מקח טעות והקונה יכול לבטל את המקח ולקבל את סכום הקניה, וכן את ההוצאות שהוציא על השבחת הרכב (כדין יורד לשדה חברו ברשות 1 ). אך יש לקזז מהסכום הנ"ל את ההנאה שנהנה הקונה מהשימוש ברכב בתקופה שהרכב היה אצלו, וכן את הבלאי של הרכב בתקופה הזו. את ההנאה של הקונה מהשימוש ברכב יש לאמוד כך, כמה הקונה היה מוכן לשלם לשכור רכב כזה בדיוק למשך התקופה הזו במקום לקנות רכב אחר (שהרי יש יתרונות לשכירות רכב כגון שאין צריך לשלם לבעלים את ערך ירידת שנתון הרכב). האמת היא שקשה לאמוד את ההנאה ללא ידיעת הפרטים כגון מצב הרכב המדויק, ומצבו האישי של הקונה, ולכן כדאי שתגיעו לפשרה לגבי תימחור ההנאה של הקונה מהשימוש ברכב, אם לא תגיעו לפשרה מוסכמת פנו לבית הדין שיכריע בעניין.
לסיכום: המקח בטל, ועל המוכר לשלם לקונה לפי החישוב הבא: מחיר הקניה + ההוצאות שהוציא להשבחת הרכב, ולקזז מזה את: בלאי רכב + ההנאה שנהנה הקונה מנסיעה ברכב בתקופה הזו.
מקורות וביאורים:
א. דיני אונאה וביטל מקח במומים מבוארים בשו"ע חושן המשפט סימן רל"ב. מנוע מזויף הוא בוודאי נחשב מום כיוון שאין הוכחה על כשירותו וגם אינו מאושר על ידי משרד התחבורה, ובעל הרכב לא יעבור טסט עם מנוע כזה (עיין שם סעיף ו' שהגדרת דבר כמום תלוי בהסכמת בני המדינה). ההלכה היא שאם מיד כשגילה הקונה את המום פנה למוכר כדי לבטל את המקח, המקח בטל (שם סעיף ג'). כמו כן, המוכר אינו רשאי לומר לקונה שישאיר אצלו את החפץ וישלם לו כפיצוי את ההפרש שנגרם מהמום אלא חייב להשיב לו את כל כספו (שם סעיף ד').
ב. ההוצאות שהוציא הקונה להשבחת הרכב מגיעות לו בחזרה שהרי דינו כיורד לשדה חברו ברשות, ואם השבח שהשביח את הרכב גבוה מן ההוצאות נוטל את גובה השבח. וכך נפסק בשולחן ערוך חושן משפט סימן שע"ה סעיף ד': "היורד לשדה חבירו ברשות, אפילו נטע שדה שאינה עשויה ליטע, שמין לו וידו על העליונה, שאם היתה ההוצאה יתירה על השבח נוטל ההוצאה, ואם השבח יתירה על ההוצאה, נוטל השבח".
ג. ברם, ברור שהקונה צריך לשלם על מה שנהנה מן הרכב, כמבוא בסימן רל"ב סעיף ט"ו: "המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה, ולאחר זמן נראה לו בה מום, אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל. ואם היה חצר ודר בו, צריך להעלות לו שכר ".
ד. את ירידת ערך השנתון אין צריך הקונה לשלם משום שהמוכר ידע מהמנוע הבעייתי, ועל ידי המכירה הזיק את עצמו. כך עולה מעיון בנתיבות המשפט שם (סוף ס"ק ה') שכתב "אפילו בגברא דלא עביד למיגר רק שהחצר קיימא לאגרא [עיין סימן שס"ג סעיף ו'], אף שהמוכר הזיק את עצמו דאם היה מודיעו היה יכול להשכירו, מכל מקום כיון שדר בו בלא בדיקה אחר המום חייב הלוקח לשלם דחשיב כאילו הוא המזיק מדעת". כלומר היכן שהלוקח לא פשע בכך שלא בדק את המום, כגון בנידון שלנו שלא בדק אם המנוע מזויף והמוכר לא הודיעו, הרי שהמוכר הזיק את עצמו ועליו לשאת בנזקים כגון ירידת ערך שנתון הרכב.

---

^ 1.עיין לעיל שאלה י"ג "את מי צריך לתבוע" בהרחבה בעניין האם יש דין יורד ברשות במקח טעות.