תשובה:
על פי עצת הפוסקים (אגרות משה חו"מ ב', מ"ה, מנחת יצחק ח', קמ"ו) יש לעשות תקנה זו ולהודיע ברבים, ונראה שהיא מועילה אף לחפצים שיש בהם סימן ובכללם ספר עם שם.
על מנת להתיר לקחת יש לוודא שקיימים התנאים הבאים:
א. הדבר מועיל רק לגבי אדם שמודע לתקנה וראה את המודעה, לכן אם ידוע שאין הדבר כן וכגון שידוע שהספר היה שייך לאדם שאינו בן המקום ונזדמן ספרו לשם, יש לחוש שמא לא התייאש ולא הפקירו. אמנם אם אין ידוע מהיכן האדם אומדים אנו שמן הסתם הוא מן הרוב שהם בני המקום (אג"מ שם).
ב. אם מדובר בישיבה והתלמיד עדיין לומד בה יש לשער שלא התייאש ולא לגביו אמורה התקנה, אלא דווקא לתלמיד שכבר עזב את הישיבה ועבר הזמן המסויים ולא בא לקחתו, אז אמרינן שהתייאש והפקירו.
[אמנם אפשר היה לחשוש שמא לא שם לב כלל שאבד ספרו, וממילא לא הפקירו ואסור לקחתו. אך יש לדחות חשש זה משום שאם עבר זמן רב בודאי שנזכר היכן ספרו, ומאחר ולא בא לקחתו הרי שבדעתו היה להפקירו].