כאשר קיבל רבי שמשון את משרת הרבנות בזיבלין התנה שני תנאים עם פרנסי הקהילה: האחד, שכל דבר חשוב בחיי הקהילה יובא לפתחו ויצטרך את אישורו. התנאי השני היה שאין לבוא אליו בענייני הציבור בימי אמצע השבוע, שבהם הוא עסוק בתלמודו, אלא במוצאי שבת בלבד.

הרב נהג לחבוש את ספסלי בית המדרש מיום ראשון עד יום שישי, ושם השיב לשואלים בענייני תורה והלכה בלבד. ביום שישי שב לביתו ובמוצאי שבת הגיעו אליו ראשי הקהילה והעלו בפניו את כל סוגיות הציבור כדי שיכריע בהן.

יום שלישי אחד יצאה אשתו של רבי שמשון לשוק. כאשר הגיעה לחנות הדגים ראתה דג משובח במיוחד וחשבה לקנותו לכבוד שבת. היא הושיטה את ידה אל הדג, ובדיוק אז נכנסה לחנות אשתו של גביר העיירה, שהבחינה גם היא באותו דג ומיהרה לאחוז בו. המוכר שהבחין במתרחש ניסה לשכנע את אשת הגביר לוותר על הדג, אבל היא לא הסכימה בשום אופן, הוציאה מארנקה מטבע שערכו עולה בהרבה על מחיר הדג והניחה לפני המוכר. לפני שיצאה עם הדג העטוף ברשותה פנתה אל הרבנית המושפלת והטיחה בה מילות גנאי ועלבון.

שמע האירוע התפשט ברחבי העיירה ותושביה נסערו. זה מכבר חשו מושפלים מגביר העיירה ואשתו, אבל הפעם חשו שהדבר עבר כל גבול. איך ייתכן שאשת הגביר נהגה באופן כה מחפיר באשת הרב?! גם פרנסי העיר היו נסערים ורצו ללמד את הגביר ואשתו לקח, אבל ידעו שכל החלטה כזו צריכה לזכות באישורו של הרב.

נגשו פרנסי העיירה לרבנית ויעצו לה כי במהלך השבת תספר לרב מה אירע וכך תכשיר את הקרקע להעלאת העניין על ידם במוצאי שבת.

כאשר חזר הרב מבית הכנסת בליל שבת ראה את אשתו יושבת בפינת החדר אבלה וחפוית ראש. הוא הביע את תמיהתו על כך ואז סיפרה לו הרבנית את סיפור המעשה ואת גודל הביזיון שספגה מאשת הגביר. לבסוף אמרה:

"הציבור כולו מזועזע מהתנהגותה של אשת הגביר. ראשי הקהל רצו לקונסה מיד, אבל הם כבולים באישורך במוצאי שבת ואינם יכולים לעשות דבר בינתיים".

רבי שמשון הקשיב היטב לסיפורה של אשתו וניסה להרגיעה עד שהצליח לבסוף לשכנעה לגשת לשולחן כדי לערוך את הקידוש. הוא מילא את גביעו יין, הרימו ביד ימינו ועמד לפתוח במילים "יום השישי..."

לפתע חלף רעד בתוכו ומעט יין נשפך מגביעו הגדוש. הוא הניח את הגביע ואמר לאשתו: "נא אמרי לי, אשתי, מתי אירע כל המקרה שסיפרת לי עליו?"

"ביום שלישי", השיבה.

"ביום שלישי?!", הזדעק הרב, "כלומר שמיום שלישי עד היום את שומרת לה טינה?!"

הרבנית נבהלה מעט מתגובת בעלה, וכשראתה כי הדבר נוגע עד עמקי נפשו, מלמלה: "אם כך, אני מוחלת לה בלב שלם!"

דעתו של רבי שמשון עדיין לא נחה.

"אדם מישראל שנטרו לו טינה מיום שלישי ועד יום שישי, חובה לפייסו! בואי נלך ונפייס את אשת הגביר".

קשה היה לרבנית לקבל את דברי בעלה. איפה נשמע מימות עולם שהנעלב יבוא לפייס את העולב?! אבל בגלל שהתייחסה לדבריו כאל דברי קודש קיבלה את הדין באהבה. הרב והרבנית התעטפו במעיליהם ויצאו יחד לעבר ביתו של הגביר כשהם מותירים על שולחנם את גביע היין מלא.

הגביר ואשתו שישבו על שולחנם הופתעו לראות את הרב והרבנית בפתח ביתם. הם היו בטוחים שהרב בא לייסרם במילים קשות ולתבוע את עלבון אשתו. בני הזוג החלו לגמגם מילות התנצלות. הרב קטע אותם ואמר בעיניים מושפלות:

"באנו כדי לבקש את סליחתכם על הטינה שנשמרה בלבנו כלפי בעלת הבית מיום שלישי עד היום".

הגביר ואשתו נדהמו לגמרי. הם לא הצליחו להבין מה קורה. אשת הגביר פרצה בבכי. אחרי רגע ממושך אמר הגביר:

"וכי אתם צריכים לבקש מחילה מאתנו, הלוא אנו גרמנו בהתנהגותנו ובדיבורינו לפגיעה ברבנית ובכבוד התורה!" כך עמדו שני בני הזוג שעה ארוכה וביקשו מחילה זה מזה וזו מזו. לאחר שנחה דעתו של רבי שמשון, שב עם רעייתו לביתם. היין המתין להם על שולחן השבת ליד החלות העטופות במפה. רבי שמשון הרים את הכוס הגדושה והחל לקדש לאור הנרות.
מתוך העיתון בשבע