בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

פרשת במדבר – סיום שנים עשר חודש

undefined

הרב שמואל אליהו

איר תשע"א
19 דק' קריאה
הספד - שנים עשר חודש
בכ"ה אייר מסתיימים שנים עשר חודש לפטירתו של אבינו מורינו הרב זצ"ל שנסתלק מאיתנו בכ"ה סיון תש"ע ונטמן בליל כ"ו סיוון ליד הציון של החיד"א ז"ל. שנה תשע"א היא שנה מעוברת ועל כן סיום הי"ב חודש הוא בכ"ה אייר. השיעור הזה ידבר במשמעות של התאריך הזה לגבי הספד וקדיש ועוד.
הגמרא במסכת כתובות (קג) אומרת כי ההספד של רבי יהודה הנשיא היה במשך שנים עשר חודש. במשך חודש ימים בכו והספידו אותו יומם ולילה. אחרי חודש ימים חזרו התלמידים לישיבות ללימודיהם. ובמקביל המשיכו בהספדים. הם נשאו קל וחומר בעצמם מאבלו של משה רבינו שבכו והתאבלו עליו שלושים יום ולא יותר. אבל ההספד היה יותר.
עוד מספרת הגמרא כי לפני פטירתו אסף רבי יהודה הנשיא את חכמי ישראל ואמר להם שההספדים לא יהיו בעיירות הקטנות. כשראו חכמים שיש הספדים בכרכים הם הבינו שהדרך הנכונה היא להספיד ברוב עם. אולי כדי שהציבור יראה את כבוד תורה ולא יסתפק בשמיעת דברי ההספד. ובירושלמי אמרו שמטרתו של רבי הייתה למנוע מחלוקת סביב ההספדים שלו. שבודאי אנשים רבים ירצו להשתתף בהם והוא רצה שלא יהיו קבוצות קבוצות של אנשים שכל אחד יעשה הספד של רבי לעצמו אלא ברוב עם.
עד כמה היה חשוב ההספד של רבי ניתן ללמוד מהסיום של המעשה הזה בגמרא. "ההוא יומא דאשכבתיה דרבי, נפקא בת קלא ואמרה: כל דהוה באשכבתיה דרבי מזומן הוא לחיי העוה"ב. ההוא כובס כל יומא הוה אתי קמיה, ההוא יומא לא אתא, כיון דשמע הכי, סליק לאיגרא ונפל לארעא ומית, יצתה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן הוא לחיי העולם הבא".
ביום ההספד של רבי יצאה בת קול שאמרה כי כל מי שהיה בהספד יהיה מוזמן לחיי העולם הבא. היה כובס אחד ששמע את ההכרזה ולא הספיק להיות בהספד. מרוב צער איבד את עצמו לדעת. דבר שבדרך כלל נחשב חמור מאוד וכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא. יצאה בת קול ואמרה כי גם הכובס הזה מוזמן לחיי העולם הבא. ובאמת יש להבין למה הספד כל כך חשוב שכל מי שהיה בו מוזמן לחיי העולם הבא.

הספד – המשך הכוחות לדורות הבאים
הגמרא (שבת קה) אומרת: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתעצל בהספדו של חכם - ראוי לקוברו בחייו. שנאמר על פטירתו של יהושע בן נון: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ" (יהושע כד, ל). למה מוזכר כאן הר הגעש? אומרת הגמרא: מלמד שרגש עליהן הר הגעש. ודרכו של הר געש שכשהוא מתפרץ - הוא קובר את האנשים בחיים. מלשון הכתוב 'התעצלו בהספדו', אתה למד שהם הספידו אותו, אבל התעצלו בהספדו. מה פירוש התעצלו? בדרך כלל משמעות הדברים, שהם עשו עבודה קלה לעצמם, ולא העמיקו להבין את המהות של יהושע עד תוּמה. מן הסתם, סיפרו את הניסים הגדולים שהיו ליהושע – שעמדה החמה בשבילו, ואת זה ראו כל העולם כולו. בודאי זה נאמר בהספדים, כמה וכמה פעמים. וכן כל הניסים האחרים שאירעו על ידי יהושע. כך מדייק הרד"ק שבספר שופטים כתוב שקברו אותו "בתמנת חרס", ובסוף ספר יהושע כתוב שקברו אותו "בְּתִמְנַת סֶרַח". לכאורה, זה רק חילופי אותיות? אבל מתחת לחילופין הללו, מסתתרת איזו משמעות. "חרס" הוא כינוי לשמש. והכוונה שבודאי כל הספדנים הזכירו את העובדה שהוא העמיד את השמש, וזה בודאי פלא מאוד מרשים. אבל זו עצלות להסתכל רק על הדברים מבחוץ. וזה רמוז במילה "סרח" שמשהו פה לא מריח טוב.
רש"י בספר יהושע (כד ה) אומר כי המקום שנקבר בו יהושע נקרא תמנת סרח. על שם שהעמידו תמונת החמה על קברו לומר זה הוא שהעמיד החמה וכל העובר עליה אומר חבל על זה שעשה דבר גדול כזה ומת. ולמה זה לא נחשב הספד ראוי. כי אמרו "חבל" ולא למדו מדרכיו.
הספדנים שהתעצלו סיפרו על הנפלאות של העמדת השמש, ולא סיפרו מנין היה לו כוח להעמיד שמש, מהם התכונות הרוחניות שבזכותם אדם יכול להעמיד שמש, מהם התכונות הנדרשות לכבוש את הארץ. הם התעצלו, וסיפרו רק את המופתים. והתוצאה היא, שאחרי יהושע לא קם מישהו שיודע איך מגיעים למדרגה רוחנית כזו, ואין מישהו ממשיך לדרגות הרוחניות של משה ויהושע.

המשבר רוחני אחרי תקופתו של יהושע
אחרי דורו של יהושע התחילו המשברים הרוחניים הגדולים. מיד אחרי הפסוק על ההספד כתוב (יהושע כד, ל): "וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת ה' כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה ה' אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל". אבל מיד אחר כך היה משבר גדול, כמו שמובא בספר שופטים. הסמיכות של הפסוקים מלמדת, שהחיסרון בהספד על יהושע היה חלק מהגורמים לנפילה הרוחנית שבאה אחר כך.
כך גם בספר שופטים (פרק ב), מובא אחרי התיאור של קבורת יהושע, כי הסתיים דור אחד,
"וַיָּקָם דּוֹר אַחֵר אַחֲרֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֶת ה' וְגַם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל: וַיַּעֲשֹוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים: וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָם הַמּוֹצִיא אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם וַיַּכְעִסוּ אֶת ה': וַיַּעַזְבוּ אֶת ה' וַיַּעַבְדוּ לַבַּעַל וְלָעַשְׁתָּרוֹת".

למה אחרי דורו של משה המשיכו בני ישראל לעבוד את ה', ואילו אחרי דורו של יהושע הכל נשבר? התשובה היא בהספד. את משה, בכו בְנֵי יִשְׂרָאֵל "בְּעַרְבֹת מוֹאָב שְׁלשִׁים יוֹם וַיִּתְּמוּ יְמֵי בְכִי אֵבֶל משֶׁה" (דברים פרק לד, ח). הם מבינים את החיסרון, ומנסים להשלים אותו לפי כוחם. כל העוצמה הרוחנית עוברת מדור לדור. "פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה". יהושע הוא המשמש של משה, ומקבל את אורו כמו שלבנה מקבלת את אורה של החמה. משה מעביר תורה שלימה ליהושע – אחר כך התורה מתפצלת לחלקים.
משה מסרה ליהושע – אבל אחר כך לא נמצא מישהו שיכול לקבל תורה בשלמות
זה מה שנאמר במשנה במסכת אבות: "מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ, וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים, וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים, וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה". מסביר האר"י ז"ל, כי משה ידע את כל התורה כולה, והוריש את הידיעה הזו ליהושע. אבל אחרי יהושע, לא היה אדם שיכול להכיל את כל התורה כולה. לכן הוא הוריש את התורה חלקים חלקים. כל זקן, קיבל חלק אחד של התורה. כך הזקנים העבירו לנביאים, לכל אחד חלק וביחד את הכל. אחר כך העבירו הנביאים בתורם את התורה לאנשי כנסת הגדולה. כל החבורות הללו הם רבים, שביחד נושאים את המשא. אבל לפני כן, היה משה שמסר ליהושע את כל התורה כולה. הכוח הזה נשבר כשלא הספידו את יהושע כמו שצריך, ולא העבירו את התורה של יהושע כמו שצריך ליורשיו. (על פי הסברו של האר"י ז"ל למסכת אבות).

כל אחד יכול להיות כמו הבבא סאלי
המסקנה היא שצריך להספיד בלי להתעצל. לא לספר רק את המעשים שעשה הצדיק, את המופתים, צריך לספר את שורשי המעשים. מתקיים בהם מה שנאמר באליהו הנביא: "אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ - יְהִי לְךָ כֵן. וְאִם אַיִן - לֹא יִהְיֶה". כמו שמסביר הזוהר (חלק א', קצא): "אם תיכול למיקם על עקרא דרוחא דשבקנא לך בשעתא דאתנסיבנא מינך, יהא לך כדין". תרגום: אם תוכל לעמוד על עיקר הרוח שהשארתי לך בשעה שאלקח ממך – יהיה לך כן. אם תוכל להכיר ולהבין את שורש הרוח שממנה עשה אליהו הנביא את כל הניסים - יהיה לך כן. שכשעומדים על עיקר רוחו של אליהו – רואים את אליהו בעצמו.
כשהרב זצ"ל היה מספר על הבבא סאלי הוא גם היה מספר על שורש כוחו. על התמדתו בתורה. על כך שהיה מקפיד לסיים כל שבת את אור החיים על הפרשה. על כך שהיה מכין את שבת מראש ומחכה לה בפתח ביתו. על שמירת העיניים. שמירת הלשון. אהבת ישראל בלי גבול. צניעות. אחר כך הוא היה מסיים את דבריו ואומר: דעו לכם כי אם הבבא סאלי יכול – כולם יכולים. וזה פלא איך לומר כך על הבבא סאלי. אבל זה האמת על הספד של צדיק. לדעת שאפשר.

סיפור עצירת החמה והלבנה
לפני שבוע הייתי באזכרה של הרב ברחובות וניגש אלי אדם אחד וסיפר לי כי הוא היה פעם בבית הכנסת של הרב בשיעור של יום שני. והיה שלג בחוץ ואחרי השיעור הרב אמר שצריך לעשות ברכת לבנה. אמרו לרב ז"ל: יש שלג. אמר להם: אף על פי כן. כשיצאו כל הקהל הפסיק השלג אבל ראו כולם שהשמים מכוסים בעננים. אמרו לרב: אי אפשר לברך על הלבנה. אמר להם: עלו ליד בית הכנסת האשכנזי אולי משם רואים את הלבנה.
עלו וראו שגם שם הכל מכוסה עננים. אמר הרב לאחד מהקהל: תעשה בידיך תנועה להסיר את העננים. כולם צחקו, חשבו שהרב אומר כן בדיחותא. בנתיים עשה כך אותו האיש. וראה זה פלא. העננים סרו וכל הקהל בירך ברכת הלבנה. סיפר לי אותו אדם שכל אלה שראו את המעשה הזה לא התפעלו כלל והיה להם כדבר יום ביומו.
אחרי ששמעתי את הסיפור הזה אמרתי בליביף בודאי ראו אותו רבים ולמה לא סיפרו סיפור זה גם לאחרים. שאלתי את אחד הגבאים בבית הכנסת ואמר לי שהוא זוכר את המעשה הזה אבל שאת לא הייתה הפעם היחידה שהרב עשה כך. אחרי שסיפרתי את הסיפור הזה בשיעור של יום שני. התקשרו אלי אנשים שהיו שם ואמרו לי שגם ראו כן. אחד סיפר לי שראה כי הרב אמר לחזן, תאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" וכשאמר כך החזן מיד סרו העננים ונראתה הלבנה במילואה.
זכור אני שהרב ז"ל היה רגיל לומר כי הכוח של קביעת החודש הוא בדיוק הענין הזה. כי כשחכמים עוסקים בתורה ופוסקים הלכה. הקב"ה משנה את המציאות של גרמי השמים לפי פסק ההלכה שלהם. הרב ז"ל היה פוסק על פי הבן איש חי שאומר שלא מברכים על הלבנה כשיש עליה אפילו לא כיסוי דק של עננים. על כן הקב"ה היה מקיים רצון הצדיקים. והכל בזכות התורה. ודבר זה הוא רשות לכל אדם. שתורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול – יבוא ויטול.

למה הספד של שנה – שנים עשר חודש?
בכל מקום אנו לומדים כי תהליך של לימוד אורך שנה. כך היה בתיבת נח. שכל האנשים והיצורים שהיו בתיבה נשארו שם שנה. אע"פ שכל היצורים שהיו צריכים להכחד מן הסתם נכחדו ביום הראשון. בכל זאת המבול לקח שנה שלימה של שנים עשר חודש בשביל תהליך הלימוד שצריך לעבור נח וכל מי שנמצא איתו בתיבה.
כך היה גם עם יוצאי מצרים שנענשו על יום לשנה. בחטא המרגלים. כל שנה ללמוד משהו על יום אחד של חטא. כך גם בהספד. לומדים במשך שנה על מעלת הרב שנפטר ואחר כך יכולים להמשיך את דרכו מהמקום שבו הוא הפסיק. וממשיכים.

קדיש – שנים עשר חודש
הטעם שהבנים אומרים קדיש שתים עשרה חודש
במדרש. "אמר ר' יוחנן בן זכאי פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאתי אדם אחד שהוא מלקט עצים, דברתי לו דבר ולא החזיר לי. ואחר כך בא אלי ואמר לי: אני מת ולא חי, אמרתי לו: אם מת אתה עצים למה לך? אמר לי: רבי, האזין לי עד שאומר לך דבר אחד. כשהייתי חי - אני וחבירי בפלטרי היינו עוסקים, כשבאנו כאן - גזרו עלינו גזר דין שריפה. כשאני מלקט עצים - שורפין את חברי, וכשהוא מלקט עצים - שורפין אותי. אמרתי לו: דינכם עד מתי? אמר לי כשבאתי לכאן הנחתי אשתי מעוברת ויודע אני שזכר הוא, בבקשה ממך הוי זהיר בו משעה שנולד עד שיהיה בן חמש שנים, הוליכהו לבית רבו למקרא, בשעה שהוא אומר ברכו את ה' המבורך מעלין אותי מדינה של גיהנם". (תנא דבי אליהו זוטא פרשה יז).
ובמחזור ויטרי הביא את המעשה הזה בשם רבי עקיבא. וכך כתב שם: מעשה בר' עקיבא שהיה מהלך בבית הקברות בדרך ופגע באדם אחד שהיה ערום ושחור כפחם והיה טעון משאוי גדול של קוצים על ראשו. כסבור עליו ר' עקיבא שהוא חי והיה רץ כסוס. גזר עליו ר' עקיבא והעמידו. אמר לו: מה לאותו האיש לעשות עבודה קשה כזאת. אם עבד אתה ואדונך עושה לך כך - אני אפדה אותך מידו. ואם עני עתה ובני אדם באים עליך בעקיפין אני מעשיר אותך.
אמר לו: בבקשה ממך אל תעכביני שמא ירגזו בי הממונין עלי. אמר לו: מה זו ומה מעשיך?. אמר לו: אותו האיש מת. ובכל יום שולחים אותי לחטוב עצים. אמר לו: בני מה היה מלאכתך בעולם שבאתה ממנו? אמר לו: גבאי המכס הייתי. והייתי נושא פנים לעשירים והורג את העניים. אמר לו: כלום שמעת מאותם הממונין עליך לפורענות איזו דבר שיש לו תקנה. אמר בבקשה ממך אל תעכביני שמא ירגזו עלי בעלי פורענות שאותו האיש אין לו תקנה. אלא שמעתי מהם דבר שלא היה יכול להיות. שאלמלא היה לו לעני זה בן שהוא עומד בקהל ואומר ברכו את ה' המבורך והם עונין אחריו. ויהא שמיה רבה מברך מיד מתירין אותו מן הפורענות. ואותו האיש לא היה לו בן מעולם. והניח את אשתו מעוברת. ואיני יודע אם ילדה זכר. ואם ילדה זכר מי מלמדו תורה שאין לאותו האיש אוהב מעולם.
מיד קיבל עליו ר' עקיבא לילך לחפש אם הוליד לו בן זכר כדי ללמדו תורה ויעמידנו לפני הציבור. אמר לו מה שמך. אמר לו: עקיבא. ושם אשתך?. אמר לו: שושניבא. ושם עירך? לודקייא!. מיד נצטער ר' עקיבא צער גדול והלך ושאל עליו. כיון שבא לאותו מקום שאל עליו. אמרו לו ישחקו עצמותיו של אותו האיש. שאל על אשתו. אמרו לו ימחה זכרה מן העולם. שאל על בנו. אמרו לו הרי ערל הוא. אפילו מצות מילה לא עיסקנו בו.
מיד מלו ר' עקיבא. והושיבו בספר לפניו ולא היה מקבל התורה עד שישב מ' יום בתענית. יצתה בת קול ואמרה לו לזה אתה מתענה. אמר לפניו רבונו של עולם והלא לפניך ערכתי אותו. מיד פתח הקב"ה את לבו ולמדו תורה. וק"ש וברכת המזון. והעמידו לפני הקהל ואומר ברכו. והם ענו אחריו ברוך ה' המבורך. באותה שעה התירו אותו מן הפורענות.
מיד בא אותו האיש לר' עקיבא בחלום. ואמר יהי רצון מלפניך הקב"ה שתנוח דעתך בגן עדן שהצלת אותי מדינה של גהינם. מיד פתח ר' עקיבא ואמר (תהלים קלה) "ה' שמך לעולם ה' זכרך לדור ודור". (מחזור ויטרי סימן קמד בשם מסכת כלה רבה ב).
כך מביא הב"י (יו"ד סי' שעו ס"ד) מעשה זה ושם הביא שאמר לו: "אין מי שיצילני, אם לא שיאמר בני קדיש, או יפטיר בנביא לכבוד השם בעבורי". וסיים הבית יוסף כי "על זה פשט המנהג לומר בנו של מת קדיש בתרא כל י"ב חדש".

לא רק קדיש מעלה את האב הנפטר, אלא כל דבר שיש בו קידוש השם
מדברי המדרש נראה שלא רק קדיש מועיל לנפש ונשמת הנפטר אלא גם "ברכו". או הפטרה בנביא. והרמ"א מביא כי גם תפילה בציבור מועילה. ואולי מועילה יותר לנשמת הנפטר מאשר הקדיש. שכתב: "מי שיודע להתפלל - יתפלל ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים; ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה - יתפלל למנצח ובא לציון וכו' (שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעו סעיף ד ברמ"א).
ולמה דווקא ובא לציון? נראה כי בגמרא (סוטה מט.) "רשב"ג אומר משום ר' יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו. וכו'. אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו, שנאמר: (דברים כח) "בבקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בקר", ומקשה הגמרא: אם כן על מה העולם עומד? ועונה: אקדושה דסידרא ואיהא שמיה רבא דאגדתא". קדושה דסדרא הוא קדושת ובא לציון. שעליה עומד העולם. וצריך לזה ביאור.
מסביר רש"י כי יש באמירת "ובא לציון גואל" יש גם לימוד תורה וגם קידוש ה'. "שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט. שאומר קריאתו ותרגומו והן כעוסקין בתורה. וכיון שנוהג בכל ישראל בתלמידים ובעמי הארץ ויש כאן שתים קדושת השם ותלמוד התורה חביב הוא. וכן "יהא שמיה רבה מברך" שעונין אחר הגדה שהדרשן דורש ברבים. בכל שבת היו נוהגין כך, ושם היו נקבצין כל העם לשמוע לפי שאינו יום של מלאכה ויש כאן תורה וקידוש השם". (סוטה דף מט עמוד א).
אם הקדושה הזאת שיש בה קידוש ה' מקיימת את העולם. בודאי יש בה לקיים את מקומם של הנפטרים בעולם. כיון שהגמרא (ראש השנה יז) שמספרת על פושעי ישראל אומרת כי יש שלושה ספרים. אחד של רשעים גמורים ואחד של צדיקים גמורים ואחד של בינונים. ומנין לומדת הגמרא על ספרם של רשעים? מהמילים "ימחו מספר חיים". היינו יכולים לומר לפי הגמרא שספרם של רשעים הוא ספרם של מחוקים. רשע הוא אדם מחוק.
קדיש זאת מציאות של קיום. הפך המחיקה. "קדוש לעולם קיים" (סנהדרין צב.) לפי זה מובן למה הקדיש שהוא קידוש השם מועיל לרשעים המחוקים. הקדושה מביאה להם קיום. בזכות הקדיש הם יהיו כתובים בספר הזכרונות ולא חלילה מחוקים. שלא יהיו בחינת "עוברים" שעוברים מן העולם ואין להם קיום. אלא בזכות קידוש השם יהיו מצדיקי הרבים "ככוכבים לעולם ועד". כמו מלמדי תינוקות שממשיכים את התורה לרבים.

מקור המנהג לומר קדיש רק י"א חודש – רמ"א
כתב הרמ"א בסימן שע"ו "על כן נהגו לומר על אב ואם קדיש בתרא י"ב חדש, וכן נהגו להפטיר בנביא, ולהתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם, וכשהבן מתפלל ומקדש ברבים, פודה אביו ואמו מן הגיהנם.
וממשיך ואומר כי האבלים אומרים קדיש אפילו בשבת ויו"ט. אבל לא נהגו להתפלל בשבת וי"ט, אף על פי שאין איסור בדבר. אבל בימות החול, מי שיודע להתפלל (כשליח ציבור) – יתפלל. ויותר מועיל מקדיש יתום שלא נתקן אלא לקטנים; ומי שאינו יודע להתפלל כל התפלה - יתפלל למנצח ובא לציון וכו'. (כי שם יש קדושה).
עוד מסיים הרמ"א: "ונהגו שאין אומרים קדיש ותפלה רק י"א חדשים, כדי שלא יעשו אביהם ואמם רשעים, כי משפט רשע י"ב חדש". (שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שעו). בפשט דברי הרמ"א ניכר שדעתו לומר קדיש כל הי"ב חודש. רק שנהגו האנשים לומר אחד עשר חודש.

קדיש להעלותו מדרגה אחר מדרגה – ולכן יש לומר כל השנה כולה
הרב בן איש חי ברב פעלים כתב דעת כמה פוסקים שצריך לומר קדיש כל השנה בלי להחסיר. וכך הביא הרב שלמי ציבור את דעת רבינו האר"י ז"ל דיש ליתום לומר קדיש בתרא שהוא קדיש יתום כל השנה גם בשבת ויו"ט ור"ח. כי אין הטעם לאומרו כדי להציל הנפש מגיהנום בלבד, אלא בלבד זה מועיל גם כן להעלות הנפש מדרגה אחר מדרגה. וזה מועיל גם בשבתות וימים טובים שבהם אין גיהנום.
הרב בעל כנסת הגדולה כתב (יו"ד סי' ת"ג בסוף הגהב"י) את המנהג שהביא הרמ"א דלעיל. הוסיף על זה הכנה"ג: "ואני הנהגתי לומר קדיש ותפלה כל י"ב חודש חסר שבוע אחד. דכיון דהטעם הוא משום דמשפט רשעים בגיהנם י"ב חודש - כל שחסר יום א' מן י"ב חודש – סגי".
והביא בעל הבן איש חי בתשובות בשם הרב הגדול רבינו חיד"א ז"ל (בשיו"ב סי' שע"ו וסק"ח כ') וז"ל: "לפי מה שכתב רבינו האר"י זצ"ל דהקדיש מועיל גם כן להעלות נשמתו, נראה שיאמר קדיש כל י"ב חודש, אלא מפני ההמון - פחות שבוע אחרון כמ"ש הכנה"ג סי' ת"ג. כיון דחשו שלא יאמרו משפט רשעים י"ב חודש כל שמחסר מן י"ב חודש סגי עכ"ל.

למה לא מחסרים את השבוע האחרון של השנה
מה שנהגו לחסר שבוע אחד או יום אחד בשנה, מפני שהמון שלא יגידו שהנפטר רשע מרשעי ישראל. ודינו שתים עשרה חודש. הנה לא חיסרו את השבוע האחרון של השנה אלא רק שבוע אחד בסיום החודש האחד עשר או תחילת השתים עשר. והטעם כתב בעל הבן איש חי בספרו רב פעלים. "דהא ודאי סוף הי"ב יותר ראוי ונכון לעשות דבר לתועלת הנפטר כדי להכניסו לג"ע ולהעלותו ממדרגה למדרגה". כי בסוף החודש השתים עשר צריך הנפטר את העזרה של המשפחה והאנשים האחרים שמסייעים לו. ולכן אין להמנע מלומר קדיש בשבוע האחרון של השנה.
והביא הרב פעלים את מנהג בגדאד. "אך המנהג פה עירינו להפסיק שלא לומר קדיש רק בשבוע ראשון של י"ב חודש וסוף י"א חודש קורין אותו שנת החסירה ומחלקים בו מאכל ומעות למנוחת הנפטר כאלו היום נגמר תיקונו ומשפטו ואינו לרשעים שנידונין י"ב חודש שלמים".

מעלת ההספד כמעלת הקדיש – קידוש השם
לפי מה שראינו לעיל כי מעלת ההספד היא בקידוש ה' שיש בו. גם השכר שיש למי שהשתתף בו הוא גדול כי יש בו קידוש השם גדול. ובגמרא "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ". (כתובות ה.) והמעיין בגמרא שם יראה כי גם מעשה הצדיקים הם מעשה השם. רק שמעשה שמים וארץ הם מעשה ה' שלא ראינו בבריאת העולם. רק אנחנו יודעים שכך היה. אבל מעשה השם שנעשה דרך הצדיקים הוא קידוש השם גדול מאוד שאנו רואים אותו בעיננו.
זה בדיוק ענינו של הקדיש והתפילה בציבור. לקדש את שם ה' ברבים. כי הנשמה אחרי פטירתה מהעולם היא לא נשמה פרטית. כמו כל הנשמות היא חלק מהנשמה הכללית של ישראל. ולכן כל הדברים שאנו עושים והם דברים כללים – משמחים את הנשמה. ולכן נוהגים לתת צדקה לעילוי הנשמות. וכן לימוד תורה שהוא גם שמחת הנשמות.

אזכרת יום השנה
בשבת קודם היארצייט של השנה הראשונה - הנשמות עולות ולא יורדות
בספר שער המצות פרשת ויחי כתב רבינו מהרא"י ז"ל וז"ל ענין הנשמה שארז"ל כל י"ב חודש עולה ויורדת, ולאחר י"ב חודש עולה ואינה יורדת, ואמר בשם האר"י ז"ל. "שמעתי משמו של מורי ז"ל כי בשבוע האחרונה של הי"ב חודש אע"פ שהאדם נפטר באמצע השבוע בימי החול, ואז הוא תשלום הי"ב חודש עכ"ז בשבת שלפני אותה השבוע אז עולה ואינה יורדת עוד ואע"פ שעדיין חסרים כמה ימים מהשבוע להשלים הי"ב חודש, לפי שביום השבת כל הנשמות עולות בג"ע העליון כנודע אפילו בתוך הי"ב וכיון שעלה שוב לא ירד בשביל אותם השלש או ארבע שחסרו בחשבון י"ב חודש עכ"ל.
אם כן יש לשאול. למה אומרים קדיש אחרי השבת. הרי הנשמה כבר עלתה לפני השבת. ומה יועיל הקדיש של השבת?
על זה עונה בעל הבן איש חי בתשובה שם. "והנה בשער הכוונות בסוד קדיש בתרא כתב רבינו ז"ל שם, וז"ל, אין הטעם כפי מה שחושבין המון העם שמועיל להציל נפש המת מדינא של גיהנם לבד, כי הנה יש תועלת א' והיא להכניסו לג"ע ולהעלותו ממדרגה למדרגה עכ"ל, וכתב רב פעלים על דברי האר"י ז"ל: "הרי עשה רבינו ז"ל בזה שתי חלוקות: אחת - להכניסו לגן עדן. והשניה - להעלותו ממדרגה למדרגה. ויש להסתפק ב"ה אם הכונה של להכניסו לג"ע הוא ענין העליה שכתב בשער המצות הנז"ל שעולים הנשמות בג"ע העליון בשבת או דזה העליה שמדבר בה בשער טעמי המצות הוא ענין אחר, ומ"ש להכניסו בג"ע הוא ענין אחר, ודבר זה לא נתברר אצלי.
עכ"פ נראה ודאי כשתעלה הנשמה בשבת האחרון של י"ב חודש, ואינה יורדת בשביל ג' וד' ימים הנשארים בסוף י"ב חודש, ועכ"ז יש תועלת בקדיש באותם הימים הנשארים בסוף י"ב חודש בשביל חלוקה הב' של התועלת הנז', והוא להעלותה ממדרגה למדרגה, כי אע"פ שלא תרד אחר שעלתה בשבת האחרון של הי"ב חודש עכ"ז יש לה תועלת בקדיש, שגם בעודה שם תעלה שם ממדרגה למדרגה" .
למה מתחילים לומר קדיש בשבת לפני היארצייט בכל שנה ושנה?
כתב ברב פעלים (ח"ג יו"ד לב) "ואשר שאלת על מנהג מי שיש לו יא"ר ציי"ט שיתחיל לומר קדיש מיום שבת אם יש למנהג זה גילוי בפוסקים, תשובה. מנהג זה הביאו בשלמי ציבור דף ק"ץ ע"ב וז"ל ואנכי הצעיר קבלתי לומר קדיש בשבת שלפני השבוע שחל להיות בו יום מיתת אביו ואמו, לפי שעיקר העליה של הנשמות דעולות ממדרגה למדרגה הוא בשבת שלפניהן במ"ש בזוהר עכ"ל, ומזה נהגו העולם לעשות כן.
אך ודאי אין למנהג זה טעם חזק ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל, יען כי רבינו מהרח"ו ז"ל העיד שרבינו האר"י ז"ל היה אומר קדיש בתרא בכל שנה ביום שנפטר בו אביו. ונמצא לא היה אומר קדיש אלא רק ביום יאר צייט ממש בלבד. אך כיון דנהגו העולם ע"פ דבריו של הרב ש"ץ להתחיל בקדיש מן יום שבת - ראוי לעשות כן אפילו מי שהוא מקובל ומתנהג ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל בכל ענייניו כי איכא בזה כבוד לאביו ואמר משום מנהג העולם.
וממשיך הרב ואומר: ועל ששאלת אם חל יום יאר צייט בשבת, דע כי מנהג עירינו בגדא'ד אם חל יום יאר צייט בשבת מתחילין לומר קדיש מיום שבת שקדם לשבת זה, ונמצאו אומרים הקדישים בשתי שבתות ובימות החול שביניהם, וההתחלה היא מן קדיש ברכו של ערבית דשבת וזה פשוט, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.

יום האזכרה בכל שנה ושנה - לפי פטירה ולא לפי הקבורה
לגבי השבעה והשלושים יודעים אנו כי התאריך נקבע על פי יום הקבורה של הנפטר. לגבי יום השנה בכל השנים – הולכים לפי יום הפטירה. כך מובא בשולחן ערוך שהמתענה ביום שבו מתו אביו ואימו. "אין צריך להתענות אלא ביום מיתת אביו, ולא ביום קבורה". (אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח סעיף ח). כן כותב הרמ"א (יו"ד תב יב) כי יש "מצוה להתענות יום שמת בו אביו או אמו". ומתענין יום המיתה ולא יום הקבורה. וכל זה הוא ביום השנה שבכל שנה ושנה. אבל ביום השנה הראשונה יש בזה מחלוקת האם זה כמו השבעה והשלושים שהולכים לפי הקבורה או שזה כמו כל השנים האחרות שהולכים לפי יום הפטירה?
בתשובת מהר"ר משאת בנימין כתב כי הולכים לפי הקבורה רק בשאר שנים. אבל בשנה ראשונה לעולם עושין היארצי"ט ביום הקבורה ולא ביום המיתה, דאם לא כן לפעמים לא ישלים אבילות של י"ב חדש. כגון אם מת בערב שבת בראש חודש שבט ואין פנאי לקברו עד יום א' שהוא ג' שבט. אם יהיה לו יאר ציי"ט ביום המיתה בר"ח שבט גם האבילות יפסוק באותו היום כי כבר נהוג עלמא שלא להתאבל רק עד היאר ציי"ט וזה ודאי לאו שפיר דהאבילות התחיל מיום הקבורה ולא מיום המיתה וצריך להשלים האבילות עד יום הקבורה שהוא ג' שבט עכ"ל.
כתב הט"ז על דברים אלו "ולא אאמין שיצאו דברים אלו מפי אותו צדיק" (ט"ז יורה דעה סימן תב ס"ק ט) והש"ך שם אומר כי אם הקבורה היתה למחר – אין חשש קלקול באבלות וינהוג אף בשנה ראשונה ביום המיתה. ואם ההפרש בין המיתה לקבורה הוא כמה ימים - צריך לנהוג יא"צ בשנה ראשונה ביום הקבורה ואחר זה בכל השנים ינהוג ביום המיתה. וכתב האגרות משה כי כדעת הש"ך הם נוהגים למעשה. (אג"מ יורה דעה חלק ג סימן קס). וכתב הבאר היטב כי בשנה מעוברת שאין לחשוש את החשש של הרב מ"ב. כי האבלות מסתיימת בסיום הי"ב חודש. ואילו האזכרה היא רק חודש אחד אחר כך. (באר היטב שם ס"ק ג).
כתב הרב פעלים (יו"ד א נא) "והנה פה עירנו בגדאד אין אנחנו יודעים בזה מנהג מן דורות הראשונים, ואני דרכי להורות לכל שואל כמ"ש זכור לאברהם ז"ל, וכסברת הש"ך, מפני כי לפי קטנות דעתי על דרך הסוד כך צריך להיות, ומצד התענית איכא טעמא רבה לעשותו ביום המיתה, לפי טעם האחד שאמרו משום רבו איתרע מזליה, ועוד יש לחזק הדבר הזה מטעם אחר, וכעת אין פנאי להאריך יותר בזה. והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו, אכי"ר".

מתי לעשות האזכרה בשנה מעוברת?
מרן הרב זצ"ל היה רגיל לומר כי בשנה מעוברת שהייתה אחרי הפטירה צריך לעשות שלוש אזכרות. אחת ביום סיום האחת עשרה חודש. אחת ביום השתים עשרה ואחת ביום השנה. ומקור דבריו בשו"ת רב פעלים שכתב כי יש שני טעמים לתענית שמתענים ביום השנה. א] חדא משום דריע מזליה של הבן. ב] שבזה התענית עושה עילוי לאביו דהוי כמקריב קרבן במיעוט חלבו ודמו למנוחת אביו או אמו והרי זה התענית הוא מצווה אחת בכלל המצות שראוי להבן להרבות באותו היום. לכן אם אדם נפטר בשנה מעוברת קודם חודש אדר המעובר, צריך לעשות אזכרה ביום התשלום שתים עשרה חודש בגלל העילוי לאביו. וצריך לעשות אזכרה ביום השנה כי רע מזליה.
ואנחנו פה עירנו יע"א נהגנו להורות בכהאי גוונא דנידון השאלה שיתענה ביום תשלום הי"ב חודש וגם בחודש שאחריו ביום הפטירה וזו היא הוראה נכונה דאית בה טעמא כאשר כתבתי לעיל דבתשלום הי"ב חודש איכא טעמא בתענית בשביל עילוי וכפרה לנפש הנפטר, ובאותו היום השעה צריכה לכך טפי משאר עתים.
וביום הפטירה שהוא בחודש הבא אחריו איכא תרי טעמא חדא משום דריע מזליה ב"מ והוא לצורך הבן המתענה וחדא משום תועלת הנפטר שיהיה לו עילוי כי אין קץ וסוף להדרגות של העילוי שתהיה לנפש. וכמ"ש רבינו האר"י ז"ל.
האם יום פטירה או יום קבורה בשנה מעוברת?
אע"פ שבעניין יום השנה יש מחלוקת כפי שהובא לעיל האם ביום הפטירה או הקבורה. "לענין תשלום השנה של י"ב חודש, נראה דראוי לעשות התענית והלימוד והקדישים וההליכה על הקבר ביום המיתה אפילו בשנה הראשונה". ולפי הרב פעלים הזה יש לעשות את שלשתם לפי יום הפטירה ולא לפי יום הקבורה. (ר"פ ח"א יו"ד נא).
בשו"ת צץ אליעזר (חלק יח סימן עב) נשאל האם עליה לקבר. סיום הקדיש והתפילה בשליח ציבור מסתיימים בשנה מעוברת בגמר י"ב חדש בשנה או ביום השנה. למשל אם נפטר בר"ח ניסן אם תכלית י"ב חדש הוא ביום כ"ט לחדש אדר שני או בר"ח ניסן, כמו ביאר"צ ובשנה פשוטה.
וענה שם הרב ז"ל כי לדעתו התאריך הוא היום האחרון של הי"ב חדש, כפשטות לשון השו"ע ביו"ד סימן שמ"ד סעי' כ' שכותב בלשון "ותכלית י"ב חדש מבקרין", וכך מדייקים מהגר"ח פלאג'י ז"ל בספרו נשמת כל חי בלשון "בסוף י"ב חדש", והרב פעלים בלשון "ביום תשלום הי"ב חדש".
ובזה שונה יום זה מיום יארצייט רגיל שהוא ביום הקבורה דווקא ולא יום קודם. כי שם התאריך של היום והחודש גורם. שבאותו יום שבו נפטר האדם - בכל שנה ושנה באותו יום - איתרע מזלו של האבל. וגם לדעת האר"י שביום זה הנשמה עולה מדרגה אחר מדרגה – יש לעשותו ביום הפטירה. אבל ענין "תכלית הי"ב חדש" הוא כדי ללות את הנשמה המסתלקת. וכמאמר הגמ' בשבת ד' קנ"ב ע"ב, דכל י"ב חדש גופו קיים ונשמתו עולה ויורדת, לאחר י"ב חדש הגוף בטל ונשמתו עולה ושוב אינה יורדת ע"ש ובתוס'. וא"כ הליווי מתבטא איפוא אם מבקרים ביום האחרון של הי"ב חדש דלאחר מיכן כבר השתנה כבר המצב.
אמנם בשנה הראשונה לפטירה שאינה שנה מעוברת, יש שני תאריכים בעלי משמעות. אחד בסיום השנים עשר חודש ללוות את הנשמה. ואחר ליום הפטירה שחל יום אחד אחרי זה. ומכיוון שאין לחייב את האבלים לעשות שתי אזכרות יום אחרי יום. עושים אזכרה אחת ביום הפטירה. אבל בשנה מעוברת עושים את האזכרה הראשונה של סיום הי"ב חודש בסיום השנה ולא ביום השנה. ואת האזכרה של יום השנה כעבור חודש, ביום הפטירה בדיוק.
אמנם המעיין בלשון בבן איש חי בתשובה (ר"פ או"ח ח"ד מא) שם יראה שהדוגמא שהביא היא לא בתשלום הי"ב חודש כלשונו. אלא ביום הפטירה וחודש קודם לכן. שכתב: "וכן כתב הרב דברי יוסף ז"ל סי' נ"ז מסברא דנפשיה דמי שמת אביו בער"ח אלול ונתעברה השנה דיתענה בשנה הראשונה ער"ח אב ששלמו לו י"ב חודש מטעם כפרה ויתענה ג"כ בער"ח אלול משום מזליה וכו'" ואם כדברי הרב ציץ אליעזר היה צריך לומר שיתענה יום לפני ערב ראש חודש אלול. ושמא הביא את דברי הדברי יוסף כלשונו וסמך על מה שאמר בתחילה שצריך ביום תשלום הי"ב חודש. וצ"ע.
נסיים ונאמר כי אנו מודים לכל מי שעשה אזכרה לרב ז"ל במשך השנה. לכל מי שערך הספד בבית כנסת או בית ספר. בכל מקום שהוא – יברך אותו שיתקיים בו מה שנאמר על אשכבת רבי שיהיה מוזמן לחיי העולם הבא.
נבקש מכל מי שביכולתו לערוך אזכרה לרב גם ביום השלוש עשרה שהוא כה סיון בשנה זו ובכל שנה ושנה. ותבא עליו ברכת טוב. אכי"ר.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il