בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • פנחס
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

נבואת משה

הגדרת שתי סוגי נבואות; מדוע נסמכה פרשת מדין לפרשת נדרים?; מה מיוחד בנקמת מדין?; הסיבה שלא הרגו את בנות מדין; במלחמת מדין בטל ההיתר של "אשת יפת תואר"; המיוחדות של מלחמת מדין.

undefined

הרה"ג אברהם יצחק הלוי כלאב

תשס"ג
8 דק' קריאה
"זה הדבר אשר ציוה ה' - , משה נתנבא בכֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה. והנביאים התנבאו בכֹּה אָמַר ה'. מוסיף עליהם משה שנתנבא בלשון זֶה הַדָּבָר." (סיפרי).
"זה הדבר" פירושו ראיה מוחלטת, אספקלריה המאירה. "כה" אינה אספקלריה מאירה. נבואת משה היא ברורה כדבר איש אל רעהו. לא כן שאר הנביאים. אלא שקשה מדוע בכל זאת מתנבא משה לפעמים ב"כה"? מבאר מהר"ל ב"גור־אריה":
הנביאים ניבאים בעניני עולם הזה שהם דברים משתנים, לכן כוח נבואתם אינו חזק ובהיר. אבל משה שמתנבא תורה ומצות שהן נצחיות כוח נבואתו בהיר. ברם גם משה כאשר הוא מתנבא דברי העולם, כגון "כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא וגו'", שזה ענין השייך למציאות העוברת של העולם, וכן "כה אמר ה' עברו משער לשער וגו'" שהיתה זו נבואה לשעתה, שאינה דומה לשאר המצות שהן צווים לדורות. ולכן אין אפשרות אפילו למשה, לראותם באספקלריה המאירה. עכ"ד.
כלומר, הנביאים נחלקים כל אחד לפי מעלתו האישית, ובהתאם לכך כוח נבואתו. ואם כי משה הינו גדול הנביאים, כמו שנאמר (דברים, לד, י), "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" לומר, שנבואת משה משולה כדבר איש אל רעהו במראה ולא בחידות בכל זאת, דברים גשמיים או מצות עוברות אינן ניתנות לראיה מוחלטת, כי הן מצד עצמן אינן כאלה. על כן אף משה אינו יכול לראותן בכל כוח נבואתו, ודו"ק. לפי זה אפשר להסביר את דברי הגמרא (ברכות, לד, ב), "כל הנביאים לא נתנבאו אלא לימות המשיח, אבל העולם הבא עין לא ראתה אלהים זולתך, ע"כ". שכשם שאין ראיה ברורה למציאות קלושה, כך אין בכוח הנביא לראות מציאות כל כך עליונה, שאורה נהיר מדי.

והנה לנאמר מובן, מדוע דוקא פרשת נדרים פותחת בהגדרת כוח הנבואה המיוחד למשה? שאפשר היה לחשוב שכיון שנדרים הם איסורים שאדם אוסר את עצמו בדברים שהתורה מתירה, וכבר נתבאר במסכת נדרים שאין ראוי לאדם להוסיף איסורים על מה שאסרה תורה הלואי שישמור מה שציותה תורה. אלא אם כן, אדם רואה שיצרו מתגבר עליו, ואינו יכול לכובשו, ועל ידי הנדר או השבועה יזרז את עצמו להתחזק בקיום מצות התורה. באותו זמן רצוי לידור, ונדרו מתקבל לפני בורא עולם. ולפי שאיסור נדר ושבועה אינם רצויים תמיד אינם מצות תמידיות שנאמרו בזה הדבר אלא ב"כה אמר ה'" לפיכך הדגישה תורה שגם מצות נדרים, הינה זה הדבר אשר ציוה ה''. אלא שעדיין יש להבין מדוע נסמכה פרשת מדין לפרשת נדרים דוקא?
נעמוד על כך כאשר נתבונן, שהנה הקדוש ברוך הוא אמר למשה, "נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך" ואמרו על כך בילקוט שמעוני (מטות, לא):
"זה שאמר הכתוב (תהלים נח, יא), יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם, צדיק זה משה שראה בנקמת מדין. פְּעָמָיו יִרְחַץ בְּדַם הָרָשָׁע בדמו של בלעם הרשע. אתה מוצא שהשליטו הקדוש ברוך הוא למשה בעליונים (בשעת מתן תורה) שהיו מלאכים נותנים לו מקום ונכנס לתוך מחיצות של אש. שלט בים וקרעו )בקיעת ים סוף( וכשבקש החזירו למה שהיה. וכן בעשר מכות שלט באוצרות שלג. ואחר כל השבח הזה היה יושב ובוכה וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד (בשעה שלקח זמרי בן סלוא את המדינית לעיני ישראל( והיתה נפשו של משה עגומה עליו (שלא התחזק לעמוד בפרץ). ידע הקדוש ברוך הוא מה בלבו. אמר לו חייך אין אתה מסתלק מן העולם עד שתראה נקמתם. שנאמר (במדבר לא, ב), אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ."
שיש לשאול מהי הגדולה של ראית הנקם במדין? אלא כבר ביארו חז"ל (הובא במדרש רבה, וכן בילקוט שמעוני בהמשך):
"אמר הקדוש ברוך הוא, נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ואילו משה אמר נִקְמַת ה' אמר משה להקדוש ברוך הוא, רבון העולמים אם היינו עובדי עבודה זרה או כופרים במצות, לא היו רודפים אחרינו ולא שונאין אותנו. ועכשיו אינן רודפין ושונאין אותנו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו. הנקמה שלך. הוי לָתֵת נִקְמַת ה'."

כוונת מדין אינה לנצח את ישראל כדי למונעם מלהכנס לארץ כנען, שהרי אין הדבר נוגע להם
כי אין ישראל באים ליטול ארצם. אלא, זו היא מלחמה רוחנית הנובעת משנאה לישראל מחמת יחודם וקרבתם להקדוש ברוך הוא, בקבלם תורה ומצות. העצה אשר זממו המדינים היא, להדיח ישראל מדרך החיים. כי הדבקם בבנות מואב ומדין שתי רעות יש בה, האחת, עבודה זרה, והשניה, עריות, אשר שתיהן גם יחד מרחיקות את האדם לגמרי מהאלהים. וזוהי הנחמה שהקדוש ברוך הוא מראה למשה. שלמרות חולשת השעה בהיותם בוכים, ולא עמדו לגדור גדרם של ישראל, גדלותו של משה, שבאה לידי ביטוי בראיה של אספקלריא המאירה, לא רק את מצות התורה, כי גם את האיסורים שישראל רשאיים להחיל על עצמם כדי לגודרם מעבור על דברי תורה, מצד אחד גורמת לשנאת מדין לישראל, ומאידך, היא המקנה את הכוח לישראל להתגבר על מדין ולכלותם. בטרם יסתלק משה מהעולם יראה בהשמד רשעים מני־ארץ. (עיין בהמשך עוד בענין זה).

יתכן שזו היתה טעותם של אנשי הצבא אשר הרגו רק את האנשים אשר שלחו את בנותיהם לזנות אל בני ישראל ולא הרגו את הנשים החוטאות, כי הכוונה היתה לסלק מהעולם את הנלחמים בה', ולכך ציוה משה להרוג את בלעם יוזם רעיון הרשע, ולפי זה יש להשמיד את האנשים ולא את הנשים שלא היתה להם כוונה להעביר את ישראל על דת, אלא חטאו והחטיאו את ישראל כמצות הוריהן. אמנם משה הוסיף שיש לבער גם את הרע עצמו, שהן הנשים החוטאות והראויות לחטוא. ובזה מובן מדוע למואב לא עשו כפי שעשו למדין אף על פי שגם בנות מואב זנו. אלא לפי שעתידה לצאת מהן רות (רש"י, לא, ב) מוכיח הדבר שבפנימיותם גנוז טוב ולכך יש להם זכות קיום בעולם, מה שאין כן מדין שאפס מהם טוב, ולרע אין קיום.

"וידבר ה' אל משה לאמר נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא. וגו'. וישלח אותם משה אלף למטה לצבא ואת פנחס בן אלעזר הכהן, וגו'."

אמרו במדרש רבה (כב, ד):
|אמר הקדוש ברוך הוא למשה נקם נקמת, אתה בעצמך. והוא משלח אחרים? אלא, מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר, אינו בדין שאני מצר למי שעשה לי טובה. המשל אומר, בור ששתית ממנו מים אל תזרוק בו אבן. ויש אומרים שאינה זו מדין שנתגדל בה משה, וכו', למה שלח פנחס? אמר, מי שהתחיל במצוה הוא גומר. הוא השיב את חמתו והכה את המדינית הוא יגמור את מצותו."

ולכאורה יש להבין מדוע צריך משה בעצמו לצאת למלחמה והרי גם במלחמת עמלק נאמר בשמות (יז, ט), "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, וגו'". ללמדך שמשה לא יצא לשדה הקרב. ואף על פי שנאמר שם שמשה עלה על ראש הגבעה להתפלל שיצליחו במלחמה ואף אהרן וחור הצטרפו אליו ומכאן למדו (רש"י, פסוק י) לתענית שצריכים שלשה לעבור לפני התיבה, שבתענית היו שרויים. ולכן משה אמר ליהושע בחר לנו שמשמע שהבחירה היא גם למשה. אלא, שאין להעלות על הדעת שבמלחמת מדין משה לא התפלל ולא ישב בתענית, וכי כלום יתכן שישראל יהיו נתונים במלחמה ומשה יעלים עיניו מכך. ומה שמשה רבנו השתתף במלחמה על עוג מלך הבשן והרגו, כמבואר במסכת ברכות )ברכות נד ע"ב) וביונתן בן עוזיאל (במדבר, כא, לה) כי שם היה צורך בפעולה לא טבעית, כפי שעוג עצמו פעל שנטל הר ורצה להשליכו על ישראל. ואף משה נתיירא ממנו, שמא תעמוד לו זכותו שעזר לאברהם אבינו (כמבואר שם ברש"י, פסוק לד). עד שאמר הקדוש ברוך הוא למשה, "אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו, וגו'." ואם כן מדוע עליו להשתתף בפועל במלחמת מדין. עוד יש להבין, לטעם השני שבמדרש, שפינחס החל במצוה לפיכך עליו לגומרה, וכי משום כך אין משה יכול להצטרף, וילכו שניהם גם משה וגם פינחס.

והנה מצאנו (במדבר, לא, מח־נ) שהפקודים שרי האלפים והמאות אמרו למשה שהם נשאו את אנשי הצבא ולא נפקד מהם איש ונקרב את קרבן ה' איש אשר מצא כלי זהב אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה' ופירש יונתן בן עוזיאל:
"שכיון שבעת הכיבוש נכנסו לטרקליני המדינים ומצאו את בנותיהן מעוטרות בתכשיטי נשים והורידו מהן את התכשיטים האלה ולא הסתכלו בהן שלא יתחייבו מיתה כמו שמתחייבים הרשעים לעולם הבא, לפיכך הביאו תכשיטים אלו לזכרון לפני ה' לכפר עליהם ליום הדין הגדול. ע"כ."

ולכאורה מדוע היה אסור להם להסתכל בנשות מדין והרי יפת תואר מותרת במלחמה?
אלא שונה מלחמת מדין משאר מלחמות, שזו באה כנקמה על שהחטיאו את ישראל. לא היתה זו מלחמת הגנה או כיבוש אלא מלחמת ביעור הרשע העומד כנגד קדושת ישראל. לפיכך משה אמר, החלצו מאתכם אנשים לצבא, אין אנשים אלא צדיקים, ומכל מטות ישראל לרבות שבט לוי. וכיון שמלחמה זו נובעת מתוך קדושה הבאה להכרית חומריות מדין, אין יפת תואר מותרת בה והיה צורך להרוג כל אשה יודעת איש כדי שלא יהיה לישראל כל קשר לזימת מדין. במלחמה כזו יש צורך מיוחד שדוקא משה רבנו ישתתף בה בפועל, כי מי גדול בישראל יותר ממנו. אלא שכיון שמשה נצל במדין אינו בדין שיכה בהם, לטעם ראשון. ולטעם שני, ראוי שפנחס ילך שהוא התחיל במצוה. ופירש רש"י: (כה, ו), "נתעלמה ממנו (ממשה) הלכה, כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, געו כולם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו. ע"כ", (מהגמרא בסנהדרין פו).
נמצא שכאן היתה חולשה מצדו של משה לבער בועל המדיינית לעיני ישראל ודוקא פנחס הוא שהתגבר. וכיון שפינחס שהתעלה לנקום נקמת ה' והשיב חמתו, ראוי שהוא ימשיך במצוה ועל ידו תהיה הצלחה במילוי המשימה.
ולפי שמלחמה זו היתה מיוחדת בכוונתה, אנשי המלחמה שרי האלפים והמאות הקריבו כלי זהב אצעדה וצמיד, טבעת, עגיל וכומז, שכולם תכשיטי נשים הם. הנימוק שהיה בפיהם לקרבן זה, כנאמר בתורה (לא, מ), לכפר על נפשותינו.
אמר להם משה, שמא חזרתם לקלקולכם? (שחטאו שוב עם בנות מדין ועל כן מביאים הם קרבן לכפרה). אמרו לו, "לֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ". אמר להם, אם כן כפרה זו למה? אמרו לו, אם עבירה אין כאן, הרהור יש כאן (ילקוט שמעוני שם).

במלחמה זו במיוחד יותר מאשר במלחמות אחרות הביאו ראשי הצבא כפרה על הרהור בנות מדין כי כל עיקרה של המלחמה היה טהרת העולם מזימה, ולא רק שלא השתתפו בה חוטאים בפועל, אלא היה צורך לכפר גם על הרהור הלב כדי שאף הכוונה תהיה זכה וטהורה. "ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאת שרי האלפים והמאות ויביאו אותו אל אהל מועד זכרון לבני ישראל לפני ה'" (לא, נד), מלחמת הקודש וטהרת הלוחמים שמורה לזכרון לישראל לדורות.
אחרי שנתברר שבמלחמת מדין באה לידי ביטוי המעלה המיוחדת לישראל, לפי שמעלה זו היא היתה הסיבה למלחמה ולמעשה זו מלחמה על מי שאמר והיה העולם, מובן מדוע סמכה תורה למלחמה זו פרשת איסורי נדרים ושבועות, ללמדנו, שיש בכוחם של ישראל להרחיב את מצות התורה לפי הצורך הנפשי של כל אחד ואחד מהם. ובצורות שונות. שכן שונה דין שבועה מדין נדר, ששבועה הינה איסור גברא והיא קשורה ישירות עם שמו של הקדוש ברוך הוא. ואילו נדר הינו איסור חפצא, שמשמעו המשכת קדושת קרבן לפי רצון הנודר. כי הנודר יכול לאסור דבר מה לכל העולם, כמו שקרבן אסור לכולם. והוא יכול לאסור רק לאדם מסויים ובזה הוא ממשיך רק חלק מקדושת הקרבן ואיסורו.
ולפיכך מדגישה התורה בפרשה זו את כוח נבואתו המיוחד של משה רבינו זה הדבר הנראה באספקלריה המאירה אשר הוא למעלה מתפיסתו של כל נביא אחר, כי רק כוח נבואתו של משה רבינו מסוגל היה לקלוט קדושה עליונה זו.

מאידך גיסא הפרשה פותחת בדבר אל ראשי המטות ולמדו רבותינו שיחיד מומחה בכוחו להפוך את הנדר או השבועה לטעות (אם הנודר מתחרט מעיקרו על נדרו או שמצא פתח שאילו ידע מכך בשעה שנדר לא היה נודר). אותם ראשי המטות המקדשים את החדשים והמועדים (כדברי רש"י שלכך נסמכה פרשת המועדים שבסוף פרשת פנחס לתחילת פרשת מטות ללמדך שיחיד מומחה מתיר הנדר יחידי). הם שמתירים את הנדרים והשבועות. ולכאורה מהו הקשר שדוקא מקדשי החדשים הם שעוקרים את הנדרים? אלא כאמור יש בענין נדרים מעלה מיוחדת של חידוש קדושה בעולם, והרי זו ממש הפעולה שעושים בית דין בקובעם ראשי חדשים אשר לפיהם נקבעים הרגלים והמועדים. מחדשי הקדושה בעולם בכוחם גם לבטלה בהתאם לנסיבות המתחדשות.
ולפי שנתבאר, מלחמת מדין היתה מיוחדת במגמת רוחניותה, לפיכך נשתנתה בדין השלל שלקחו הצבא. שמצד אחד חילקו אותו בין העם כולו, חלק ליוצאים למלחמה עצמה וחלק לכל ישראל. ומאידך, משני החלקים האלה הרימו תרומה לכהנים וללויים. וכידוע מקבל שלל מי ששייך למלחמה (כפי שקבע אברהם אבינו שחלק ממנו מגיע ללוחמים, וחלק ליושבים על הכלים שאף הם מהוים חלק ממערך המלחמה, ועיין רש"י (בראשית, יד, כד)) ומהי שייכות העם כולו ושבט לוי במיוחד לכך? אלא הכוח הפנימי של ישראל הוא שהביא לנצחון ומאחר והכהנים והלוים שותפים בו במיוחד אף בשלל נטלו חלקם מכולם.

ניתן לרכוש כל ארבעת הספרים שיצאו לאור בחנויות הספרים או בטלפונים: 9972675 02. 7507159 050. או באימייל kilab@netvision.net.il




את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il