אסור לזלזל בהשפעה שיש לשאפתנות אישית על התנהגותו של אדם ועל ההחלטות שהוא מקבל. קורח, כמו הרבה דמגוגים לפניו ואחריו, מסווה את השאפתנות האישית שלו באצטלה של פופוליזם ודמוקרטיה. הוא מכריז נגד משה "הן כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד', ומדוע תתנשאו על קהל ד'?" מובן שכאשר יצליח להפיל את משה, הוא יהיה זה שיתנשא עליהם.
ההיסטוריה האנושית כולה זרועה מהפכות פופוליסטיות, כאלה שהביאו בעקבותיהן דיכוי ועריצות שהיו לא פעם חמורים יותר מאלה של המשטר שקדם להן ושבגין הביקורת עליו התרחשה המהפכה עצמה. המהפכה הצרפתית והמהפכה הרוסית הן רק שתי דוגמאות לאמת היסטורית מרה זו. נראה שגם "האביב הערבי" שאנחנו רואים היום עלול להסתיים באסון דומה.
בתנ"ך אנחנו קוראים על המרד של ירבעם ברחבעם בשם הצדק והדמוקרטיה, מרד שמוליד בסופו רק עריצות, עבודת אלילים ופילוג של העם היהודי לשתי ממלכות יריבות. מעניין לציין שהמשטרים העריצים ביותר בוחרים לעצמם שמות נכבדים ביותר ותארים מחמיאים לרוב.
בעולמנו היום, בכל פעם שרואים ארץ שמפרסמת את עצמה כ"רפובליקה עממית", אפשר לדעת בוודאות שמדובר ברודנות עריצה. זאת גם הדרך היחידה לראות את הפרחת הסיסמאות של קורח ואת מילותיו היפות. האסון האמיתי טמון בכך שקורח משכנע את עצמו ואת עדתו שהמטרה שלהם צודקת ונשאר עיוור לעובדה ששאפתנותו העזה היא המניע האמיתי מאחורי כל התקרית הזאת.
העדפתו של אדם את טובת הזולת על פני טובתו האישית היא מצרך נדיר בעולמנו. משום כך אנשים צריכים תמיד לנסות לבחון את עצמם בכנות ולהודות בפני עצמם במניעים האמיתיים שלהם. שאפתנות ממוקדת שמכוונת לקידום מטרות לגיטימיות היא חלק מהמסורת היהודית. אך שאפתנות שלוחת רסן שיכולה להרוס אנשים אחרים היא בוודאי מחוץ לתחום ההתנהגות התורנית.
כדי ליצור ולחדש תמיד יש צורך בשאפתנות אישית ובתקווה. אך שאיפה להרוס את הזולת, לדרוך על גוויות כדי להגיע לצמרת, היא תופעה הרסנית לכל הנוגעים בדבר. האמירה המפורסמת של הלל "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני?!" מבטאת יפה את האיזון הדרוש בין שאפתנות נחוצה לשאפתנות הרסנית, איזון שמקבל ביטוי באיסורים על לשון הרע ועל פגיעה בזולת.
מסופר שכאשר רבי יצחק מאיר אלתר (בעל "חידושי הרי"ם"), מייסד שושלת חסידות גור, עוד היה תלמיד צעיר, הוא חיבר פירוש לחלק מסוים בשולחן ערוך. הוא קיבל שבחים גדולים על יצירתו, ורבנים גדולים אפילו אמרו לו שהפירוש שלו יאפיל על הפירוש של הש"ך (הרב שבתי כהן) לאותו חלק בשולחן ערוך.
הוא מעולם לא פרסם את פירושו מפני שסבור היה שהש"ך (שכבר הלך לעולמו) ייפגע מכך שהפירוש החדש יחליף את פירושו. עד כדי כך צריך אדם להרחיק לכת כדי לרסן את השאפתנות שיש בו, תכונה שאפילו אצל תלמידי חכמים גדולים ואנשים כמו קורח עלולה להמיט על אדם חורבן.