מיד לאחר הדיבר הראשון "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" התורה מזהירה בשלוש אזהרות :
א. "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי" .
ב. "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל כָּל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" ג." לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" (דברים ה' ו-ח).
נראה מהפסוקים שאף אם אדם מקיים את הדיבר הראשון, של "ואהבת.." והוא שולל כל עבודה זרה "לא יהיה לך אלקים אחרים" ובכל זאת יתכן שייכשל בעשיית פסל או תמונה וצריך צו מיוחד לאסור זאת. ננסה לברר מהי משמעותו הפנימית של צו זה?

בתחילת פרשתנו אנו מוצאים ציווי הדורש עיון "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן תִּשְׁכְּחוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כֹּל אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (ד' כג). מפשט הכתוב נראה לכאורה כי יש "פסל ותמונה" "אשר צוך ה' " וזה דבר הטעון בירור ! . רש"י (שם ד"ה אשר צוך ה' ) מבאר שכונת הכתוב "אשר צוך עליו שלא לעשות". אולם מובא בשם האדמו"ר מקוצק שיש בפסוק זה רמז שיש משמעות גם לפשט הפשוט. כוונתו היא שיש גם בחינה של עשיית "פסל ותמונה" של מה שהקב"ה "צוך" וגם על כך יש להזהיר. לפעמים אדם מקיים מצווה אבל בעצם עושה את ה"פסל והתמונה" של המצוה ולא את "נשמתה ורוחה" של המצוה.

דוגמא מאלפת לעשיית מצווה רק מבחינתה החיצונית, נוכל למצוא בספור המזעזע המסופר בגמרא:
"תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש (בנסיון להקדים איש את חברו בזכות לקיים את מצוות תרומת הדשן של בוקר), קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר (דברים כא) "כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך", אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר, ולא נטמאה סכין. ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים" (יומא דף כג ע"א).
את בית המקדש אסור לבנות מאבני הגזית "כי חרבך הנפת ותחללה" סתות האבנים בכלי ברזל פוגם במעלת המקדש. דוד לא זכה לבנות את ביהמ"ק גם בגלל שהיה צריך להתעסק במלחמות. על המקדש נאמר "תוכו רצוף אהבה" (שיר השירים ג' ט). על ארון העדות בקודש הקודשים אנו מוצאים את הכרובים "תינוק ותינוקת" המסמלים את החבור והאחוה. גם תפילתו של שלמה בחנוכת המקדש (מלכים א' ח' פס' לח - מד) מדברת על שלום ואחווה לכל האנושות. הריצה של הכוהנים כדי לזכות בעבודת המקדש, שהביאה לרצח, מראה בעצם שאין מסירות ל"תוכן, לרוח ולרעיון", אלא ל"פסל" ול"תמונה החיצונית". גם תגובתו של האב מראה על אותו קלקול. דיני טהרה וטומאה מטרתם להחדיר את ערכם של החיים, המת הוא "אבי אבות הטומאה". אין בעל חי המטמא. בתקופת בית שני הקפידו בענייני טהרה אלא שהיה זה בבחינת "הפסל והתמונה" של המצוה. "טהרת הסכין" הייתה חשובה לאב יותר משפיכות הדמים.

גם בימינו, (אע"פ שבוטל יצר הרע של עבודה זרה) יש רלוונטיות לצו ש"לא תעשה כל פסל ותמונה". הבה נתפלל ונשתדל כי נזכה ליהדות שבנויה להובילנו על ערכים שמקורם ב"תוכן" ב"נשמה" של המצווה ולא בקליפתה.