בית המדרש

  • מדורים
  • ענג שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

גליון מס' 1045

"מה יישאר לי ביד?"

undefined

הרב ישי ליסנר

תמוז תשע"א
2 דק' קריאה
זכינו לסיים השבת את ספר במדבר ולהיפרד ממנו בפסוק החותם את הספר:
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק בְּיַד מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:"

סיומת חגיגית זו מזכירה לנו מיד את הסיומת הדומה עת נפרדנו מספר ויקרא:
"אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי:"

אולם על אף הדמיון ביניהן בולט הוא הבדל משמעותי בין השתיים:
המצוות בספרנו מתוארות כמי שנשארות "ביד משה" ואילו המצוות בספר ויקרא מתוארות רק בעובדה שמשה הוא מושא לציווי ה'.
רבנו בחיי עומד על משמעותו של הבדל זה בפרושו ומבאר:
"והענין כי הברית הראשון אשר בחורב קבלוהו, עד שהמלך במסבו בטלוהו, וכבודם בתבנית שור המירוהו, ונהפך למשחית הודם, לא הצליחו בו ולא עלה בידם, וציר נאמן (=משה) בראותו אותיות פורחות, השליך מידיו את הלוחות. אבל כאן בערבות מואב בברית שני, נתקיים הברית בין ה' וביניהם, הרים ימושו וכל צור ממקומו יעתק, והברית הזאת לא תופר, וחבל האהבה לא ינתק"
ספר ויקרא שייך לברית הראשונה שנכרתה בין ישראל לה' בהר סיני, אך ברית זאת על אף ראשוניותה הופרה שעה שעם ישראל עבד את עגל הזהב ונסתיימה עם שבירתם של הלוחות בידי משה. לכן חותמת התורה פרק זה באמירה עובדתית שאלו המצוות שמשה צווה בהר סיני. אמנם סיומו של ספר במדבר שייך כבר לברית השנייה שנכרתה עם ישראל בערבות מואב ערב כניסתם לארץ. ברית זו אומר רבנו בחיי כבר אין לה הפרה לעולם ולכן מציינת התורה שהחוקים והמצוות הפעם הם "ביד משה" היינו שהפעם יש להם קיום עולמי ולעולם לא תופר הברית.
מה מיוחד בברית השנייה שמבטיח את נצחיותה?
הפרשיה האחרונה שמבקשת התורה להסמיך לסיומו של ספר במדבר היא פרשיית בנות צלפחד ולא מקרה הוא זה, שהרי רק לפני מספר שבתות נחשפנו לסיפורן. בוודאי מסר עמוק יש כאן, שיש בו כדי להסביר את הספר שיישאר "ביד משה"
אור החיים הקדוש מבאר שלבנות צלפחד ניתנה רשות להתחתן עם אשר יחפצו ובהתאם לבחירתן תעבור יחד איתן נחלתן שירשו מאביהן, אפילו אם בחיר ליבן הוא משבט אחר. אמנם בנות צלפחד הבינו שרצון ה' הוא שהנחלה לא תעבור משבט לשבט ולכן הן בחרו להינשא לבני שבטן כדי שהנחלה תיוותר בשבטן.
סיפורן מהווה סמל ודוגמא לאופיה של הברית השנייה, מתוך המרחב שניתן להן מאת ה' הן בוחרות להצמד לרוחו של רצון ה'. זהו המפתח לברית שתישאר "ביד משה"
הברית בסיני נכרתה שעה שפרחו נשמותיהם של ישראל וקול ה' בקע ממרומים והכריז על מציאותו, ברית שהיא מלמעלה ללמטה כפויה על האדם במידת מה. אמנם הברית בערבות מואב נכרתת מתוך הכרה ומרחב בו האדם מגיע לתובנות מעצמו ורוצה לחייב את עצמו ואת אורח חייו לכריתת ברית בינו לבין ה'. יתרונות בצד חסרונות ישנם בשתי גישות אלו אך התורה בוחרת להצביע על ההבדל בינהן בקביעה איזו ברית נותרה ביד משה ובאיזו ברית נותר האדם רק כמושא מצווה.
שמא יש כאן חומר מחשבה לכל אחד מאיתנו המבקש לסגל לעצמו גישה חינוכית?
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il