מקום יש איתנו להעמיק חקר בנקודה אחת מעניינו של ישמעאל. נפתח בדברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה ["מכתב מאליהו" ח"ב, עמ' 165 (עיי"ש עמ' 165 - 160)] וזו לשונו: "'כשבא אברהם אבינו לעולם יצא ממנו פסולת - ישמעאל ובני קטורה ...'. ומצינו בספרים הקדושים ("הכוזרי" ועוד) שענין לידת ישמעאל ... לאבות הקדושים (לאברהם אבינו) הוא בסוד הבירורים. כמו שהתבואה מתבררת על-ידי הפרדת הפסולת ממנה, כך נתברר אברהם על-ידי לידת ישמעאל ... הענין עמוק, ונשתדל לבארו קצת.
הנה לאברהם הייתה מידה עיקרית - החסד שהייתה טבועה במהותו, ומידות מִשניות שקנה אותן בעמלו וניסיונותיו - הגבורה והאמת. וישמעאל, שלא הוטל עליו - כיצחק - התפקיד הנעלה של הבאת דרך חדשה של עבודת ה' לעולם, ירש בדרך הטבע את המידה העיקרית של אביו והייתה בו לתכונה טִבעית. ונמצא שחלקו ותפקידו היו שיבוא מעצמו לידי שִכלול החסד על-ידי כוח הגבורה, כמו שעשה אברהם. אבל הוא לא עשה כן וכתוצאה מזה נתהפך חסדו לחסד שבטומאה - זנות [כמו שכתוב (ויקרא כ', י"ז): "חסד הוא" ביחס לזנות], אשר היא מתוצאות הִתפשטות החסד בלי הגבלה מצד הגבורה ...". עכ"ל.
נשתדל לבאר ולהרחיב את הענין: מידתו של אברהם - מידת החסד - מורה על הרצון להשפיע בלי גבול ובלי סייג. על-כן נקרא אברהם: "איתן האזרחי" (תהלים פ"ט, א'), על שם הקיום האיתן המובטח לו מכוח החסד המושפע בלי גבול. אברהם דבק בכל מאודו ונפשו במידה זו - להשפיע מטובו לזולתו, וזאת אף מבלי לבקר ולבדוק אם השפע אכן מגיע לזולת לפי שורת הדין. כך נהג אברהם כל ימיו, ולכן הוא - פתח את ביתו לכל עובר אורח, התפלל על אבימלך, ואף נעמד להתפלל ולהמליץ טוב על בני סדום אשר אחזו במידה הפוכה משלו - מידת האכזריות.
מצד אחד, מידת החסד, ההשפעה והנתינה היא מידה טובה וחשובה, ואשרי מי שדבק בה. אך גם מידה זו טעונה תיקון והיא חייבת להיות במסגרת נכונה. מי שאינו מרסן את מידת החסד, ומכוונה על-פי התורה, יכול לגרום לזולת הנאה האסורה ומבוזה על-פי התורה. שהרי בעל חסד - שידו פרוסה לכל - נוטה להעלים עין מגדרים הכובלים ומסייגים את ההשפעה רק כפי הראוי לה. לכן חסד בִלתי מתוקן יכול להיהפך לעשייה בִלתי מרוסנת ולטומאת זנות. תפיסת עולם בבחינת החסד גרידא יכולה להביא גם לכך שהאדם "יתחסד" עם עצמו וימלא את משאלות ליבו - בלי שיבקר ויתבונן אם הדרך למילוי רצונו הגונה וישרה. ואומנם אברהם תיקן את מידת החסד שבו על-ידי מעשה העקידה, שבה התעצם במידת הגבורה ועשה מעשה שהוא שיא הצימצום והדין. במילים אחרות: אברהם תיבל את מידת ההשפעה שלו במידת הצימצום והדין, ובזה זכה שמידת טובו תכוּון רק לצד הקדושה.
שני בנים היו לו לאברהם אבינו: ישמעאל ויצחק. ישמעאל אומנם ירש את מידת החסד מאביו, אך מאחר ולא השתדל לתקנה על-ידי הגבורה, אותה מידה סטתה מהדרך הישרה והתעוותה לד רע. מידת החסד של אברהם נתפסה אצל ישמעאל באופן של "התחסדות" עם עצמו ונתינת השפעה לזולת בלי הגבלה וסייג, כמו שאמרו חז"ל (קידושין מט:): "עשרה קבין זנות ירדו לעולם, תשעה נטלו ערביא ואחד כל העולם כולו".
זרעו העיקרי של אברהם היה יצחק. יצחק התעצם במידת הגבורה והגביל את השפע כפי המגיע בדין - מלשון די (גר"א רות א', א'). ואף שמו נאה לו: יצחק על שם "קץ חי" (תיקוני זוהר חדש כ"ו, ד') ו"יצא חוק" (ב"ר נ"ג, ז'), כי כל עניינו היה לעשות חוק וקץ לאותו חסד בלתי מוגבל.
ובכן, עמדנו על משמעות דברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה - המובאים לעיל: "הנה לאברהם ... החסד ... [ובישמעאל] נתהפך חסדו לחסד שבטומאה - זנות. אשר היא מתוצאות הִתפשטות החסד בלי הגבלה מצד הגבורה".

ניצוץ הקדושה שבישמעאל
חז"ל סיפרו (פדר"א, פ"ל): "שלח ישמעאל ולקח לו אישה מבנות מואב ועיפה שמה. לאחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה שלא ירד מעל הגמל במקום שישמעאל שרוי תמן (שם). והגיע לשם בחצי היום ומצא שם את אישתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואימו להביא פירות תמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט מים ולחם ומטעמים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל תגידי לו את הדברים הללו ... ואִמרי לו: זקן אחד מארץ כנען בא לראותך, ואמר חלף מִפתן ביתך שאינה טובה לך [המשיל האישה לסף ומִפתן הבית, שהיא מצויה בבית לקבל אורחים, ואם אינה נדיבה היא מונעת האורחים מלדרוך על מִפתן ביתה (רד"ל)]. כשבא ישמעאל מן המדבר, הגידה לו את הדברים הללו [ובן חכם כחצי חכם והבין ישמעאל] - שילחה. ושלחה אימו ולקחה לו אישה מבית אביה ופטומה שמה. ועוד אחר שלוש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו, ונשבע לשרה כפעם ראשונה שאינו יורד מן הגמל במקום שישמעאל שרוי שם. והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם אישתו של ישמעאל. ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואימו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומעט מים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונִתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר הזה, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו, שנאמר (תהלים ק"ג, י'): 'כרחם אב על בנים'".
אין דרכם של חז"ל לספר סיפורים אם לא שטמונים בהם עניינים נעלים, ואכן בסיפור זה גילו לנו חז"ל מהי נקודת הקדושה אשר על-ידה השתייך ישמעאל לבחינת האבות הקדושים. הרד"ל מבאר את העניין באריכות, וזה תוכן ביאורו: ישמעאל נידחה ממערכת האבות הקדושים בגלל הנהגתו עם יצחק. למרות זאת, ביקש אברהם להחדיר בישמעאל מידה טובה אחת שתקשר אותו במידת מה לבחינת האבות. לשם כך נסע לישמעאל ודרש בשלומו. אישתו הראשונה של ישמעאל לא החזיקה במידת החסד, ולכן לא מצא אברהם מקום שתחול הברכה בבית ישמעאל. מצבו הגשמי השפל של ישמעאל בתקופה בה לא אחז במידת החסד, משתקף ממה שסיפרו לנו חז"ל שהלך הוא ואימו להביא פירות תמרים מן השדה. כאשר פנה אברהם אבינו ללכת הוא רמז לישמעאל לחזור בו ולהיאחז במידת החסד. ואכן הבין ישמעאל כוונת אביו וגירש את אישתו ונשא אישה שנייה בעלת חסד. מאז שרתה הברכה בבית ישמעאל, וכפי שסיפרו לנו חז"ל: כבר היו לו גמלים לרעות. לאחר מכן כשאברהם ביקרו שוב, והבין מהנהגת אישתו שבבית שוכן ניצוץ של חסד שיירש ממנו, בירך את ביתו בשפע גדול.
מצאנו אם כן מקור נאמן לדברי הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצוקללה"ה שמקור יניקת הכוח של ישמעאל עובר דרך מידת החסד שהיית בו. עניין זה נרמז גם בעצם שמו, כמו שאמרו חז"ל (מדרש שם): "השווה הקב"ה שמו של ישמעא-ל לשמו של ישרא-ל". השם ישמעאל דומה לשם ישראל באותיות של שמו יתברך "א-ל" המורה על מידת החסד, כמו שכתוב (תהלים נ"ב, ג'): "חסד א-ל כל היום", והוא גם שם המורה על הכוח וההשפעה שהוא עיקר עניינו של החסד, שנאמר (יחזקאל י"ז, י"ג): "אילי הארץ". ובכן שם זה הכלול בשם ישמעאל רומז שיש בישמעאל ניצוץ של טוב, ובחינה של השתייכות לישראל, דרך מידת החסד שיירש מאברהם (על-פי הרד"ל שם, ס"ק פ'). ומוסיף עוד הרד"ל (בהגהה) וזו לשונו: "ועוד היום בני ישמעאל מחזיקים במידה זו של הכנסת אורחים. ואף מן הערבים השודדים כתבו שבכל זאת החזיקו לקדם האורח הבא באוהליהם בצל קורתם בלחם ומים". עכ"ל.
אך כאמור ישמעאל עיוות וקילקל את צורת מידת החסד, ובמסגרת מידה זו כביכול עשה מעשים מושחתים ומקולקלים. וזהו שמסיים המדרש (שם): "אמר בלעם: משִבעים לשונות שברא הקב"ה בעולמו לא שם שמו לאחד מהם אלא לישרא-ל, הואיל והשווה הקב"ה שמו של ישמעא-ל לשמו של ישרא-ל - אוי מי יחיה בימיו. שנאמר (במדבר כ"ד, כ"ג): 'אוי מי יחיה משׂומו אל'". ביאור הדבר, שעל-אף שקיימת בישמעאל מידה של חסד, בכל-אופן מחמת שבני ישמעאל מעוותים אותה מידה ומכוונים אותה לרעה הרי: "אוי מי יחיה משׂומו אל" (שם) - אוי למי שיהיה מטרה לחיציו של אותו "בעל חסד" ששום דבר לא עומד לו בדרכו להפקת רצונו.
יש להעיר: לעיל הסברנו ששם הא-ל המשותף בשמם מורה על האמונה בה'. ועתה אנו מוסיפים פן נוסף - שהשם הזה מתייחס למידה מיוחדת בהנהגתו יתברך - מידת החסד. ועוד יש להעיר, שייתכן ומאחר שסוף סוף שורשה של אותה מידה של ישמעא-ל היא טובה, זה סייע לישמעא-ל לחזור לצד הקדושה. שהרי ישמעאל חזר בסוף ימיו בתשובה (ב"ב טז:). וכן עתידים בני ישמעא-ל לכבד את ישרא-ל, שנאמר (בראשית כ"ז, כ"ט): "'וישתחוו לך לאומים' - אלו בני ישמעא-ל" (במ"ר ס"ו). [ועיין ב"נחמת ישראל" על ספר "שמועות הראי"ה" - בראשית, תולדות (תר"ץ), עמ' נא (לרב וכו' קלמן אליעזר פרנקל זצ"ל)].

מוסר השכל
עלינו להִתעצם במידת יצחק אבינו ולשׂים חוק וגבול לרצוננו. עלינו לבטל את רצוננו לרצון אדוננו ומלכנו ולא לעוות את הדברים ו"להתאימם" כפי רצוננו. עלינו לכוֵין את מידת ההשפעה, הנתינה והחסד שלנו בהתאם ובמסגרת חוקי התורה - לתת ולהשפיע בלי גבול רק כאשר הדבר מותר על-פי הוראת רבותינו.
ככל שנתרומם ונבטל את דעתנו לרצון מלכנו, כך נזכה להינצל מחיציה של אותה אומה, כדברי חז"ל במדרש (שם, ל"ב): "עתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית-הימים".

[נלקט ונערך (בתוספת נופך) בעיקר מתוך הספר "ממעמקים" בראשית -
חיי שרה, עמ' 122 - 119; ועיין בספר "זאב יטרף" - בראשית, עמ' רנ"ב - רנ"ד].