בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות לחג החנוכה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

זאת חנוכה - קדושת מותר השמן

undefined

הרב אליהו ממן

תשע"א
6 דק' קריאה
במדרש תנחומא (פרשת נשא, אות כ"ט) נאמר: "ילמדנו רבינו, נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מהו להדליק בה בשני? כך שנו רבותינו: נר חנוכה שהותיר בה שמן ביום ראשון, מוסיף עליו כל שהוא ומדליקו ביום שני, ואם הותיר ביום שני מוסיף עליו ביום השלישי ומדליקו, וכן בשאר הימים. אבל הותיר ביום שמיני, עושה לו מדורה בפני עצמו. למה? כיון שהוקצה למצוה, אסור להשתמש ממנו. לא יאמר אדם איני מקיים מצוות זקנים הואיל ואינן מן התורה, אמר להם הקב"ה: בני אין אתם רשאין לומר כך, אלא כל מה שגוזרים עליכם תהיו מקיימין, שנאמר (דברים י"ז, י' - י"א): 'ועשית ... על פי התורה אשר יורוך'. למה? שאף על דבריהם אני מסכים, שנאמר (איוב כ"ב, כ"ח): 'ותגזור אומר ויקום לך'. תדע לך שהרי יעקב בשעה שברך מנשה ואפרים מה כתוב שם?: 'וישם את אפרים לפני מנשה' (בראשית מ"ח, כ') - עשה הקטן קודם לגדול וקיים הקב"ה גזירתו, אימתי? בקורבנות הנשיאים שהקריב שבט אפרים תחילה, שנאמר (במדבר ז', מ"ח): 'ביום השביעי נשיא לבני אפרים' ואחר-כך מנשה, מנין? ממה שקראו בענין: 'ביום השמיני נשיא לבני מנשה' (שם שם, נ"ד)". ע"כ.
בספר "אתוון דאורייתא" (כלל י') הביא את ספיקם של האחרונים שנסתפקו לומר שאיסור חפצא (שהחפץ הוא האסור) קיים רק באיסורי תורה - אבל איסורי דרבנן הם רק איסורי גברא(שאסור לאדם לעשות את המעשה) . שכן אין בכוח החכמים להטיל איסור על החפץ המותר בעצם, רק יש להם כוח לומר אל האדם שישמע דבריהם, ואם אינו שומע לדברי חכמים הרי זה עבריין ורשע, אבל להשִׂים איסור על עצמות החפץ דבר זה מסור רק אל השם יתברך לבד - לרחק ולקרב חפצים בעצמותם כי "להשם הארץ ומלואה" (תהלים כ"ד, א') וכל החפצים שלו.
אלא שאם כן - אומר האתוון דאורייתא - יהיה הדין שחפץ המוקצה למצוה אסור בהנאה, נוהג רק במצוה דאורייתא אבל לא במצוה דרבנן, שהרי מוקצה מחמת מצוה הוא רק מפני שמכוח היות החפץ מיוחד למצוה חלה עליו קדושה ועל כן הנאתו אסורה כי ביזיון הוא לקדושת החפץ שיהנה ממנו והרי זה כעין הנאת הקדש שהיא אסורה.
והנה זה יתכן רק במצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן אם נאמר שאיסורים דרבנן הם לא איסורי חפצא, מפני שהחכמים אין בכוחם לחדש דבר בעצמות החפץ, אם כן הוא הדין להיפוך במצוה דרבנן יכולים החכמים רק לומר אל האדם שיעשה כך וכך והעובר הרי זה עבריין ורשע, אבל שיחול על החפץ בעצמותו שם חפץ של מצוה - זה לא יתכן במצוה דרבנן, כיון שדבריהם אין להם מבוא בעצמות החפץ. ואם כן ימצא שדין מוקצה מחמת מצוה לא שייך כי אם במצוה דאורייתא.
אולם מסיק ה"אתוון דאורייתא" שבאמת נראה שגם באיסורי דרבנן יש כוח לחכמים להחיל איסור חפצא על החפץ. כי אף אם נאמר שאין להם כוח זה מצד עצמם, עם כל זה כיון שהקב"ה מסכים על דברי החכמים, אם כן שוב רצונו יתברך שלא יאכל הדבר ההוא ואם כן כיון שהדבר ההוא חפץ של איסור בעצמותו וחל עליו תיעוב מפאת ריחוקו מקדושת רצון המקום יתברך.
והוא הדין להיפוך במצוה דרבנן אחרי שציוונו חכמים לעשות, הנה הקב"ה מסכים על דבריהם וכיון שכן שוב המעשה הזאת נרצית מרצונו יתברך ועל-ידי זה חל ממילא על החפץ - קדושה, שכיון שהוקצה ונתייחד לעשות בו רצון המקום יתעלה, נתקרב הדבר בזה אל קדושת רצונו.
ואומר ה"אתוון דאורייתא" שהם הם דברי המדרש תנחומא (הנ"ל) הפותח בענין מותר השמן שבנר חנוכה - שמזה שהוא נאסר למרות שמדובר במצוה דרבנן, יש ללמוד על כוחם של חכמים לאסור איסור חפצא גם באיסור דרבנן. ממשיך התנחומא ואומר ואם תשאל איך יכולים חכמים להחיל איסור על החפץ? הרי זה לא שייך במילי דרבנן שהרי רק אל האדם המה נאמרים אבל אין להם מבוא בעצמות החפץ, לזה אומר התנחומא שאל תאמר כן, כי הקב"ה מסכים על דברי חכמים ואת אשר ירחקו הנה הוא מרוחק באמת ממנו יתברך ואת אשר יקרבו הוא הקרוב והקדוש בעצמותו ממנו יתברך וכך הם דברי התנחומא, שמאחר שהקב"ה מסכים על דבריהם - על כן שפיר אסור בהנאה. עכ"ד, עיי"ש.
מבואר בדבריו שהחידוש שנאמר בתקנת חכמים במצות נר חנוכה הוא חידוש בכוחם של חכמים, שגזירתם אינו חיוב על הגברא גרידא, אלא בכוחם להחיל חלות על החפצא, והבריאה כולה משועבדת לגזירתם, וכוח זה נתחדש בתקנת נר חנוכה שמותר השמן הוקצה למצוה ועליו לשורפו וזאת משום שהקב"ה מסכים על-ידם.
לפי זה יש לבאר מה ששנינו בגמרא (שבת כג.): "אמר רב יהודה: יום ראשון (של חנוכה) ... מברך ... (הגמרא מעיינת בנוסח הברכה שמברכים על ההדלקה:) מאי מברך (על הדלקת נר חנוכה)? מברך: '(ברוך אתה השם א-לוהינו מלך העולם) אשר קידשנו במצוותיו וציונו להדליק נר של חנוכה'. (שואלת הגמרא שאלה עקרונית על מטבע-ברכה זו:) והיכן ציונו (השם בתורה על מצות הדלקת נר חנוכה)? (הרי אינה אלא מצוה דרבנן! אומנם, מצוה של תורה היא שנקיים את המצוות דרבנן, כגון הדלקת נר חנוכה, אלא ששתי דעות לאמוראים היכן מצוה זו כתובה:) רב אויא אמר: מ[מה שנאמר (דברים י"ז, י"א):] 'לא תסור (מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל)'. (כאן נצטוינו בתורה לקיים מה שתיקנו חכמים). רב נחמיה אמר: [ממה שנאמר (דברים ל"ב, ז'):] 'שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך'". ע"כ. וכבר תמהו מדוע דווקא בחנוכה תמהה הגמרא: "והיכן ציונו" ולא בשאר מצוות דרבנן?
אולם להמבואר יובן שבהלכות נר חנוכה מצאנו את החידוש בכוחם של חז"ל - שבידם להחיל קדושה על החפצא, גם במצוה דרבנן כמו התקנה של מצות הדלקת נר חנוכה - שעל כן יש לשרוף את מותר השמן של נר חנוכה, לכן הקשו בגמרא: "והיכן ציונו" - שעד כדי כך הוא כוחם והבן.
ונמצא שמימי החנוכה יוצא יסוד גדול, מדין "מותר השמן" - אנו שואבים חיזוק בהכרה בגודל כוחם של חכמים לפעול חלות של קדושה בבריאה.
ומה מאירים בזה דברי הרמב"ן על הפסוק (בראשית מ"ט, י'): "לא יסור שבט מיהודה" שמה שנכרתו בית חשמונאי (כמבואר בגמרא ב"ב ג: - ד.) הוא משום שעברו על "צוואת זקן" - לא יסור שבט מיהודה. עיי"ש. ודיקדוק הדין הנורא בזה הוא - כיון שבית חשמונאי הם שהעמידו במעשיהם את כוחם של חכמים - שבכוחם להחיל קדושה על חפצא וזאת משום שאף אני מסכים עם "מצות זקנים" (לשון התנחומא הנ"ל) לכן דווקא מהם התביעה היא נוראה על שעברו על "צוואת זקן" והבן.

נס פך השמן - מידה כנגד מידה
ביתר התבוננות והעמקה בתוכנם של גזירות היוונים, ובמהות תוכנו הפנימי של נס פך השמן נראה שנקודה זו של כוחם של חכמי התורה הוא הציר המרכזי עליו סובבות גזירות היוונים.
בספר "חזון למועד" (מאמר כ"ב, עיי"ש) נתבאר, שהטעם שביקשו היוונים לבטל את עבודת המנורה הוא משום ששני עניינים גנוזים במנורה.
א] שפע התורה וכוח הפילפול נובע ממנה וכדברי הגמרא (ב"ב כה:): "הרוצה שיחכים ידרים ... וסימנך: ... ומנורה בדרום".
ב] בכוח התורה השופע מן המנורה ניתן לחכמי ישראל שליטה על הבריאה, וכדברי ה"אור חיים" הקדוש (שמות י"ד, כ"ז) ששאל: איך אפשר שנהר גינאי נקרע בפני התנא רבי פנחס בן יאיר כמו בקריעת ים סוף? וביאר ה"אור החיים" שהואיל ומעשה זה היה אחרי מתן תורה - שאז כבר הבריאה משועבדת לתורה, לכן אין בכך חידוש, מה שאין כן בקריעת ים-סוף.
מבואר שכוח שליטתם של חכמי התורה בבריאה הוא מכוח תורתם המושפעת מהמנורה. ומכיון שכפירת יון היא שהטבע אינו משועבד לבורא וידעו את ריבונם ונתכוונו למרוד בו [כמבואר בדברי הגר"א (ועיין בספר "חזון למועד" מאמר י"ח)], לכן נתכוונו לטמא דווקא את המנורה הסותרת את כפירתם [וזהו גם הטעם לגזירת תרגום התורה, גזירת ביטול ראש-חודש, והכתיבה על קרן השור (כמו שנתבאר בספר "חזון למועד" מאמר כ', עיי"ש)].
ולפי זה נראה לבאר שמה שזכו ישראל לתשועת חנוכה היה על-ידי שמסרו נפשם על המנורה, אשר העומק בזה הוא מסירות נפש על ההכרה בכוחם של חכמי התורה - שהבריאה כולה משועבדת לרצונם ומשתנה על-פי גזירתם ואשר כוח זה ניתן לחכמים מהמנורה. ועל כן, מכוח מסירות נפש זו זכו להתגבר על היוונים הכופרים בכוחם של החכמים ושלטונם על טבע הבריאה.
ונראה לפי זה שבנס פך השמן גמל להם הקב"ה מידה כנגד מידה ומתוך כך ראו שנתרצה הקב"ה לתשובתם וכמו שנבאר.
הנה ה"פרי חדש" [סי' תר"ע (לג"ר חזקיהו די-סילווה זצוקללה"ה (שהשבת - כ"ח כסלו, ויש אומרים: ביום ראשון הקרוב - כ"ט בכסלו ימלאו 310 שנה להסתלקותו)] כתב שמדין טומאת מת לא הוצרכו לנס פך השמן - משום שטומאה הותרה בציבור ומה שהוצרכו לנס זה היה - כדי לקיים גזירת חכמים שגזרו על עכו"ם שמטמאים כזבים, וכיון שטומאת זב לא הותרה בציבור לכן הוצרכו לנס ושינוי הטבע בפך השמן כדי לשמור על גזירת חכמים. עכת"ד.
על-פי זה יש לבאר שנס פך השמן הוא גמול מידה כנגד מידה. הם מסרו נפשם על ההכרה שהטבע משועבד לחכמי התורה והקב"ה שינה את הטבע כדי שיוכלו לקיים את גזירת חכמי התורה - שטומאת עובדי כוכבים ומזלות כזב לא הותרה בציבור. ובזה הראה להם הקב"ה שנתרצה בתשובתם, נמצא שתוכנו הפנימי של נס פך השמן אינו על שהתאפשר להם לקיים את המנוחה דאורייתא של הדלקת המנורה - אלא על הגילוי של מידה כנגד מידה שנתרצה למסירות נפשם על ההכרה שהטבע משועבד לחכמי התורה.
והדברים מתבארים ועולים יפה בקנה אחד עם המבואר לעיל בקדושת מותר השמן, והיינו שגם בתוך הלכה זו של קדושת מותר השמן של נר חנוכה טמון יסוד זה. שכן בתקנת נר חנוכה נתחדשה הלכה בכוחם של חכמים - שתקנתם אינה חיוב על הגברא גרידא אלא בכוחם להחיל חלות על החפץ, יסוד המבטא את השתעבדות הבריאה לגזירת חכמים. ואף שנס פך השמן מבטא את השתעבדות החלק הגשמי של הבריאה ואילו מצות נר חנוכה מבטאת את השתעבדות החלק הרוחני של הבריאה, אולם שורש הדברים הוא אחד, אם כן לדברי הרמב"ם שמצות נר חנוכה היא הודיה, הרי שזה נעשה באותו מטבע של התשועה, והבן .
בזה יבואר מדוע אמרו חז"ל (שבת כג:): שהזהיר בנר חנוכה - זוכה לבנים תלמיד חכמים. במה נתייחדה מצוה זו משאר גזירות חכמים? ואולם למבואר, יש כאן מידה כנגד מידה. בזכות הזהירות באותה מצוה המגלה את כוחם של חכמים זוכה לבנים "תלמידי חכמים".

(נלקט ונערך מתוך הספר "חזון למועד" מאמר כ"ט)
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il