בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אפרת בת נעמי

למה בכית החינם גרמה לחורבן המקדש?

undefined

הרב שמואל אליהו

אב תשע"א
14 דק' קריאה
המשנה במסכת תענית אומרת שמגלגלין חובה ליום חייב וכמה וכמה אסונות קרו בתשעה באב שבו בכינו בכיה של חינם על חטא המרגלים. "ואמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם לפני, אני אקבע לכם בכיה לדורות". (במדבר רבה טז כ). בו ביום נחרב הבית הראשון וגם הבית השני. מהו הקשר המהותי בין בכית החינם של המרגלים לבין חורבן הבית הראשון והשני?
אחד הפסוקים המרכזיים בחטא המרגלים הוא (במדבר פרק יג לג) "וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" ולמה הם נענשים על כך שנבהלו מהענקים. לשם הבנת החטא הזה והמתגלגל ממנו צריך להבין משהו יותר בסיסי בעם ישראל.

עם ישראל נוצר עם גדול
הקב"ה יצר את עם ישראל "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי" (ישעיה מג כא) בכדי ליצור אותו הוא לוקח אדם עם נשמה גדולה, אברהם - "הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים". ממנו הוא יצור את העם הגדול. כך ה' אומר לאברהם "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וכו".
למה עם ישראל צריך להיות עם גדול בין ענקים. דבר זה מוסבר בפסוק בישעיה "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי - "תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". (ישעיה מג כא). הם נועדו ללמד את כל העולם על ה'. "ונברכו בך כל משפחות האדמה". כך אומר ה' לאברהם בשעה שהוא מספר לו כי ממנו יצרו את עם ישראל הגדול. צריכים ללמד את כל משפחת האדמה מהי האמת והצדק. "והתברכו בזרעך כל גויי הארץ".
בשביל להביא ברכה לכל העולם לא צריך עם גדול בכמות. "כי אתם המעט מכל העמים" צריך עם גדול באיכות. "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד).

בית המקדש - בית גדול
עם ישראל נקרא עם גדול בגלל שנקרא שם ה' עליו. "ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". בית המקדש נקרא בית גדול מאותה סיבה. כך הוא נקרא בדברי הנביאים (דברי הימים ב ג ה) "הַבַּיִת הַגָּדוֹל". - "הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו". כך אומר הנביא חגי (ב ט) לעם ישראל שבאים לבנות את הבית השני "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן, אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת".
ולמה הוא בית גדול? הרי יש בתים גדולים ממנו? התשובה אינה תלויה בגודל הכמותי. הוא גדול בגלל שם ה' הגדול נקרא עליו. לכן באים אליו הנכרים. כך אומר שלמה המלך. "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שְׁמֶךָ: כִּי יִשְׁמְעוּן אֶת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָא וְהִתְפַּלֵּל אֶל הַבַּיִת הַזֶּה". בית המקדש.
במקום שבו אומר אלוקים לאברהם "בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'" ש"הִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". (בראשית כב). כאן הם ילמדו על ה' הגדול. לכן קורא דוד המלך לבית המקדש פתח העולם. (תהילים פרק כד ז) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד".
כן היה בימי שלמה המלך וכך יהיה גם באחרית הימים. "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

בחטא המרגלים ובחורבן הבית - עשינו מעצמנו עם קטן
סיפור החגבים של חטא המרגלים ממחיש יותר מכל את הטעות של בני ישראל שרואים את עצמם קטנים. במדרש (במדבר רבה שלח טז) שואל הקב"ה מי הרשה לכם לומר "וכן היינו בעיניהם". יודעים הייתם מה עשיתי אתכם לעיניהם? מי יאמר שלא הייתם בעיניהם כמלאכים? מה גרמתם לעצמכם? למה עשיתם את עצמכם קטנים?.
ההסתכלות הזו שבה אנחנו רואים את עצמינו כחגבים היא הפך התוכנית של עם ישראל להיות עם גדול. ולכן זה חטא כל כך יסודי.
גם חורבן הבית נגרם בגלל עם ישראל שמזלזל במה שיש לו והולך לאמץ לעצמו תרבות של עמים אחרים. בתחילת נבואת ירמיהו על החורבן כואב ירמיהו ואומר: "הַעֶבֶד יִשְׂרָאֵל אִם יְלִיד בַּיִת הוּא מַדּוּעַ הָיָה לָבַז?". אלוקים עשה אותם עם גדול והם בחרו להיות עם קטן. "וְאָנֹכִי נְטַעְתִּיךְ שׂוֹרֵק כֻּלֹּה זֶרַע אֱמֶת וְאֵיךְ נֶהְפַּכְתְּ לִי סוּרֵי הַגֶּפֶן נָכְרִיָּה?".

את בית המקדש הגדול מחריב ובונה מלך אדיר
זה בדיוק הסיפור של רבן יוחנן בן זכאי שאומר לאספסינוס כי בית המקדש יכול להחרב רק על ידי מלך אדיר. וכך מספרת הגמרא בגיטין. אמר לו רבן יוחנן בן זכאי: "שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא, שְׁלָמָא עֲלָךְ מַלְכָּא" אמר לו אספסינוס אני לא מלך. עונה לו רבן יוחנן בן זכאי ואומר: לא יתכן ששר צבא, מפקד לגיון יחריב את בית המקדש. הבית הזה יכול להבנות רק על ידי מלך אדיר והוא יכול להחרב רק על ידי מלך אדיר שמולך על העולם כולו.
"דְּאִי לָאו מַלְכָּא אַתְּ, לָא מִימְסְרָא יְרוּשְׁלֶם בְּיָדָךְ. דִּכְתִיב, (ישעיה י) "וְהַלְּבָנוֹן בְּאַדִּיר יִפּוֹל". רק מלך אדיר יכול להחריב את בית המקדש. רק מלך שמולך על העולם כולו - כמו רומי.
גם בניינו של בית המקדש הראשון השני והשלישי היה ויהיה על ידי מלך אדיר. על מלך המשיח נאמר שהוא עתיד למלוך מסוף העולם ועד סופו. (מדרש רבה במדבר פרשה יג פסקה יד). "מנין? דכתיב (שם עב) 'וירד מים ועד ים ומנהר עד אפסי ארץ' בארץ מנין? דכתיב (שם) 'וישתחוו לו כל מלכים כל גוים יעבדוהו'.".
יחס של קטנות לא מאפשר לבנות את בית המקדש. זה בדיוק ההפך מחטא המרגלים שחטאו בקטנות ובקטנוניות. שנאת חינם. זה מה שאומרת הגמרא על ימינו אלה. (סוטה מח) "דְּאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מַאי דִּכְתִיב, (זכריה ד) "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" - מִי גָּרַם לַצַּדִּיקִים, שֶׁיִּתְבַּזְבֵּז שֻׁלְחָנָם לֶעָתִיד לָבוֹא? קַטְנוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם, שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". הם מתיחסים אליו בקטנות והוא באמת גדול. "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר ה' צְבָאוֹת". וזה התיקון של חטא המרגלים.

זמני איסורי בין המצרים.
הגמרא (תענית כט:) מביאה מחלוקת משולשת בין רבי מאיר לבין רבי יהודה ולבין רבן שמעון בן גמליאל על הזמן שבו נוהגים אבלות על החורבן,. וז"ל הגמ': "וְאָסוּר לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס מְרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעַד הַתַּעֲנִית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כָּל הַחֹדֶשׁ כּוּלּוֹ אָסוּר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אֵינוֹ אָסוּר, אֶלָּא אוֹתָהּ שַׁבָּת בִּלְבָד".
כלומר שלדעת רבי יהודה כל החודש כולו אסור, מראש חודש אב ועד ראש חודש אלול. לדעת רבי מאיר מראש חודש אב ועד ט' באב בלבד. לדעת רשב"ג כל השבוע כולו שחל בו ט' באב אסור, כלומר שגם אם יחול ט' באב באמצע השבוע, יחולו האיסורים גם אחרי הצום עד סוף אותו השבוע. "אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁלֹשְׁתָּן מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, דִּכְתִיב, (הושע ב) "וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂה, חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ". מקור מחלוקתם הוא פסוק שאומר כי בחורבן יושבתו כל עניני השמחה, " וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ. חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ".
כל אחד מהחכמים לומד מחלק אחר של הפסוק. רבי מאיר שאומר כי אסור מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וְעַד הַתַּעֲנִית, לומד מהמילה "חַגָּהּ" שראש חודש נקרא "חג". כלומר שרבי מאיר דורש רק את מה שכתוב בפסוק 'חגה', ולא דורש את מה שכתוב 'חודשה ושבתה', לומר שרק ב'חגה' שהוא מראש חודש, אז מקיימים 'והשבתי כל משושה'. רבי יהודה שאומר "כָּל הַחֹדֶשׁ כּוּלּוֹ אָסוּר" לומד את ההלכה הזאת מהמילה "חָדְשָׁהּ". ורבן שמעון בן גמליאל לומד שכָּל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ אָסוּר, מִהמילה "שַׁבַּתָּהּ".
כמו מי ההלכה? הגמרא אומרת פה משהו מפתיע. "אמר רבא הלכה כרבן שמעון בן גמליאל ואמר רבא הלכה כרבי מאיר". ואיך יתכן לפסוק כמו שני חכמים שדבריהם סותרים? אומרת הגמרא "ותרוייהו לקולא". שני ההלכות לקולא. שהאיסור לספר ולכבס הוא רק בשבוע שחל בו כמו רשב"ג. אבל הוא לא כל השבוע אלא רק עד אחרי התענית. כמו דעת רבי מאיר.

למה בשולחן ערוך יש נטיה להחמיר בדיני אבלות בין המצרים
מול הנטיה להקל כמו שני תנאים, שראים בגמרא אנו רואים בהלכה נטיה הפוכה. לאסור תספורת וכיבוס כבר מראש חודש. ויש אוסרים מי"ז בתמוז. ולמה הופכים את כוונת הגמרא?
וכן מה כתב בשולחן ערוך (תקנד ד) שבסעודה מפסקת "מותר לאכול פירות כשהם חיים, אפילו כמה מינים" ו כתב על זה בעל הבן איש חי כי ראוי להחמיר בפירות חיים. חוץ ממה שהכרחי לו. וכך כתב גם השו"ע בסעיף ו'. "מי שאפשר לו, לא יאכל בסעודה המפסקת אלא פת חריבה במלח וקיתון של מים. הגה: ויש מחמירים לטבל אחר אכילתן פת באפר ולאכלו, על שם ויגרס בחצץ וגו' (איכה ג, טז). מקור הדברים הוא במנהגו של רבי יהודה בר אלעאי. ואע"פ שהגמרא מספרת את הדברים כמנהגו של צדיק מוחד בקדושתו - למד מכאן השולחן ערוך לכל אדם שראוי להדר בהלכות אלו לזכור בכל כוחו את החורבן.
היה מרן הרב זצ"ל אומר כי המטרה של כל ההלכות הללו היא שלא נסיח את דעתנו מהאבלות של תשעה באב. כי כל דור שלא נבנה בימיו - כאילו נחרב בימיו. זאת אומרת שחטאי אבותינו עדין בידינו. אם זה שנאת חינם ואם זה שאר העוונות שבגללם חרב הבית . בימי הגמרא היו האנשים זוכרים את החורבן כל הזמן ולא היה מה שמסיח את דעתם מהאבלות. לכן הסתפקו בהלכות אלו. אבל בימי הרמ"א כבר היו הרבה מסיחי דעת. ועל מנת לשמור את דעתנו כל הזמן באבלות על החורבן שנגרם גם בחטאינו - אנחנו צריכים יותא אמצעים לשמור על הזכרון. "והיו עיני וליבי שם כל הימים".

ממעטים בשמחה - כל שמחה
ההלכה הראשונה שיש על הדברים שאסורים מראש חודש ובשבוע שחל בו היא איסור שמחה. "משנכנס אב ממעטין בשמחה". שלא הולכים לשום דבר שיש בו שמחה. ולא עושים שום דבר שיש בו שמחה. שלא יסיח האדם את דעתו מהאבלות.
גם סרטים שאין בהם איסורי עריות. אסור לבד מהעניין של ביטול תורה כי יש בהם בעיה גדולה של הסחת הדעת מהאבלות.
כבר נפסק בשולחן ערוך בהלכות תשעה באב שאסור ללכת לטייל בתשעה באב למרות שהוא הולך עם נעלי בד, וצם כל היום ואומר את כל הקינות. כל זה לא מתיר לאדם להסיח את דעתו מהאבלות בטיול. כל שכן בסרטים שמסיחים את הדעת גם אחרי שמספיקים לצפות בהם.
לכבס ולא ללבוש
גם איסור כיבוס הוא בגלל הסחת הדעת מהאבלות. אפילו אם אדם לא רוצה ללבוש את בגדיו. אמנם אם הבעל או הילד הגיע מהצבא עם בגדים מלוכלכים והם חוזרים לפני תשעה באב - מותר לכבס להם בצנעה ולתלות ליבוש בצנעה. וכן הדין לבגדי אחיות או רופאים. שהנקיון שלהם הוא ענין רפואי. אבל מי שעובד בחברה יצוגית לא יכול לכבס את בגדיו בתשעת הימים.
אסור ללבוש בגדים מכובסים אם לא לבשו אותם קודם. ובכלל האיסור גם סדינים ומטפחות. והיום שמשתמשים במטפחות נייר - אין בכך חשש אע"פ שהן חדשים. אבל לגבי סדינים נשאלה שאלה על מי שמתארח בבית מלון ומחליפים שם את המצעים בכל יום למצעים חדשים האם מותר לו לשכב עליהן?
ובאמת שהטעם בזה הוא גם טעם של העברת מחלות מאחד לשני. שאם ישאירו את המצעים של האורח שהיה קודם לו - הוא עלול לקלקל לאדם וממילא למלון כולו. לכן התירו להשתמש במצעים חדשים אם מגיע באמצע השבוע או החודש. אבל כשהוא משתמש כבר במצעים נקים שלו - יבקש מהמלון לא להחליף ואתם דבר יום ביומו. שהאיסור הוא לא רק על המלון אלא על האדם המשתמש בהם.
כדי שנוכל למקד את עצמינו בחורבן. ננסה לראות כמה דברים איבדנו בחורבן.

מה קרה בתשעה באב
גלות - גירוש מבית ההורים. הגלות היא השלכה מארץ ישראל בחרון אף. "וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אֲחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה" . ההשלכה הראשונה הייתה של שבעים שנה. ההשלכה השנייה הייתה של אלף תשע מאות שנה.
כשהורים זורקים את הילדים מהבית - זה כאב גדול גם להורים וגם לילדים. כך מספרת הגמרא על אליהו הנביא שפוגש את רבי יוסי מתפלל בחורבה בירושלים. וכך מספר רבי יוסי ששואל אותו אליהו הנביא. "בְּנִי, מַה קּוֹל שָׁמַעְתָּ בְּחֻרְבָּה זוֹ?" וְאָמַרְתִּי לוֹ, שָׁמַעְתִּי בַּת - קוֹל שֶׁמְּנַהֶמֶת כְּיוֹנָה וְאוֹמֶרֶת, אוֹי לַבָּנִים שֶׁבַּעֲוֹנוֹתֵיהֶם הֶחֱרַבְתִּי אֶת בֵּיתִי וְשָׂרַפְתִּי אֶת הֵיכָלִי וְהֶגְלֵיתִי אֶת בָּנַי לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. אָמַר לִי, בְּנִי, חַיֶּיךָ, וְחַיֵּי רֹאשְׁךָ, לֹא שָׁעָה זוֹ בִּלְבַד אוֹמֶרֶת כָּךְ, אֶלָּא בְּכָל יוֹם וָיוֹם שָׁלֹשׁ פְּעָמִים אוֹמֶרֶת כָּךְ. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד , אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין, "יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ" הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם"
אין השגחה - הרג גדול של עם ישראל . כשהילדים נזרקים מבית ההורים אין להם הגנה. "וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". (דברים פרק לא יז).
כך היה בכל ימי הגלות הקשה. הגויים אכלו בנו בלי רחמים. בחורבן הבית הראשון שלח נבוכדנאצר שר טבחים מיוחד שתפקידו היה להשמיד את רוב האוכלסייה. נבוזארדאן - מומחה להשמדת המונים עשה את עבודתו. "וַיִּקַּח אוֹתָם נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וַיֹּלֶךְ אוֹתָם אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה: וַיַּכֶּה אוֹתָם מֶלֶךְ בָּבֶל וַיְמִתֵם בְּרִבְלָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיִּגֶל יְהוּדָה מֵעַל אַדְמָתוֹ: זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְרֶאצַּר בִּשְׁנַת שֶׁבַע יְהוּדִים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה: בִּשְׁנַת שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וּשְׁנָיִם: בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים לִנְבוּכַדְרֶאצַּר הֶגְלָה נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים יְהוּדִים נֶפֶשׁ שְׁבַע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה כָּל נֶפֶשׁ אַרְבַּעַת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת". (ירמיהו פרק נב) זה מה שנשאר מעם ישראל אחרי החורבן. 4600 נפש!
בגמרא (גיטין נז:) כתוב על חורבן הבית השני: "הַקּוֹל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו" (בראשית כּז). אומר רש"י זה "קול צוחה והבכי שעולה מיעקב כשהיה שם הרג גדול. "זֶה אַסְפַּסְיָנוּס קֵיסָר, שֶׁהָרַג בִּכְרַךְ בֵּיתָר אַרְבַּע מֵאוֹת רִבּוֹא, וְאָמְרֵי לָהּ, אַרְבַּעַת אֲלָפִים רִבּוֹא". (ארבע מליון או ארבעים מליון). הרג שכמעט לא השאיר שריד ופליט מעם ישראל. כל ההרג שהיה במשך כל הגלות, כל השמדות. כל ההטבעה של יהודים במהלך מסעי הצלב. גזירות ת"ח ות"ט. האינקוזיציה. ועל כולם השואה - כולם תוצאה של הגלות.
על זה מקונן הנביא ירמיהו (איכה פרק ב יא) "כָּלוּ בַדְּמָעוֹת עֵינַי חֳמַרְמְרוּ מֵעַי נִשְׁפַּךְ לָאָרֶץ כְּבֵדִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי" על הרג של אנשים נשים וטף בלי רחמים. "בֵּעָטֵף עוֹלֵל וְיוֹנֵק בִּרְחֹבוֹת קִרְיָה".
גלות - חורבן הארץ. אחד הסימנים של הגלות הוא החורבן של ארץ ישראל. כל ימי הגלות היא הייתה שוממה. "ושממו עליה אויבכם היושבים בה". הבית ריק מיושביו. הוא מעלה שממה.
אחד הפלאים של דורנו היה לראות את הארץ השוממה והריקה מתיישבת ומראה פנים של שמחה לבניה. דור אחד לפנינו ראינו את ההפך. "וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ: גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוִֹים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ".
"וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". (דברים פרק כט כא).
גלות - אובדן הנבואה והתורה . גלות זה גירוש מבית אבינו. ריחוק מבית אבינו פירושו ריחוק מאלוקים. על הגירוש הזה אומר דוד המלך. (שמואל א פרק כו יט) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה' לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". הגמרא בכתובות שואלת "וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד, "לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים". למה? שהוא מרוחק מבית אבותיו - בית ה'.
חכמינו אמרו שהקב"ה בוכה על זה. "וְאִם לֹא תִּשְׁמָעוּהָ בַמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵּוָה". (ירמיה יג) מַאי "בְּמִסְתָּרִים"? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְׁמֵיהּ דְּרַב, מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁבּוֹכֶה בוֹ, וּ"מִסְתָּרִים" שְׁמוֹ.
והגמרא אומרת שהקב"ה בוכה בדמעות. (ירמיה יג) "וְדָמוֹעַ תִּדְמַע, וְתַּרֵד עֵינִי דִּמְעָה כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, שָׁלֹשׁ דְּמָעוֹת הַלָּלוּ לָמָּה? אַחַת עַל מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן. וְאַחַת עַל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי. וְאַחַת עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמְּקּוֹמָן. וְאִיכָּא דְאַמְרִי, אַחַת עַל בִּיטוּל תּוֹרָה. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דַּאָמַר, עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁגָּלוּ מִמְּקּוֹמָן, הַיְינוּ דִכְתִיב, "כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר ה'". אֶלָּא לְמָאן דַּאָמַר, אַחַת עַל בִּיטוּל תּוֹרָה, מַאי "כִּי נִשְׁבָה עֵדֶר ה'"? כֵּיוָן שֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל מִמְּקּוֹמָן - אֵין לְךְ בִּיטוּל תּוֹרָה גדול מזה".
כל זאת בגלל הריחוק מהשולחן של אביהם של ישראל. אבינו שבשמים. לכן אין תורה ואין נבואה. "מַלְכָּהּ וְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם - אֵין תּוֹרָה. גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן מה'". (איכה ב ט).
גלות - אובדן השפעת התפילה. כשאלוקים רוצה להסביר ליעקב את המהות של בית המקדש הוא מראה לו בחלום "סולם" שמחבר שמים וארץ. "שער השמים". שער ש"מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". אם אדם רוצה שתשמע תפילתו הוא מכוון אל המקום הזה מכל מקום בעולם.
שלמה המלך אומר בתפילתו בבית המקדש כי עם ישראל: "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם" (מלכים ח)
כל זה היה כשבית המקדש היה קיים. אבל בחורבנו. אומר ירמיהו. "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם תְּפִלָּתִי". (איכה ג ח) הגמרא אומרת "וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִנְעֲלוּ שַׁעֲרֵי תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר, (איכה ג) "גַּם כִּי אֶזְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ, שָׂתַם תְּפִלָּתִי". וְאַף עַל פִּי שֶׁשַּׁעֲרֵי תְּפִלָּה נִנְעֲלוּ, שַׁעֲרֵי דִּמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים לט) "שִׁמְעָה תְפִלָּתִי ה' וְשַׁוְעָתִי הַאֲזִינָה אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱרַשׁ".
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, נִפְסְקָה חוֹמַת בַּרְזֶל בֵּין יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל ד) "וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ מַחֲבַת בַּרְזֶל, וְנָתַתָּ אוֹתָהּ קִיר בַּרְזֶל בֵּינְךָ וּבֵין הָעִיר". (ברכות לב:).
גלות - איבוד הצדק והשלום. ישעיהו מצטער בפרק הראשון של נבואתו על איבוד הצדק והמשפט. "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". צריך להבין שהמשפט והצדק שעוזבים בני ירושלים משפיע על כל העולם. זאת העיר שצריכה ללמד את כל האנושות איך לשפוט צדק.
לעתיד לבא יבואו כל בני האדם ללמוד מישראל צדק ומשפט בירושלים. כך נאמר על בית המקדש שיבנה ויבואו אליו כל העמים. "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". (ישעיהו ב).
גלות - איבוד השפע והברכה. "ואמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מיום שחרב בית המקדש - אין הגשמים יורדין מאוצר טוב, שנאמר "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב". בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וישראל שרויין על אדמתם - גשמים יורדין מאוצר טוב. בזמן שאין ישראל שרויין על אדמתם - אין גשמים יורדין מאוצר טוב. (ב"ב כה:)
בשעה שעם ישראל היה עושה רצונו של מקום ושרוי על אדמתו, בתחילת מלכותו של שלמה המלך. בתקופה הזאת היתה הברכה מצויה בכל. "אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה: וַיִּגְדַּל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה מִכֹּל מַלְכֵי הָאָרֶץ לְעֹשֶׁר וּלְחָכְמָה: וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ: וְהֵמָּה מְבִאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂלָמוֹת וְנֵשֶׁק וּבְשָׂמִים סוּסִים וּפְרָדִים דְּבַר שָׁנָה בְּשָׁנָה: (ספר מלכים א פרק י )
לכן אנחנו מבקשים על בנין בית המקדש בברכת בונה ירושלים בברכת המזון ואומרים שם ונא אל תצריכנו לידי מתנות בשר ודם ולא לידי הלואתם. כי אם לידך המלאה והרחבה. כי כשיש בית המקדש, יש שפע גדול של ברכה לישראל ולעולם.
גלות - איבוד היופי והשמחה. עשרה קבין של יופי ירדו לעולם. תשעה נטלה ירושלים, ואחד כל העולם כולו" (ב"ב ד.) הגמרא מספרת על רבי ישמעאל בן אלישע. שהיה אחד מעשרה חכמי ישראל הגדולים. מעשרה הרוגי מלכות שנהרגו על ידי השלטון הרומאי. הגמרא מספרת שכשהוציאו את רבי ישמעאל להריגה ראתה אותו בת הקיסר וחמדה את יופיו. לא הסכים הקיסר להשאירו בחיים, ואז ביקשה הבת של הקיסר להשאיר לה את,,, עור פניו היפות של רבי ישמעאל למשמרת.
הגמרא מספרת שהפשיטו את עור קרקפתו של רבי ישמעאל מעליו בעודו חי לפני שהוציאוהו להריגה. הם שימרו את עור פניו היפה בבית גנזיהם לפי חשקה של בת הקיסר וכך אומר רש"י (עבודה זרה דף יא עמוד ב) "רבי ישמעאל - כהן גדול ומהרוגי מלכות היה, ומתוך יפיו נכנס בלב בת קיסר והפשיט עור פניו, וחנטה באפרסמון שתהא מקויימת ולא ישתנה ועדיין מונח בגינזי רומי".
ומה עשו עם עור פניו היפות של רבי ישמעאל? הגמרא מספרת שהיו עושים ממנו מסכה ומראים את עצמם כאילו הם יפים כמו רבי ישמעאל. מתחפשים לעם ישראל. אבל זה יופי מת.
מעשים שונים נוספים המסמלים את שביית יופיה של ירושלים על בניו של רבי ישמעאל מסופרים בגמרא: "אמר רב יהודה אמר רב: מעשה בבנו ובבתו של ר' ישמעאל בן אלישע שנשבו לשני אדונים. לימים נזדווגו שניהם במקום אחד, זה אומר: יש לי עבד שאין כיופיו בכל העולם, וזה אומר: יש לי שפחה שאין בכל העולם כולו כיופיה, אמרו: בוא ונשיאם זה לזה ונחלק בוולדות. הכניסום לחדר, זה ישב בקרן זוית זה וזו ישבה בקרן זוית זה, זה אומר: אני כהן בן כהנים גדולים אשא שפחה? וזאת אומרת: אני כהנת בת כהנים גדולים אנשא לעבד? ובכו כל הלילה. כיון שעלה עמוד השחר, הכירו זה את זה, ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצאה נשמתן. ועליהן קונן ירמיה: (איכה א') "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים".
"אמר ריש לקיש: מעשה באשה אחת וצפנת בת פניאל שמה, צפנת - שהכל צופין ביופיה, בת פניאל - בתו של כהן גדול ששימש לפני ולפנים, שנתעלל בה שבאי כל הלילה. למחר הלבישה שבעה חלוקים והוציאה למוכרה. בא אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו: הראני את יופיה, אמר לו: ריקא! אם אתה רוצה ליקח קח, שאין כיופיה בכל העולם כולו, אמר לו: אף על פי כן. הפשיטה ששת חלוקים, ושביעי קרעתה ונתפלשה באפר, אמרה לפניו: רבונו של עולם, אם עלינו לא חסת, על קדושת שמך הגבור למה לא תחוס? ועליה קונן ירמיה: (ירמיהו ו') "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך מספד תמרורים כי פתאום יבא השודד עלינו", "עליך" - לא נאמר אלא "עלינו". כביכול, עלי ועליך בא שודד" (גם עלי, אומר ה', בא השודד).
גלות - איבוד המלכות. הגלות אינה רק פיזור. הגלות היא איבוד כוח המלכות. בארצנו אנחנו שולטים. אבל בחוץ לארץ אנחנו עבדים נתונים בידיהם של מלכים עריצים. הגאולה היא לא רק שיבה לארץ - הגאולה היא חזרת כח המלכות של בית דוד. "תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר ,,,מלכות בית דוד ב"בונה ירושלים" - לא יצא ידי חובתו" (ברכות דף מח/ב ).
גלות - איבוד החכמה. עם ישראל נחשב העם החכם בעולם. מספר בניו שקיבלו פרס נובל הוא פי מאה ממספרו הכמותי. עם שמונה שני פרומיל הוציא עשרים אחוז מקבלי פרס נובל. אבל כל זה הוא בגלות. כשהיינו בגאולה. החכמה הייתה שופעת פה. כשהיה בית מקדש. נאמר עלינו "וְכָל הָאָרֶץ מְבַקְשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמָתוֹ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים בְּלִבּוֹ". (מלכים א פרק י כד). בגלות איבדנו את החכמה שלנו. "ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתר".
עוד הרבה דברים איבדנו בגלות, אלה רק חלק מהם. הדבר הכואב הוא שזה לא רק צער שלנו אלא אל הקב"ה בעצמו. וכך אומרת השכינה לרבי יוסף קארו. "אילו הייתם יודעים אחד מאלף אלפי אלפים הצער שאני שרויה בו. לא הייתה שמחה בלבכם. בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר". ויהיה רצון שיתקים בנו שישו איתה משוש כל המתאבלים עליה. שכל המתאבל על ירושלים - זוכה ורואה בבנינה. אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il