בית המדרש

  • משנה וגמרא
  • חולין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

סיכום חולין דף ל-לה

חשש דרסה, שחיטה וטבילה ללא כוונה, שיעור שהיה, פסל בסימן אחד,שחט קנה וניקבה הריאה, שחט ולא יצא דם, הגזירה על ידים ונשקין, אכל חולין שנעשו על טהרת הקודש/ התרומה.

undefined

ר' שמואל הרוש

אב תשע"א
11 דק' קריאה
ב. אופני שחיטה שיש בהם חשש "דרסה " [בגמ'. שמואל:הלימוד שדרסה פוסלת מדא"ק "חץ שחוט לשונם" שמקיש חץ לשחיטה ולתנא דבי ר' ישמעאל אפשר היה ללמוןד גם מ"זהב שחוט" אלא שבזה אפשר לפרש שנטווה כחוט]:
1. התיז הראש בבת אחת (דחק הסכין בכח על הצואר בלי להוליך ולהביא)-פסולה.
2. היה שוחט (במשיכה) והתיז את הראש בבת אחת (בהולכה או הבאה אחת: אם יש בסכין מלוא צואר-כשירה [בגמ' (לא.) ר' זירא: חוץ לצואר והגמ' פשטה שצריך חוץ לצואר כמלוא צואר (שיעור ב' צוארין) מלשון המשנה "היה שוחט והתיז ב' ראשין בבת אחת"].
3.היה שוחט והתיז ב' ראשין בבת אחת-אם יש בסכין מלוא צואר אחד [בגמ'. מלבד רוחב ב' צוארין ]- כשירה אפילו אם הוליך ולא הביא או להיפך אבל הוליך והביא כשירה אפילו בסכין שאורכה כל שהוא ואפילו באיזמל <תער>. [בגמ'.(לא.) א"ר מנשה:1. בתנאי שלאיזמל אין קרניים שיש לחשוש שיחלידו או ינקבו את הסימנים ואפילו במרצע שראשו אחב ולרב אחא אסור והגמ' דתתה ראיה לרב אחא שאיזמל הוא הפירוש של כל שהוא ואומרת שצריך להזכיר גם איזמל לומר שלא גוזרים באיזמל שאין לו קרניים שמא יבוא לשחוט באיזמל שיש לו קרניים.2. אסור לשחוט במחט כי היא קורעת ולא חותכת].
גמרא
מה שרבא היה בודק את החץ ור' יונה בר תחליפא היה שוחט בו עוף הפורח באויר ולא חשש לחלדה משום שראו שהנוצות סביב הצואר היו מרוסקות ואילו היתה חלדה לא היו הנוצות נחתכות והגמ' מבארת שר' יונה הכין את עפר כל הבקעה שמעל העוף לצורך כיסוי הדם.

דף לא.
ר' זירא א"ר: השוחט צריך שיתן עפר למטה מן הדם ולמעלה מן הדם שנא' "וכסהו בעפר".
משנה
נפלה סכין (מאליה)-אע"פ ששחטה כדרכה פסולה שנא' "וזבחת...ואכלת" מה שאתה זובח אתה אוכל.
גמרא.
רבא. הלימוד לדיוק שאם הפיל הוא את הסכין כשירה אע"ג שלא מתכוין לשחוט וכר' נתן :
1. ממה שפסק אושעיא זעירא דמן חבריא בזרק סכין ע"מ לנעצה בכותל והלכה ושחטה כדרכה כר' נתן שמכשיר [וחכמים פוסלים וממה שמתעסק בקדשים פסול לומדים (לא:) שבחולין א"צ כוונה היינו שהתכוין לפחות לחתוך]. הצריכותא ללימוד שלר' נתן השחיטה כשירה אע"פ שלא התכוין לשום פעולת חיתוך שהרי בתורה לא נאמר וחתכת אלא וזבחת ובזה גבר על רבנן.
2. מהמשנה (ב.) שחרש שוטה וקטן ששחטו כשר והצריכות ללימוד שלר' נתן השחיטה כשירה אע"פ שלא נעשתה מכח בן דעת.
נידה שטבלה באונס [רב פפא (לא(: לר' נתן כשנפלה מהגשר ולרבנן כשירדה ע"מ להתקרר]:
- לרב יהודה א"ר: לענין תשמיש- טהורה ורב נחמן הסביר משום דהוי חולין וא"צ כוונה דתנן (מכשירים ד' ז') פירות שנפלו לאמת המים ונטלן מי שידיו טהורות (אע"פ שלא התכוין לטהרם). ולענין תרומה-אסורה (שאינו חולין)<עי הקושיות עליו לקמן>.
- לר' יוחנן <הסובר שלא לומדים טבילה משחיטה>: לענין תשמיש ותרומה-לא טהורה. <עי הקושיות עליו לקמן>.
הגמ' דחתה מהמשנה (מקוואות ה' ו') "גל שנתלש מהים ובו 40 סאה ונפל על האדם והכלים טהורים" ראיה שבחולין האדם א"צ כוונה להיטהר וכמו בכלים שהרי יתכן שהמשנה מדברת באדם שיושב ומצפה לגל שיטהר אותו ואת הכלים והחידוש במשנה שלא גוזרים שהם לא יהיו טמאים שמא יבוא לטבול בזרם מי גשמים במדרון (שלא עלתה לו טבילה מהתורה) וכן לא גוזרים שלא תועיל טבילה בראש הגל כשמגיע לארץ משום שמא יבוא לטבול באמצעיתו של הגל שהרי שנינו שאין טובלים באמצעיתו של גל לפי שאין מטבילים באויר.
דף לא:
רבא. הקושיות על רב יהודה א"ר:
1.מהמשנה טבל לחולין והוחזק לחולין, אסור למעשר והגמ' מדייקת שאם לא הוחזק לא ניטהר (ודלא כרב) והתירוץ שהמשנה מתכוונת שאע"פ שהוחזק לחולין אסור למעשר (עד שיטבול בכוונה להיטהר במעשר שני אבל לחולין א"צ).
2. מהמשך המשנה: טבל ולא הוחזק כאילו לא טבל ומשמע לא טבל כלל והתירוץ שפירוש המשנה כאילו לא טבל למעשר שני אבל טבל לחולין וכן מצא בברייתא.
הקושיות על ר' יוחנן הסובר שלא לומדים טבילה משחיטה:
1. אביי מהברייתא שהטובל ללא כוונה להיטהר טהור לחולין ורב יוסף תירץ שר' יוחנן סובר כר' יונתן בן יוסף בברייתא שמההיקש של כביסת בגדים בפעם השניה לכביסה הראשונה שצ"ל לרצונו שנא' "שנית" אבל א"צ דעת כהן לכך שנא' "וטהר"-מכל מקום.
2. רב שימי: מדברי ר' יוחנן שהלכה כסתם משנה ושנינו "נפלה סכין ושחטה כשירה" ומדייקים הא הפילה כשירה אפילו בלי כוונה והתירוץ שבשחיטה אפילו ר' יונתן בן יוסף מודה שא"צ כוונה שהרי התורה גילתה שמתעסק בקדשים פסול ומכאן נדייק שחולין א"צ כוונה.
תנן (מכשירין ד' ז') פירות שנפלו לתוך אמת המים:
א.כשהוציאן מי שידיו טמאות- הפירות לא הוכשרו לקבל טומאה וידיו טהורת.
ב. כשהוציאן בכוונה ליטול ידיו- הפירות הוכשרו.
רבא.שחט עם הפרה האדומה בהמה אחרת:
א. כשעשה כן בכוונה- הפרה פסולה [שנא' "אותה" ולא אותה וחברתה] והבהמה כשירה.
ב. כשעשה כן שלא בכוונה:
- לר' נתן ששחיטת חולין א"צ כוונה- הפרה פסולה והבהמה כשירה.
- לרבנן ששחיטת חולין צריכה כוונה- הפרה כשירה והבהמה פסולה.
חתך דלעת עם שחיטת הפרה:
א. כשחתך במתכוין- פסול שהרי מסיח דעתו ממנה.
ב. כשחתך שלא במתכוין- כשירה.
דף לב.
משנה. שיעור הזמן הפוסל אם שהה בשחיטה וכגון שנפלה הסכין או כליו והפסיק לשחוט עד שהגביהן וסיים לשחוט או שהשחיז הסכין והתעייף <לאחר שהתחיל לשחוט> וסיים חבירו השחיטה:
- כששהה כדי שחיטה <ועי' בגמ' הפירושים לשיעור זה>.
- ר"ש: כדי ביקור (בדיקה) [בגמ'. ר' יוחנן: בדיקת הסכין ע"י חכם.
גמרא
הפירושים לשיעור כדי שחיטה:
- רב: כדי שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף <שיעור זה הלכה למשה מסיני>.
- שמואל, רבין א"ר יוחנן: אפילו לעוף רק בכדי שחיטת בהמה.
- ר' חנינא: (מוסיף על ר' יוחנן את הזמן) כדי שיביא בהמה אחרת ופירש רב פפא כדי שיפילה לארץ וישחט .
- במערבא משמיה דר' יוסי בר' חנינא: כדי שיגביהנה, ירביצנה (יטילנה לארץ) וישחט דקה לדקה וגסה לגסה.
רבא: 1. השוחט בסכין שאינה מחודדת אפילו כל היום- כשירה (כל עוד שמוליך ומביא) והגמ' העמידה כשלא שהה (ולכן אי אפשר לפשוט האם השהיות מצטרפות.
2. הפסיק שחיטתו מס' פעמים ובכל פעם פחות מכדי שיעור שהיה אך כולן מצטרפות לשיעור שהיה- ספק אם השהיות מצטרפות.
שחט רוב הסימנים ושהה קודם שגמר את מיעוטן- רב הונא הסתפק האם כשר כיון שכבר הוכשרה שחיטתו ברוב הסימנים או פסול כיון שהמשיך והכל נחשב לשחיטה אחת והגמ' נשארה בתיקו.

משנה
כשאת הסימן הראשון שחט / פסק <בסכין פגומה ובסימן השני פסק / שחט וכן כששחט כראוי את הסימן הראשון ואילו בסימן השני לא עשה כלום אלא שחיכה שתמות או החלידו:
- ר' ישבב: נבילה (ומטמאה במגע ומשא) שהרי א"ר יהושע כל שנפסלה בשחיטה- נבילה ואם נשחטה כראוי ודבר אחר <כגון נקב בריאה> פסלה- טריפה ור"ע הודה לו.
- ר"ע [לפני שחזר בו]: טריפה אבל ר"ע חזר והודה לר' ישבב.
דף לב:
תירוץ הסתירה בין משנתינו "שחט את הושט ופסק הגרגרת ...והודה לו ר' עקיבא" (שהוי נבילה ) למשנה (מב.) אלו הן הטריפות נקובת הושט ופסוקת הגרגרת:
א. רבא: יש לשנות במשנה מב. א אלו אסורות ויש מהן נבילות ויש טריפות [ומה שלא שנתה עם הנבילות נחתכה לשניים וניטלה הירך וחלל שלה הוא משום שהמשנה נקטה רק נבילות שלא מטמאות מחיים] [ הגמ' דחתה תירוץ אחר של רבא שבמשנה מב. מדובר שפסק סימן אחד ושחט השני]
ב. ר"ש בן לקיש: במשנתינו מדובר ששחט במקום חתך שנפסלה בשחיטה ( כי נמצא ששחט רק הושט) ובמשנה מב. מדובר ששחט שלא במקום חתך שדבר אחר גרם לה להיפסל (ונמצא ששחט ב' סימנים אלא שסימן אחד נפסק שלא במקום השחיטה ודינה כטריפה).[ הגמ' מקשה על רשב"ל שלפי דבריו הגרגרת שנפסקה ברובה הרי היא כמונחת בסל ויש לבהמה בשעת שחיטה רק סימן אחד <ושט> בלבד ולכן אף אם שוחט בה שלא במקום החתך צ"ל נבלה].
ג. ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: במשנתינו מדובר לאחר שר"ע חזר בו ומ"מ משנה (אלו טריפות) לא זזה ממקומה (אלא שנו גם את חזרת ר"ע במשנתינו). ובמשנה מב. מדובר קודם שחזר בו.
הטעם שלר"ש בן לקיש שחט הקנה ואח"כ ניקבה הריאה כשירה.
- רבא ור' זירא לאחר שחזר בו מקושיתו על רבא: מפני שלאחר שחיטת הקנה הרי היא התלויה בה כמי שניטלה כולה מהבהמה ומונחת בסל ושוב הבהמה לא נטרפת בנקבותה וטעם זה לא שייך בבני מעיים (שניקבו בין שחיטת קנה לשחיטת ושט <ועי' לקמן>).
- ר' זירא לפני שחזר בו מקושייתו על רבא מאחר שנולדו בה סימני טריפה (בין שחיטת הסימנים) התרת מה לי אם נולדו (סימני הטריפה) בריאה ומה לי אם נולדו בבני המעיים וגם רב אחא בר רב (לג.) סובר שיתכן שר"ז לא חזר בו: מפני שאין טריפה לחצי חיות (אין דין טריפה חל בבהמה שניטלה ממנה מקצת חיותה).
בהמה שניקבו בני מעיה בין שחיטת סימן לסימן:
- ר' זירא: אסורה באכילה וספק אם שחיטת הסימנים מצטרפת לשחיטה אחת להוציא מידי טומאת נבילה [כמו באיבעיא בהוציא עובר ידו ביו שחיטת סימן לסימן].
- לר' זירא אליבא דרב אחא בר רב: מותרת באכילה והספק אם נטהרת מידי נבילה הוא רק לסובר שהבהמה אסורה.
דף לג.
רב אחא בר יעקב: אסור להזמין גוי לאכול בני מעיה של בהמה שנשחטה ועדיין מפרכסת אבל להזמין ישראל מותר שהרי ר"ש בן לקיש אמר שכיון שנחתך הקנה שלה הרי בריאה כמי שניטלה כולה מהבהמה שהרי היתר השחיטה לגוי תלוי במיתת הבהמה והוי כאיבר מן החי אבל לישראל תלוי בשחיטת הבהמה. רב פפא נמנע מלהקשות עליו שאין דבר שמותר לישראל ואסור לגוי.
הגמ' הביאה ברייתא דלא כרב אחא בר יעקב שמותר לישראל וגוי לאכול מגרון של בהמה (שא"צ להפשיטו) קודם שתצא נפשה אם מולחו ומדיחו יפה יפה ומחכה שתצא נפשה [ורב אידי בר אבין א"ר יצחק בר אשיאן סובר כן].
משנה
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא דם [עי בגמ' ההוכחות שהמשנה מדברת בחולין]:
- ת"ק: כשרים ונאכלים בידים ללא נט"י לפי שלא הוכשרו בדם. [בגמ' (לו.) ר' ישמעאל לומד שגם הקזה לא מכשיר].
- ר"ש: הוכשרו ע"י השחיטה (שכיון שהשחיטה מוציאה הבשר מאיסור איבר מן החי הרי היא גם מחשיבתו כ"אוכל" לענין קבלת טומאה [בגמ' (לה:) רב אסי הסביר טעמו ששחיטתו מכשרת ולא הדם. והגמ' מקשה עליו ומתרצת, דוחה סיועים ואומרת שכוונתו שגם דם שחיטה מכשיר]
גמרא
ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן: דם קדשים לא מכשיר שנא' "תשפכנו כמים" רק דם שנשפך כמים מכשיר.
התירוצים לקושיה מדוע אם יצא דם בשחיטה אסור לאכול ממנה בידיים שלא נטלום אע"פ שהידים מוגדרות "שניות" לטומאה ואין שני עושה שלישי בחולין:
- לר"נ אמר רבה בר אבוה: מדובר בחולין שנקנו בכסף מעשר שני (שבו שני עושה שלישי וכחכמים במשנה פרה יא' ה' <ועי' לקמן>. רב שימי בר אשי דחה הסבר זה שהרי במשנה פרה אין מח' שמותר ל"שני" לנגוע במעשר שני.
- רב פפא (לג:): מדובר בידים שהם "תחילה" (ראשון מדרבנן ולכן מטמאות גם חולין וכר"ש בן אליעזר בברייתא <ועי' לקמן> . הגמ' מבארת מדוע לא אמר כר"ע.
- ר' אלעזר א"ר הושעיא (בהמשך העמ') [ובו העמיד רבב"ח]: מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקודש ודלא כר' יהושע (טהרות ב' ב') הסובר שאין בהם דין שלישי <ועי' לקמן>. הגמ' הסבירה שאי אפשר להעמיד כר' יהושע בחולין שנעשו על טהרת תרומה כי במשנה מדובר בבשר ולמרות שגם חיה לא ראויה לקדשים הם אוכלים בשר חיה בטהרה שמא יתחלף להם בבשר קודש אבל בשר בפירות לא מתחלף][בגמ' (לד:) לעולא לא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא בחולין שנעשו על טהרת הקודש שהם חמורים שיש בהם "שלישי אלא אפילו בחולין שנעשו על טהרת תרומה ג"כ יש "שלישי".
תנן (פרה יא' ה') דבר הטעון טהרה במים מדברי סופרים (כגון סתם ידים ללא נטילה ויח' דברים שבמסכת שבת יג:שהם שני לטומאה) שנגע:
א. בקודש- מטמאו (לענין שיוכל לטמא שהקודש נעשה שלישי ועושה קודש רביעי).
ב. בתרומה- פוסלו (נעשה שלישי אבל לא מטמא תרומה כי אין בה רביעי).
ג. בחולין ובמעשר (שני):
- לר"מ: לא פוסל אותם.
- לחכמים: פוסל את המעשר השני [לרב שימי בר אשי אפשר לאמר שחכמים לא חולקים רק באכילת מעשר אבל בנגיעה בו ובאכילת חולין לא חולקים שמותר].
תניא.(תוספתא טהרות א' ד') [ע"פ הגמ']. הגזירה על ידים להיות תחילה היא:
- ת"ק: לתרומה וקדשים.
- לר"ש בן אלעזר משום ר"מ: אף לחולין והגזירה שסתם ידים הם שניות היינו לתרומה.
תנן (ידים א' ג'). הכניס ידיו לבית המנוגע [ולכו"ע ביאה במקצת (לבית) לא שמיה ביאה]:
- לר"ע: ידיו תחילות וחז"ל עשו ידיו כגופו (ראשון) [לר"פ יתכן שר"ע דיבר בתרומה וקדשים]
- לחכמים: ידיו שניות וחז"ל עשו ידיו כסתם ידים (שניות).
תנן (סוטה כז). ר"ע דרש בו ביום (שמינו את ראב"ע לנשיא) "וכל כלי חרש יטמא"- לימד על ככר שני שהוא עושה שלישי (אפילו) בחולין והגמ' אומרת שיתכן שדברי ר"ע הם בטומאה דאו' אבל לא בטומאה דרבנן (סתם ידים או שנכנסו לבית המנוגע).
תנן (טהרות כ' ב') האוכל מאכל טמא בדרגת:ראשון / שני / שלישי נעשה גופו:
-לר"א: ראשון / שני / שלישי והסביר רבב"ח טעמו שמהאוכל נבלת עוף טהור שבגדיו נטמאים לומדים שעושים את האוכל כמאכל ואין ללמוד להקל ולהחמיר מדיני השיעורים של טומאה.
- לר' יהושע: ראשון / שני / שני לקודש אבל לא לתרומה שהרי מה שנחשב טהור לענין תרומה נחשב טמא (מדרבנן) אצל הקודש (לכן שלישי עושה שני לקודש) והסביר רבב"ח שלא לומדים מנבלת עוף טהור שהוא חידוש אלא מצאנו שמאכל חמור מהאוכל שהמאכל מטמא בכביצה והאוכל מטמא בכביצה והאוכל עד שאוכל חצי פרס לכן אין לטמא האוכל כמאכל.
דף לד:
תנן (פרה ח' ו') כל הפוסל בתרומה (שני) מטמא משקין להיות תחילה (ראשון) חוץ מטבול יום.
האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש נעשה גופו:
- לר' זירא א"ר אסי א"ר יוחנן א"ר ינאי: שני, שהרי מה שנחשב טהור ביחס לתרומה נחשב טמא ביחס לקודש. הגמ' הקשתה עליו מר' יהושע שאמר שלישי לא עושה שני רק בתרומה ולא בקודש ותירצה שרי יהושע סובר שגם בחולין שנעשו על טהרת הקודש יש שלישי ולא מיבעיא קאמר: לא מיבעיא שיש שליש בחולין שנעשו על טהרת הקודש אלא אפילו בחולין שנעשו על טהרת תרומה יש ונחלקו האמוראים בדעת ר' יוחנן.
- ר' יצחק בר שמואל בר מרתא: טהור מלאכול קודש שאין לל דבר שעושה רביעי בקודש אלא קודש מקודש בלבד ( קודש שמלבד שקדשוהו בפה נוספה עליו קדושה ע"י עבודה). הגמ' הקשתה עליו מר' יהושע שאמר שלישי לא עושה שני רק בתרומה ולא בקודש ותירצה שנחשב טהור אצל תרומה נחשב טמא אצל הקודש <הגמ' לה. מוכיחה דבריו>.<עי בהמשך הקושיות על ר' יצחק בר שמואל בר מרתא>.

עולא. האוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת התרומה נפסל גופו מלאכול תרומה והגמ' מבארת שהחידוש בדבריו שדברי ר' יהושע הם בדוקא וכשאמר שהשלישי לא נעשה שני לענין תרומה התכוין שדוקא שני איננו ומ"מ נעשה גןפו שלישי לענין תרומה ואסור באכילתה.
רב המנונא מקשה עליו מהמשנה טהרות ב' ג' שמותר לאכול שלישי אפילו בתבשיל שמעורב בו תרומה ומתרצת (לה.) שאינו אוכל כזית תרומה בכדי אכילת פרס והצריכותא לדברי עולא שחולין שמה שא"ר יוחנן שהאוכל שלישי של תרומה עצמה לא אסור בנגיעה בה.

הקושיות על ר' יצחק בר שמואל בר מרתא שהאוכל שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש-טהור מלאכול בקודש:
א. רמי בר חמא: מהמשנה בטהרות שגם חולין שנעשו על טהרת התרומה נטמא גופו. והגמ' מתרצת שמה שנחשב טהור אצל תרומה נחשב טמא אצל הקודש והוא למד זאת מהמשנה חגיגה יח: שבגדי עם הארץ טמאים מדרס לפרושים ובגדי פרושים טמאים מדרס לאוכלי תרומה ושל אוכלי תרומה מדרס לענין קודש ורבא דחה ראייתו שדין המדרסות שונה שחכמים חששו שמא ישבה עליהן אשתו של אוכל התרומה כשהיא נידה (שהיא טומאה מצויה) אבל בפירות אין לחשוש. ור' יצחק בר שמואל בר מרתא חשש לטומאת אוכלין גם בפירותיהם של אוכלי תרומה.
ב. (לה:) ר' ירמיה מדיפתי: מהמשנה (חגיגה כד:) אם אמר הפרשתי לחבית היין רביעית קודש (לנסכים) נאמן. והגמ' תירצה שדין טומאה בחיבורין (ששניהם בכלי אחד תמיד ) שונה שמתוך שנאמן לענין קודש נאמן גם לענין תרומה.
ג. רב הונא בר נתן: מהברייתא שגם שלישי של חולין שנעשו על טהרת הקודש עושה רביעי אע"פ שאינו קודש מקודש והגמ' תירצה שהדבר שנוי במח' התנאים בברייתא שת"ק הם כחולין (ולא באים לכלל שלישי) ולר' אלעזר בר צדוק הם כתרומה שיכולים לטמא שניים (ראשון ושני) ולפסול אחד (נוסף כלומר שלישי).
דף לה:
הקושיות על רב אסי שלר"ש במשנתינו השחיטה היא המכשירה את הבהמה, החיה והעוף לקבל טומאה ולא הדם:
א. מהמשנה (מכשירין ו' ו'): ר"ש אומר דם בהמה שמתה מאליה לא מכשיר ומדייקים הא דם שחיטה מכשיר. והתירוץ שאין לדייק כך אלא הא דם חללים (בהמה שנהרגה) מכשיר אבל דם שחיטה לא מכשיר ורצה להשמיענו שדם שהמה שמתה מאליה לא מכשיר ושלא אומרים שיכשיר בק"ו מדם חללים מכשיר כי מה זה משנה האם הרג את הבהמה או מלאך המות.
ב. מהברייתא ר" אומר דם מכה לא מכשיר הא דם שחיטה מכשיר והתירוץ שאין לדייק כך משום דכתיב "ודם חללים ישתה" ומש"כ בדם "תשפכנו כמים" נדרש ע"מ להכשיר דם פסולי המוקדשים (שנפדו) בהנאה ורצה להשמיענו שדם מכה לא מכשיר בק"ו מדם שחיטה כי מה זה משנה אם נהרגה כולה או רק חציה (ע"י מכה).
דף לו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il