העברת מקרר דרך בית שכן שמתנגד

הגמרא ב ב"ק דף כ דנה מה הדין "זה נהנה וזה לא חסר". כלומר, אדם שנהנה מרכוש חברו, הנאה כזו שרגיל לשלם עליה, ולחברו לא נגרם כל נזק, האם חייב לשלם לחברו? הדוגמא שהגמרא מביאה לכך היא, אדם שרגיל לשכור דירה אך כעת חסך בהוצאותיו ודר בחצר חברו שאינו מתגורר בה ואף אינו רגיל להשכירה. להלכה נפסק שפטור. הלכה זו מעוררת את השאלה האם אף לכתחילה יכול אדם לדור בחצר חברו ללא תשלום ונכוף את חברו לתת לו לדור בחינם משום שזוהי מידת סדום לא להרשות לחבר כאשר לא נגרם מכך שום הפסד לבעלים, או שמא זהו רק דין דיעבדי, שאם אדם כבר דר אי אפשר לדרוש ממנו תשלום, אך לכתחילה אפשר לדרוש ממנו לצאת או לדרוש ממנו לשלם.
ביחס לשאלה זו נציג שלושה מקרים בהם נדון בהמשך:
א. אדם שכר דירה וכעת תמה תקופת שכירותו אך השוכר הבא יכנס רק בעוד חודש ולפיכך מבקש השוכר הנוכחי להישאר בחינם בתקופת הביניים עד כניסת השוכר החדש.
ב. קניתי מקרר חדש אך הסתבר שאינו יכול להיכנס דרך הכניסה הראשית לביתי ללא פירוק והרכבה שיעלו לי כ-250 ש"ח, ניתן להכניס את המקרר החדש לביתי ללא פירוק רק אם אעבירו דרך בית השכן וכך אוכל להכניסו לביתי דרך הכניסה האחורית. הבעיה היא שהשכן מסרב. האם אוכל לכופו?
ג. גג הבניין הינו רכוש משותף השייך לכל דיירי הבניין אולם בפועל רק לדייר העליון יש גישה לגג ויכולת מעשית לממש את זכות הבנייה על הגג. השכנים מסרבים בתוקף. האם הוא יכול לכופם? כמו כן מצוי שיש חללים מתחת לבניין ורק לדייר התחתון יש יכולת מעשית לבנות שם. האם שאר הדיירים יכולים למנוע ממנו או שהוא יכול לכופם?
יש להעיר שבאופן עקרוני ודאי כופים על מידת סדום, וכפי שמצאנו ב כתובות דף קג ע"א לגבי אדם שהשכיר רחיים וקבעו ביניהם שהשכר יהיה שהשוכר יטחן עבורו את חיטיו. לבסוף העשיר המשכיר ולא נזקק לטחינת חיטים, ונפסק שאם יכול השוכר לטחון עבור אחרים עליו להעלות דמים למשכיר ולא לטחון לו חיטים, משום שכופים על מידת סדום, ולשוכר אין הבדל מה יתן ואילו למשכיר יש הבדל. אמנם שאלתנו היא אם כופים אדם שיוכל חברו להשתמש ברכושו?

דיני ממונות מעשיים – הרב יאיר וסרטיל (7)

הרב יאיר וסרטיל

add_alert

5 - המזיק לאלבום, בגד משומש ואתרוג מהודר

6 - העברת מקרר דרך בית שכן שמתנגד

7 - הורדת שירים ותוכנות

טען עוד

מצאנו בדין זה 3 שיטות: שיטת התוס' (ב"ב יב ע"ב) הסוברים שלא כופים, וזו לשונם: "הא דכופין על מדת סדום בזה נהנה וזה לא חסר היינו בשכבר דר בחצר חבירו שאינו מעלה לו שכר, אבל הא פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו", וכן דעת הרא"ש כמבואר בשו"ת הרא"ש. לעומת זאת, דעת הראבי"ה המובא במרדכי (על ב"ק דף כ) שכופים אף לכתחילה. דעה אמצעית מובאת במרדכי שם בשם יש מפרשים , ולדעתם במקרה שאילו היה רוצה היה יכול להרויח מהשכרת שימוש זה אי אפשר לכופו, אף שאין דרכו להשכיר, אמנם במקרה שאין לו כלל אפשרות להשכיר שימוש זה אפשר לכופו.
הרמ"א (סי' שסג סע' ו) פסק כיש מפרשים, ואילו השו"ע שם הביא דברי הטור שאם בעל הבית אמר לדייר לצאת ולא יצא חייב לשלם, ולא חילק בין אם יכול היה להשכיר לאחר או לא, ולכן משמע בפשטות שפסק כתוס', וכן דייק ב קובץ "הישר והטוב" (קובץ ג). נמצא שדין הרוצה להישאר בדירה עד כניסת השוכר הבא תלוי במחלוקת השו"ע והרמ"א.
אמנם דעת הרמ"א אינה פשוטה. הראשונים בב"ב (יב ע"ב) נחלקו באחים החולקים שדה שירשו ולאחד מהם יש שדה הסמוכה לשדה המשותפת, אם יכול הבר מצרא לכוף את שאר האחים ולקבל את השדה הסמוכה לשדה הפרטית שלו. הרמב"ם סובר שיכול לכוף ואילו רבנו יונה והרא"ש סוברים שאינו יכול. השו"ע (סי' קעד סע' א) פוסק כרמב"ם ואילו הרמ"א מסיק כמרדכי שהוי ספק. גם כאן אין יכולת להפיק רווחים ע"י מכירה לאדם אחר שהרי רק עבור האח הבר מצרא היא שווה יותר, ואכן הנודע ביהודה (הו"ד בפתחי תשובה סי' שסג) תלה את המחלוקת בסי' שסג במחלוקת כאן וכתב שהרמ"א שם ודאי סבר כרמב"ם כאן. לפי תלייה זו אין הכרעה ברורה ברמ"א כדעת היש מפרשים שבמרדכי שהרי בסי' קעד נשאר בספק, ועל-פי-זה הסיק בקובץ "הישר והטוב" שלהלכה גם לדעת הרמ"א אי אפשר לכוף את בעה"ב להישאר בדירתו שהרי זהו ספק שלא הוכרע ובעה"ב הוא המוחזק. יש מקום להתווכח עם ההכרעה הכתובה שם ולומר שיש לפסוק כדברי הרמ"א המפורשים בסי' שסג, ששם דיבר בדיוק על המקרה שלנו ולא הביא שום ספק בדבר.

כעת נדון במספר השלכות מעשיות בהלכות שכנים, ונראה ארבעה מקרים המובאים בסי' קנג:
א. סולם: המעמיד סולם גדול בחצר חברו ולא מיחה חברו יש לבעל הסולם חזקה ומעתה יוכל להשאיר שם סולמו, ומכיוון שיש כאן הפסד לבעל החצר ודאי שרשאי למחות ואין לכפותו, אולם בסולם קטן אין חזקה, ולכן פסק הרמב"ם שכופים את השכן לאפשר להניח הסולם בחצרו כל זמן שאינו משתמש במקום זה, ואילו הטור חלק וכתב: "היאך ישתמש בשל חברו בעל כרחו?!" השו"ע (סע' יג) פסק כרמב"ם וכן הרמ"א לא השיג. בקובץ "הישר והטוב" העיר שבגלל הסתפקותו של הרמ"א בסי' קעא יש לפסוק גם כאן שמספק אין לכוף. צ"ע שלא העיר על הסתירה בשו"ע מסי' שסג שמסתימתו שם משמע בפשטות כדעת התוס', ואולי אף שסתם ולא חילק בפירוש יש לומר שהוא עוסק שם דוקא במקרה שלא יכול היה להשכיר לאחר ואכן סובר כיש מפרשים שבמרדכי, אולם בקובץ "הישר והטוב" עצמו כן דייק משם שסבר כתוס' וא"כ צ"ע.
ב. זיז בכותל חברו: לגבי בעל חצר הסמוכה לבית חברו ורוצה לחבר זיז לכותל חברו, פוסק ר"י ברצלוני שבזיז הקטן מטפח כופים את בעל הכותל משום שודאי הכותל לא ינזק, ואילו הטור חלק מהטעם הנ"ל שלא כופים אדם להשתמש בחפציו. הרמ"א (סע' ד) הכריע כטור, והקשה הב"ח מאי שנא מסולם ששם פסק הרמ"א בניגוד לטור שכופים, ומכח קושיא זו הכריע הב"ח כר"י ברצלוני, ואילו הסמ"ע חילק שלדעת הרמ"א כאן יש לחוש שינזק הכותל, ואם כן פסק כטור אך לא מטעמו (כאמור, לפי הכרעת הרמ"א בסי' קעא פשוט שגם כאן יש להכריע שאין לכוף).
ג. מרזב: הרא"ש, הטור והרמ"א (סע' ח) כותבים שאדם שחצרו משועבדת למרזב חברו מ"מ יכול בעל החצר לכופו להזיז המרזב לצד אחר בחצר, אם אין שום הבדל מבחינת בעל המרזב. משמע לכאורה כיש מפרשים שבמרדכי, וצ"ע על הרא"ש והטור שהרי כפי שראינו למעלה הם חלוקים עליו, וכן הרמ"א כאן סותר לפסקו בסולם, וכן הקשה שער המשפט . שמעתי מהרב אשר וייס שליט"א שיש לחלק בין המקרה כאן שאין לבעל המרזב בעלות על מקום המרזב אלא רק זכות שימוש ולכן אפשר לכופו לבין מקרה שיש לאדם בעלות על חפץ ששם לא כופים אותו לאפשר לאחרים להשתמש בחפץ. וכן מתורץ בקובץ "הישר והטוב", ושם הובאה ראיה לכך מהגמרא בבבא בתרא צט ע"ב המקשה מדוע בעל שדה שדרך הרבים עוברת באמצע שדהו לא יוכל לכוף אותם לעבור בצידי השדה, ומבאר רבנו יונה (הו"ד בשיטמ"ק שם) שכאן כופים משום שאין לרבים בעלות על הדרך אלא רק זכות הילוך.
ד. זיז באויר חצר חברו: לגבי בעל גג הרוצה לתלות בכותלו זיז, והזיז יהיה באויר שעל גבי חצר חברו, מוכח בגמ' וכן נפסק ב שו"ע (סע' א) שיכול בעל החצר לעכב רק משום טענת היזק ראיה, משמע שלולא כן יכול בעל הגג לכופו, וצ"ע לדעת התוס' ושאר הפוסקים שפסקו שאין כופים? הלחם ושמלה מחלק שכאן הואיל ומשתמש רק באוירו כופים על כך, ואמנם האויר שייך קניינית לבעל החצר אך אין לו שימוש בכך (אף כשבעה"ב נמצא ומשתמש בביתו) ולכן כופים להשתמש באויר, והובאו דבריו בקובץ "הישר והטוב", וכן שמעתי מ הרב אשר וייס שליט"א.
וכעין זה חילק בספר " דבר חק ומשפט " שיצא זה עתה לאור מאת הרב חנוך סנהדראי, והרחיב שכל שהשימוש זניח ואין בו פגיעה בבעלות יש לכפות, ולכן רשאי אדם לאסור על שכנו לחנות בחניה שלו אף כשאינו בעיר אך אינו רשאי למנוע ממנו לעבור עם רכבו דרך חנייתו. לפי דבריו נראה שגם במקרה שהבאנו למעלה לגבי העברת מקרר דרך בית חברו נוכל לכפותו להעביר המקרר דרך ביתו, הואיל וזהו שימוש ארעי וזניח. אך אם לא נקבל את הרחבתו, יש מקום לומר שדוקא בשימוש באויר יש לכפות אך לא במעבר בחנייתו ובביתו.

(יש לעיין במציאות שכיחה היום שבאפשרותי לקלוט ולגלוש דרך אינטרנט אלחוטי של השכן. במקרה שאיני מאט את קצב עבודתו האם נוכל לכפות עליו ולדמות מקרה זה לזיז משום שאני משתמש רק באוירו? נראה פשוט שאין לדמות לפי שכאן גוף החפץ שנוהגים לשלם עליו הוא השימוש ב"אויר" וא"כ ודאי זהו שימוש בדבר השימושי לו וכן יש בכך פגיעה בבעלותו. אולם יתכן שיש לדמות זאת למרזב, שהואיל ואין לו בעלות אלא לכל היותר האויר משועבד לו, כופים בכך.)

כעת נעבור למקרה השלישי לגבי בנייה על הגג או בחלל. שבט הלוי (חלק ח סי' רצט) כותב שבשימוש המפקיע רכוש חברו לדעת כולם אין כופים לכתחילה: "וכי אדם עשיר ענקי שגם הרבה דינרי כסף לא נחשבים אצלו כלל, ושכנו האביון שחסר לו גם פרוטה וכי אנחנו נכוף ליתן לו מכספו בלי שורת הדין רק מטעם כופין על מדת סדום אי לאו משום דין כפייה על הצדקה?!". על-פי-זה נכתב בקובץ "הישר והטוב" שאי אפשר לכפות את שאר דיירי הבניין לבנות על הגג או בחלל משום שבכך מפקיע מהם את חלקם ברכוש המשותף.
אסיים בדברים החשובים שנכתבו שם בהמשך: "כל זה מעיקר הדין, אך למעשה יש לברר בבית דין כל מקרה לגופו, ובודאי מן הראוי לכל אחד לוותר בכגון זה לשכניו... ולא חרבה ירושלים אלא מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה. והחכם עיניו בראשו לראות בטובתם של השכנים ובזה ישרור שלום ושלוה ביניהם כל הימים."