בית המדרש

  • מדורים
  • ענג שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

עלון מס' 1046

דיני השבוע ומנהגיו פרשת ואתחנן

undefined

רבנים שונים

אב תשע"א
5 דק' קריאה
ההפטרה: "נחמו נחמו עמי" (ישעיהו מ, א).
במנחה פרקי אבות: ד'
יום שני - ט"ו באב
לא אומרים תחנון, גם לא במנחה שלפניו (יום ראשון) . אומרים למנצח (לפני ובא לציון). ואומרים "אל ארך אפיים" בהוצאת ספר תורה (שולחן ערוך קלא, ו ומשנה ברורה). בכף החיים הביא (שם) שבני ספרד לא אומרים "למנצח". בט"ו באב לא מתענים, גם לא חתן ביום חופתו.
ט"ו באב זהו אחד מהמועדים הנזכרים פחות ואפילו הציבור הדתי לא חוגג אותו כשאר החגים. ממילא אופיו גם לא נמדד כראוי.
פרק רביעי בגמרא בתענית "בשלשה פרקים" כולו משנה אחת ארוכה והגמרא שבעקבותיה. המשנה פותחת בנשיאת כפיים של כהנים ומפרטת ארועים שחלו בימי השנה היהודים ובמועדים, ואינה מדלגת על חמישה עשר באב וכך בהמשך המשנה נאמר: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים". (כו, ב). המשנה שם נותנת הסבר ומרחיבה רק בטעם אחד לט"ו באב: "שבהן בנות ירושלים, יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו... וחולות (רוקדות) בכרמים ומה היו אומרות? בחור! שא נא עיניך, וראה מה אתה בורר לך..." לגמרא שם (ל, ב) קשה ההשוואה בין יום הכיפורים לט"ו באב שאלו הימים השמחים ביותר לישראל. ביום הכיפורים נתרצה הקב"ה בשמחה לישראל, מחל להם על חטא העגל ובאותו יום ירד משה עם הלוחות השניים. וזה הקושי שם בגמרא: "בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה... אלא חמשה עשר באב מאי היא? למה חגגו את אותו יום?
האמת היא שכבר על המקום במשנה על בנות ירושלים ביאר ר' צדוק הכהן, בספר רסיסי לילה, שבזמן שבית המקדש היה קיים, הרגישו הכל שאין יצר הרע שולט בהם, שנאמר במסכת יומא (כ, א), "דלית ליצר הרע רשות לאסטוני ביום הכפורים". ולכן, בזמן המקדש, לא היה נראה צאת בנות ירושלים לכרמים כדבר של פריצות. וזו גם יכולה להיות ההשוואה שבין יום הכיפורים לט"ו באב (בשניהם אין רשות ליצר הרע...).
אבל, אם נחזור לגמרא היא עונה שם כמה תשובות למאי ט"ו באב:
1. "אמר רבי יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה" - כתוב בתורה: וכל בת יורשת נחלה ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו ישראל. ועמדו והתירו דבר זה בט"ו באב. שהרי כתוב: "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" - זה הדבר רק לדור של בנות צלפחד, רק כהוראת שעה ולא לדורות הבאים.
2. "אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל" - מאז מעשה פלגש בגבעה (סוף ספר שופטים) שבו איש מבני שבט לוי נקלע עם פילגשו לעיר של בני שבט בנימין, שם נאנסה הפילגש באכזריות ע"י בני העיר. בעקבות כך פרצה מלחמת אחים שבמסגרתה כמעט וחוסל שבט בנימין בידי שאר השבטים. רק 600 בחורים הצליחו להימלט. השבטים נשבעו במצפה שאיש מהם לא ייתן את בתו לאיש בנימין. לאחר שנחו מזעפם מעט, הצטערו שנכחד שבט מישראל וחיפשו דרך להתיר שבועתם. חכמים מצאו פתח להתיר את השבועה והוא: "אמר רב: "ממנו" מיעוטא הוא. דוקא איש ממנו לא יתן בתו ולא מבנינו. מאז הותרו הגברים בשבט בנימין לישא נשים מבני ישראל. כך גילו לבחורי בנימין היכן המקום הסודי שבו בנות שילה יוצאות לחולל בכרמים והם בחרו להם נשים מן המחוללות.
3. "רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר" - רש"י מסביר על פי הירושלמי (סוף פרק רביעי) כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, בכל ערב תשעה באב, היה הכרוז יוצא ואומר: צאו לחפור! והיה כל אחד ואחד יוצא וחופר לו קבר, וישן בו, שמא ימות, ולמחר הכרוז יוצא וקורא: יבדלו חיים מן המתים! ומתו שם חלק מהאנשים, וכל שנה היו עושים כך. ובשנת ארבעים שנה עשו כן, ולמחר עמדו כולם חיים. כיון שראו ישראל כך תמהו ואמרו: שמא טעינו בחשבון החדש, ואין זה ערב תשעה באב? חזרו ושכבו בקבריהן בלילות עד ליל חמשה עשר באב. וכיון שראו שנתמלאה הלבנה בחמשה עשר ולא מת אחד מהם, ידעו שחשבון החדש מכוון היה, וכבר נשלמו ארבעים שנה של גזרה. ולכן, קבעו אותו הדור את אותו היום ליום טוב.
4. "עולא אמר: יום שביטל הושע בן אלה פרוסדיות (שומרים) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים, שלא יעלו ישראל לרגל" - אלא שבמקום זה ילכו ישראל לשני עגלי הזהב שעשה.
ירבעם היה מודע לכך שרבים מבני מלכותו עדיין נושאים עיניהם לעבודת ה' בבית המקדש שבירושלים. הוא חשש שהדבר יגרום להחלשות שלטונו, ולכן הציב שומרים בדרכים המובילות לירושלים, אשר מנעו מבני ישראל לעלות לרגל. שומרים אלה ניצבו בדרכים עד שהושע בן אלה עלה למלכותו, סילק את השומרים והתיר לעם לעלות לירושלים. יום הסרת השומרים מן הדרכים היה ט"ו באב.
5. "רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה" - לאחר המרד הגדול של בר כוכבא השהו הרומאים את קבורתם זמן רב. באותו יום ניתנה להם האפשרות לקבור המתים, וביבנה תיקנו את ברכת הטוב והמטיב - הטוב על שלא הסריחו, והמטיב על שנתנו לקבורה.
6. "רבה ורב יוסף דאמרו תרוייהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה". כאשר שבו עזרא ונחמיה ובני דורם לארץ ישראל, מצאו אותה חרבה ושוממה, ולא נותרו בה עצים לעבודת הקרבנות. את העצים למערכה היו מביאים אנשים שהתנדבו לעשות זאת. "דתניא: רבי אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולא היו כורתין יותר עצים למערכה, לפי שאינן יבשין, וחישינן שמא יש בעצים תולעים, ועץ שיש בו תולעת פסול למערכה. אמר רב מנשיא: "וקרו ליה (לט"ו באב): יום תבר מגל" - יום שבירת הגרזן, לפי שהפסיק בו החוטב מלחטוב עצים. בחמישה עשר באב, היו חוגגים ושמחים על שהמחסנים התמלאו בעצים עבור החורף. אותו יום זכה לכינוי 'יום תבר מגל' - יום שבירת הקרדומות, היום שבו אין עוד צורך בכלים לכריתת עצים.
אלה הטעמים לחמשה עשר באב.
ומה חגגו? על כך שנינו בתענית שם (במשנה ובדף לא, א): בהן בנות ירושלים יוצאות בלבוש לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לה, כדי לחפש חתן. תנו רבנן: בת מלך, אע"פ שהיה לה בגד, שואלת בגד מבת כהן גדול, שהיא סמוכה לה בחשיבות. בת כהן גדול שואלת מבת סגן כהן גדול. ובת סגן שואלת מבת משוח מלחמה - הכהן המכריז לפני המלחמה "אל ירך לבבכם" וכו'. בת משוח מלחמה שואלת מבת כהן הדיוט. "וכל ישראל שואלין זה מזה, כדי שלא יתבייש את מי שאין לו". והגמרא מסיימת (סיום המסכת)ף: "אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר: עתיד הקב"ה לעשות מחול (מעגל עגול סביבו) לצדיקים. והוא (הקב"ה) יושב ביניהם בגן עדן. וכל אחד ואחד (מהצדיקים) מראה באצבעו ואמר: 'הנה אלקינו זה קוינו לו, ויושיענו. זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו' ".
הגמרא בבא בתרא מביאה בשנית את דברי רבן שמעון בן גמליאל שלא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, בפרק שמיני "יש נוחלין" וחוזרת, אמנם בקיצור על הדברים בתענית, כולל 6 התשובות למאי ט"ו באב. (בבא בתרא קכא, א-ב).
אם כן יום הכיפורים וחמשה עשר באב הם ימים של התחברות, של אחדות, ימים של מחילה, סליחה וכפרה, ימים של שמחה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il