בצפון ארצנו מתנשא הר גבוה שכבר בימים קדומים התקדש בעיני העמים. לפעמים הוא מוזכר כבעל חרמון וכל עם מכנה אותו בשם משלו: שיאון - שמזכיר את גובהו ואולי את השלג שנאסף עליו, שריון או שניר אבל גם השם חרמון מזכיר את העובדה שהשטח מוחרם לרשות גבוהה מקודש כמו שלל העיר יריחו. העובדה שבמרחק כמה פסוקים מופיע איסור ע"ז לא מפתיעה וכן האזהרות הנוספות על הברית ומעמד הר סיני.
כשאנו צופים על הר החרמון מקו התילים ברמת הגולן או מהגליל העליון, ממערב, אנו מבינים את שאר שמות ההר. בערבית, ג'בל א-שיח', שכן ראשו עטור שער לבן או מצנפת על ראשו של איש רם. טורא תלגא בלשון התרגום ע"ש השלג.
יש מסורות הקושרות את אחת הפסגות בחרמון למעמד ברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם, וכן את מסלול מרדפו של אברהם אחר המלכים ששבו את לוט מצפון לדמשק.
בדרך כלל החרמון מתקשר לחווית טיול באביב ובקיץ או לגלישה ומשחקי שלג בחורף מבורך.
במורשת הקרב הצה"לית ובזיכרון הלאומי יש הקשר נוסף. ביום הכיפורים תשל"ד הונחתו כוחות קומנדו סורים על מוצב החרמון, כבשו את המוצב ושבו חיילים. צה"ל השיב מלחמה ולבסוף הצליח לכבוש בחזרה את הנקודה. מאז הסכם הפרדת הכוחות שולט האו"ם בנקודה הגבוהה של החרמון הישראלי.
לא לחינם נקרא המקום 'העיניים של המדינה'. המוצבים הישראליים חולשים על כל השטח שמסביב לנקודה זו ומספקים מידע חשוב לצה"ל.