בית המדרש

  • מדורים
  • ענג שבת
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

גליון מס' 1047

דיני השבוע ומנהגיו פרשות ראה- שופטים

undefined

רבנים שונים

אב תשע"א
6 דק' קריאה
ההפטרה: "עניה סוערה לא נחמה" (ישעיהו נד, יא).
מברכים החודש: אלול
ראש חודש אלול יהיה ביום השלישי וביום הרביעי הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה.
המולד: יום שני לפנות בקר, שעה 4, 24 דקות, 13 חלקים.
לא אומרים אב הרחמים ולא מזכירים נשמות.
במנחה פרקי אבות: ו'
יום שני: אומרים במנחה יום כיפור קטן ולא אומרים תחנון.
יום שלישי: ראש חודש אלול
יום רביעי: ב' ראש חודש אלול
מתחילים לתקוע בשופר בבחינת "עורו ישנים משנתכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם". תוקעים עד ערב ראש השנה. מתחילים גם לומר "לדוד ה' אורי וישעי", וזאת עד שמיני עצרת. בני עדות ספרד מתחילים לומר כל בקר סליחות.
אלול
'ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך': ראש תיבות אלול - שבחודש אלול מסייעים לאדם מן השמים על התשובה. אלול משמעו: התבוננות חיפוש וחיטוט; כמו שנאמר 'ויתורו את הארץ', ומתרגמים: 'ויאללון ית ארעא'; - שכך הוא ענינו של חודש זה, התבוננות הלב על כל מעשה השנה - לחפור ולעקור מן הלב כל דבר רע ולשוב אל ה'.

אמירת סליחות
בקהילות הספרדים מתחילים לומר "סליחות" מראשית חודש אלול, מחצות הלילה או מלפני אשמורת הבוקר עד אור הבוקר, חוץ מימי שבת וראש חודש, שאין אומרים תחנונים בשבת ובראש חודש. בקהילות האשכנזים מתחילים באמירת "סליחות" במוצאי השבת של השבוע שלפני ראש השנה, אבל אם חל ראש השנה ביום ב' או ביום ג' בשבוע, ולא נשארו לפחות ארבעה ימי "סליחות", מתחילים את אמירתן למוצאי שבת של השבוע שלפני זה. מנהג הסליחות של האשכנזים להתחיל את אמירת סליחות ביום בריאת העולם - כ"ה באלול.
בכל העדות ממשיכים באמירת "סליחות" עד ליום כיפור. מסורת היא, שאמירת הסליחות באשמורת הבוקר רצויה ביותר, כי עת זו היא "עת רצון" והקב"ה קרוב אז לכל קוראיו.
בעדות הספרדים קמים כל יום בשעה שתיים לפנות בוקר לאמירת ה"סליחות". לפי ה"זוהר" מתעוררים כוחות הרע משעת "מנחה" עד חצות, ואילו כוחות הרחמים מתעוררים בחצות הלילה ולפנות בוקר, לכן רצוי לומר "סליחות" מחצות הלילה דווקא או לפנות בוקר.
קטעים קבועים בנוסח סליחות ספרד: אשרי, קדיש, לך ה' הצדקה, אל מלך יושב, שלש עשרה מידות, עננו, חטאנו לפניך, יה שמע אביונך, אם אפס, נפלה נא ביד ה', אליך ה' נפשי אשא, אתאנו, שומר ישראל, ממעמקים קראתיך ה'.

תניא בפרקי דרבי אליעזר, "ארבעים יום עשה משה בהר סיני, קורא במקרא ביום ושונה במשנה בלילה, ולאחר ארבעים יום לקח את הלוחות וירד אל המחנה, וביום י"ז בתמוז שבר את הלוחות, ועשה (שהה) ארבעים יום במחנה, עד ששרף את העגל וכתתו כעפר הארץ, והרג את כל (מי) אשר נשק לעגל, והכרית עבודת העגל מישראל, והתקין כל שבט במקומו. ובראש חודש אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה, עלה אלי ההרה, שסלח הקדוש ברוך הוא לישראל. והעבירו שופר בכל המחנה, להודיע שמשה עולה להר, שלא יטעו עוד אחרי עבודה זרה".
מכיוון שבראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה שיעלה לקבל לוחות שניים, שסלח לעדת ישראל, נהגו הספרדים ובני עדות המזרח, להשכים לבית הכנסת בכל יום לומר סליחות ותחנונים, מיום ראש חודש אלול, עד יום הכיפורים, שבו ירד משה.
י"ג מידות והסליחות בארמית
אמירת י"ג מדות (ה' ה' אל רחום וחנון...) ביחיד, כשאין שם מנין, מובא בסדר רב עמרם גאון (כנראה הסידור הקדמון ביותר), בשם רבינו נתן גאון, שאין רשות לומר י"ג מדות אלא בציבור, כיון שכרת הקב"ה ברית עם משה רבינו ועם אבותינו, שאין י"ג מדות חוזרות ריקם, וכשהציבור מתקבצים, ומבקשים רחמים, ומכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, ומתענים, ועושין צדקה, הקב"ה מרחם עליהם, ואינו מואס תפילתם. ולפיכך ביחידות כשאין מנין עשרה מישראל אין לאמרם. וכן כתבו עוד הרבה מהפוסקים, וכן כתב מרן בבית יוסף, שמנהג העולם כדברי רבינו נתן גאון שאין לומר י"ג מדות בלא עשרה. בשלחן ערוך קבע, שגם יחיד רשאי לקרוא י"ג מדות בטעמי המקרא כקורא בתורה, שאין איסור לקרוא י"ג מדות אלא כשקורא אותם דרך תפילה ותחנונים, שאסור לעשות דברי תורה כתפילה, אבל אם קורא בטעמי המקרא, כמי שקורא בתורה, אין בכך כלום. ופסק כן על פי תשובת הרשב"א, שכתוב בגמרא (ראש השנה יז, ב) שנתעטף הקב"ה כ"שליח ציבור" לפני משה, ואמר לו, כל זמן שישראל עושים לפני כסדר הזה, אני מוחל להם. אבל אם רוצה היחיד לאמרם כדרך שקורא בתורה דרך קריאה בעלמא, רשאי לעשות כן. כך פסק גם להלכה הרב עובדיה יוסף. כך פסק גם החיד"א בספר ברכי יוסף.
בדומה לכך נפסק לענין הסליחות שנתקנו לאמרם בלשון ארמית, כגון, רחמנא, דעני לעניי ענינן, מחי ומסי, וכו', גם כן מבואר בפוסקים שאין ליחיד לאמרם כלל. ראה גם בחזון עובדיה (ימים נוראים עמ' יא). והטעם לזה, הוא מפני שבני ישראל כשהם בציבור, שכינה עמהם, ואז אין הם צריכים את עזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתם, אבל יחיד צריך לעזרת מלאכי השרת כדי שתתקבל תפילתו, (שבת יב ב). והואיל ומלאכי השרת אינם מבינים לשון ארמית, אל לו ליחיד לבקש צרכיו בלשון ארמית, אלא הטוב מכולם שיבקש צרכיו בלשון הקודש. ובכלל זה שאל לו ליחיד לומר את קטעי הסליחות שבלשון ארמית, ורק בציבור כשיש שם מנין של עשרה מישראל, אז שכינה עמהם, ותפילתם נשמעת.
מזמור כז בתהילים - לדוד ה' אורי
מראש חודש אלול ועד שמיני עצרת - שמחת תורה (כולל) אומרים כל בקר וערב - "לדוד ה' אורי", ואומרים אחריו קדיש יתום. משנה ברורה תקפא, ב. כתב שיש לאומרו בבקר, ובערב לאחר תפילת מנחה - הדגיש במנחה כיון שיש הסוברים שאין לומר תהילים בלילה. אמנם כיום בנוסח אשכנז נאמר בתפילת ערבית. הבחנה נוספת בין אשכנז לספרד ביום שיש בו מוסף. בנוסח אשכנז אומרו לאחר מוסף. בנוסח ספרד מזמור זה קשור לשחרית. ביום שיש בו מוסף אומרים אות לאחר שיר של יום. ביום רגיל יש בנוסח ספרד האומרים אותו לאחר שיר של יום ויש שקבעו לאומרו בסיום התפילה. בחודש אלול לאחר שמיעת תקיעת שופר, ואח"כ לאחר עלינו לשבח.
נמהג זה מקורו במדרש: 'ה' אורי' - בראש השנה, 'וישעי' - ביום הכיפורים, ואחר כך: 'כי יצפנני בסוכה' - רמז לסוכות. בספר שם טוב כתב, כי יש עניין סגולי באמירת מזמור זה בימים אלו: "הוא מובטח שיוציא שנותיו וימיו בטוב ויכניע על ידי זה כל המקטרגים ויוצאין בדימוס זכאין בדין".
נוהגים גם לומר אחרי התפילה מזמורי תהלים. במשך חודש אלול נוהגים לומר עשרה מזמורים, כדי לסיים פעמיים ספר תהלים לפני ראש השנה. בעשרת ימי תשובה מרבים במזמורים, כדי לסיים עוד פעם ספר תהלים (משנה ברורה תקפא, ב).

תקיעת שופר (ממאמרי הרב חיים זוננפלד בענג שבת)
המנהג הנפוץ הוא שמיום שני של ראש חודש אלול ועד ערב ראש השנה, תוקעים בשופר בכל יום אחרי תפילת שחרית. אך יש אומרים שתוקעים מיום ראשון של ראש חודש.
הטעם הפשוט לתקיעת שופר בחודש אלול הוא, כדי להזהיר את העם על יום הדין הקרב ובא ולעוררם לתשובה, שכן טבע קול השופר להחריד הלב. וכך כתב הרמב"ם (הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ז): 'אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר - עורו עורו ישנים משנתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם - וחפשו במעשיכם, וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם'.
ברם, אף תקיעת שופר זו מנהג ישראל קדום הוא ויסודו הוא בהמשך לאמור לעיל, כי כבר בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, כשעלה משה רבינו להר בראש חודש אלול לקבל את הלוחות השניים, תקעו בשופר במחנה - להודיע לכל ישראל, שמשה עלה למרום - שלא יבואו לטעות עוד אחרי עבודה זרה. וכן הוא בפרקי דרבי אליעזר (פרק מו): "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: 'עלה אלי ההרה' (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה שהרי משה עלה להר, שלא יטעו עוד אחר עבודה זרה, והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו) 'עלה אלקים בתרועה', ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה". מכאן נהגו לתקוע בראש חודש אלול, כדי להזכיר את עלייתו של משה להר, אחרי ששבו בני ישראל מחטא העגל, ולסוף ארבעים יום נתכפר להם וניתנו להם ברצון הלוחות השניים.
המקובל במנהג זה הוא שתוקעים לאחר התפילה תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה. אך יש נוהגים לתקוע תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה, תקיעה-שברים-תקיעה, תקיעה-תרועה-תקיעה.
רבות הן הלכות השופר והתקיעות ודקדוקיהן בראש השנה, אך בתקיעת שופר של חודש אלול אין מדקדקים בכל אלה. מסתבר כי במקום שאין מי שיתקע רשאי אפילו קטן לתקוע.
המנהג המקובל הוא שתוקעים בשחרית לאחר התפילה, לפי שעלייתו של משה להר היתה בהשכמה. אבל יש מקומות שנהגו לתקוע בוקר וערב.
הכל נוהגים שבערב ראש השנה אין תוקעים בשופר, כדי להפריד בין התקיעות של חודש אלול שאינן אלא מנהג, ובין התקיעות של ראש השנה שהן מצוה מן התורה. ויש מנהג, שפוסקים מתקיעות שלשה ימים לפני ראש השנה.

ברכת הלבנה: ליל שישי, ג' באלול עד ליל שלישי י"ד באלול.

שבת פרשת שופטים
ההפטרה: "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיהו נא, יב).
במנחה פרקי אבות: פרק א'
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il