בית המדרש

  • מדורים
  • מגד ירחים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

גליון 144 בהוצאת "בית הרב"

בושה ותשובה

undefined

הרב זאב קרוב

אלול תשע"א
3 דק' קריאה
"הבושה שמתביישים בפנימיות הלב מפני החטא, אף על פי שהיא דבר שבטבע, מכל מקום יש בה קצת כפרה. וכשמשימים הלב להרחיב את הבושה, כל מה שהיא מתרחבת הרי היא מרחבת את חוג הסליחה על כל החטאים כולם ... ואם כן, המתבייש מאחד מחטאיו - מכולם הוא מתבייש, והרי התשובה של יראת ה', שהיא הבושה, מתפשטת על כל שיעור קומתו, ומתכפר לו בזה אפילו מחטאים דבעינן בהו תשובה רבתא". (אורות התשובה פרק יד, כד)



חז"ל אומרים כי "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו מוחלין לו על כל עוונותיו" (ברכות יב), מדוע? האם "מספיק" שאתבייש בכדי שימחלו לעוונותי? מה עניינה של הבושה בתהליך התשובה?
מהי בושה? רגש שלילי חזק המתעורר אצל אדם החש כי הזולת או הוא עצמו, מבקרים אותו בעקבות מעשה שעשה בניגוד לנורמות המקובלות עליו או על החברה. תחושת בושה נובעת לרוב מתחושת אשמה. הבושה מתעוררת כשיש גילוי של המעשים: או שאחרים מגלים או שהאדם עצמו כביכול "גילה" שהוא עושה מעשים רעים.
בתפילת רב המנונא אותה אנו אומרים ביום כיפור: "אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי, עכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי. עפר אני בחיי, קל וחומר במיתתי. הרי אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה. יהי רצון מלפניך שלא אחטא, ומה שחטאתי מחוק ברחמיך אבל לא על ידי יסורין" (מסכת יומא, דף פז, עמוד ב).
ביום כיפור אדם חושב על מעשיו ומגלה כי קיים פער בין מה שראוי לעשות ובין מה שהוא היה רוצה לעשות ולכן הוא מתמלא בושה.
מתי אדם איננו מתבייש? בשעה שאין הוא רואה כי עשה מעשים שאינם ראויים. "הרעות כשהן מתעצמות בטבע הנפש להיות עצם מעצמיו, לא יוכל העושה הרע להרגיש כל רגש של בושה, שהרי כל הרעות הן לפי ערך כבודו שהושפל" (עין איה ברכות, פרק ראשון, קסט)
מי שנפשו כל כך הושחתה וכבודו הושפל, אין הוא מכיר במעשיו הרעים וממילא אין הוא מבקר את עצמו על מעשים אלה ואין לו בושה. "אמנם, בהיות האדם מרומם בנפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע, וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו... מה שאין כן עז פנים שלא ידע בושת והרעות הם קנייניו העצמים, הוא לא יתמרק כדרך שמתמרקות הנפשות שרק מקרים רעים נטפלו להן ... עז פנים לגהינום ובושת פנים לגן עדן" (שם).
שאלת מעלת האדם ותשובתו אינה תלויה בעיקר במעשיו כי אם ברצון האדם ובטהרת נפשו. עיקרו של האדם הוא רצונו. האדם מורכב משכל, רצון ומעשים. המחשבה היא כח חשוב מאד באדם, אך אדם יכול לחשוב מחשבות ולא להסכים איתן או לא לחיות על פיהן. כך גם מעשיו של האדם יכולים להיות מזוייפים. אדם יכול לעשות מעשים שאין הוא מאמין בהם ואינו רוצה לעשותם. אך רצון האדם הוא הדבר האמיתי ביותר בחייו. רצונו של האדם הוא עצמיותו. אי אפשר לכפות על האדם רצון שאינו שלו. ולכן הרהור תשובה הוא יסודה של התשובה. שכן כך אמרו חז"ל על מי שקידש אשה "על מנת שהוא צדיק גמור" שהיא ספק מקודשת "שמא הרהר תשובה בלבו". (קידושין) יש אדם הרוצה טוב אך מסיבות כאלה ואחרות אינו מצליח להוציא אל הפועל את רצונותיו הטובים, ויש הרוצה ברע ולשם כך משתמש במעשים טובים.
"רחמנא לבא בעי". הקב"ה מתבונן בלבב: האם לבו של האדם טהור? האם רצונותיו חיוביים? מי שנפשו הושחתה אינו מבחין בין טוב לרע , אינו מבקר את עצמו וביקורת של אחרים אינה פועלת בו. אדם כזה אין לו בושה. מי שנפשו טהורה והוא חפץ בקרבת אלקים מתמלא בבושה כל אימת שנזכר במעשיו הרעים. הוא מבין כי קיים פער בין מה שהוא רוצה וצריך להיות לבין מה שהוא עכשיו. בושה זו היא יסוד התשובה ויסוד טהרת הנפש. הבושה מלמדת על רצון האדם.
הרב מוסיף ומלמד אותנו כי בושה של האדם על חטא אחד, על מחשבה רעה אחת, בסופו של דבר מקיפה את כל חייו של אדם. הבושה אפילו מדבר אחד מלמדת כי האדם רוצה להיות טוב ולעשות את הישר בעיני ה' גם אם ברגע זה הוא חושב ומתבייש רק מדבר אחד. נפש האדם אחת היא והרהור הבושה והתשובה פועלים על כל נפשו.
חז"ל אמרו כי לעם ישראל ישנן שלוש תכונות המאפיינות אותו ואחת מהן היא: 'ביישנים'. על יסוד דברים אלו אומר ר"נ מברסלב כי מי שאין לו בושה בידוע שלא עמד על הר סיני. מכיוון שנשמה שנטע בורא העולם בישראל טהורה היא, היא ממהרת להתבייש בשעה שהיא עושה מעשים שאינם טהורים ורחוקים מקרבת אלקים. הבושה מלמדת על תכונת התשובה הקיימת בישראל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il