בית המדרש

  • מדורים
  • שו"ת "במראה הבזק"
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רועי בן נעמה

היתר פניה לערכאות במקום שיש סכנה לילדים

undefined

רבנים שונים

אלול תשע"א
9 דק' קריאה
פלורידה, ארה"ב Florida, USA
מרחשוון תשס"ז

שאלה
ראובן ולאה נשואים עם ילדים במשך 13 שנה. לאה סבלה כל השנים מהתנהגות לא ראויה של בעלה בתחום חיי האישות. המצב החמיר כאשר ילדיהם החלו לחקות את התנהגות אביהם אחד כלפי השני. לאה רצתה להפסיק את הנישואין, בעיקר מחשש לביטחונם של הילדים.
בפגישה של שלושה רבנים (בית דין) הוחלט שלאה יכולה לתבוע את החזקת הילדים בבית משפט ולא בבית דין, כי זה יבטיח לה את החזקה על הילדים ויגן עליהם מפני ראובן.
יש ערעור על החלטת בית הדין, כי:
1. הרב של ההורים של לאה היה אחד משלושת חברי בית הדין שפסק זאת.
2. פסק הדין ניתן שלא בנוכחות ראובן, ובית הדין לא דיבר איתו (זה נעשה כדי שראובן לא ימנע מלאה לתבוע בבית משפט - צעד שנועד להגן על הילדים).

תשובה:
א. החלטת בית הדין לגבי היתר תביעת החזקת הילדים בערכאות נכונה על-פי ההלכה ועומדת בעינה. לאה רשאית לפנות לערכאות לצורך זה.
ב. הערעורים שהובאו כנגד היתר זה, אין בהם כדי לסתור את פסק הדין בנסיבות שתוארו בשאלה: לא העובדה שאחד הדיינים הוא רבה של משפחת האשה1 ולא העובדה שהיתר הפנייה לערכאות ניתן ללא שמיעת טענות הבעל, שלא בנוכחותו2.
ג. למרות זאת, על בית הדין להודיע לאשה שעליה להתחייב שלאחר שתקבל צו ביניים מבית המשפט בנוגע להחזקת הילדים תפנה לבעל בבקשה שיסכים לדון בעניין זה על-פי דין תורה, ועל מנת להבטיח שגם יציית להחלטות בית הדין, על בית הדין לדרוש מהבעל לתת ערבויות מספיקות (כפי ראות עיני בית הדין) שיבצע את החלטת בית הדין. במקרה שיסכים לעשות זאת, עליה לבטל את תביעתה בבית המשפט3. גם על האשה לתת ערבויות מספקות שתקבל את פסק בית הדין.
בנסיבות שתוארו בשאלה, ניתן יהיה לכוף על הבעל לדון מחוץ לעירו בבית דין שאין מכירים אותו ואת מעמדו4.
ד. טענת המערערים, שסוברים שיש בעיה של "גט מעושה", איננה נראית לנו. פניית האשה לקבלת החזקה על הילדים לא נועדה ללחוץ להשגת גט, ואין שום קשר בינה לבין הגירושין (שהרי גם אם הבעל ייתן גט תמשיך האשה בתביעתה).
בית הדין צריך להזהר שלא להשתמש בערבויות שנועדו להסכמה לדון על הילדים (אם יינתנו) לצורך הפעלת לחץ על הבעל לתת גט, במקום שהדין אינו מתיר כפיית גט.

_______________________________________________________________________

פסול אוהב לדין מבואר בסנהדרין (כט ע"א), שם נחלקו ר' יהודה וחכמים אם אוהב ושונא כשרים לעדות. הלכה נפסקה כחכמים שכשרים לעדות, אך לכולי עלמא פסולים לדון. הסמ"ע (חו"מ סי' לג ס"ק א) הסביר שההבדל בין עדות לדיינות הוא שעדים מעידים על עובדה, ואין חשש שישקרו עקב אהבה או שנאה, אך דיינים דנים בסברות, ובזה יש חשש שעקב אהבה או שנאה יטעו בסברה, שזה דבר שקל לטעות בו. הגמרא מגדירה שם "אוהב" כ"שושבינו של אדם", אך הפסול הוא רק בימי המשתה (על-פי הסבר רש"י ד"ה מיום ראשון), וכן פסקו הסמ"ע (סי' ז ס"ק יח) ו"נתיבות המשפט" בחידושים (שם ס"ק י).
אך בגמרא בכתובות (קה ע"ב) אמר רב פפא שאין לאדם לדון דין למי ששונא אותו או אוהב אותו. מהסוגיה מוכח שדבריו נסובו על רמה נמוכה יותר של אהבה או שנאה ממה שמוזכר בסוגיה בסנהדרין. התוספות (שם ד"ה לא למאן) חילקו שדברי רב פפא הנם רק חומרה בעלמא, ולא דין גמור. הלכה למעשה יש בזה שתי שיטות: א. שיטת הרמב"ם (סנהדרין פרק כג הל' ו) כפי שפירשה ה"בית יוסף" (חו"מ סי' ז) וכן פסק בשו"ע (שם סע' ז), שאסור לדון שום אוהב, אפילו אינו שושבינו, אך בדיעבד אם דן דינו דין. שיטת הרא"ש (סנהדרין פרק ג סי' כג) והטור (חו"מ סי' ז), כפי שפסק הרמ"א (שם), שאוהב גמור פסול אפילו בדיעבד, אך מי שאינו אוהב ממש מותר לדון, ורק ממידת חסידות ראוי להחמיר. על כן מי שרוצה לפסול את הדיין - עליו מוטלת חובת ההוכחה שמדובר באוהב ממש.
בנדון דידן, שכבר דנו, וגם המערערים מודים שאין מדובר כאן באוהב גמור, לכולי עלמא אין בטענות בכדי לפסול הדין בדיעבד. יתרה מכך, אפילו לכתחילה מותר לרב להיות הדיין של תלמידו, וכל שכן שמותר לרב להיות דיין של אשה שהוריה חברים בקהילתו. כך פסקו המהרי"ק (שורש טז) והרמ"א (שם). ביאור הגר"א (שם ס"ק לה) הביא לכך הוכחה מהגמרא (שבועות ל ע"ב), שבה נכתב שאף שלצורבא מרבנן שיש לו דין עם עם הארץ אין לו להיכנס לדיין לפני הדיון, אבל אם הוא תלמידו ויש לו זמן קבוע ללימוד אצלו - מותר. וכן פסק בשו"ע (שם סי' יז סע' ה), ומוכח שהרב יכול לדון את תלמידו אף לכתחילה. גם אם הורי האשה משתתפים במשכורתו של הרב - הדבר מותר, שהרי תשובת המהרי"ק מדברת על רב שמקבל שכר לימוד מאבי תלמידו, ואף-על-פי-כן הוא כשר.
2 בגמרא (סנהדרין ז ע"ב; שבועות לא ע"א) מובא שיש איסור לשמוע בעל דין שלא בפני חברו. כך פסק השו"ע (סי' יז סע' ה) אפילו אם שומעים אחר-כך את בעל הדין השני. מדברי השו"ע (שם סי' יא סע' א ואילך) מוכח שאפילו אם לא בא לדין אין דנים אותו שלא בפניו, אלא מנדים אותו. אפילו בגביית חוב בשטר פסק השו"ע (חו"מ סי' קו סע' א) שניתן לגבות רק בשטר מקוים (שיש רק גבייה ולא דין), והמלווה מוכיח שהלווה נמצא במדינה רחוקה.
בנדון דידן, שבית הדין נתן לאשה היתר פנייה לערכאות, פנייה (ללא היתר מבית דין) נחשבת לדבר חמור ביותר (ראה גיטין פח ע"ב), ואמר עליה הרמב"ם (סנהדרין פרק כו הל' ז, הובא בטור חו"מ סי' כו ובשו"ע שם סע' א): "כל הדן בדייני עכו"ם ובערכאות שלהן, אע"פ שהיו דיניהם כדיני ישראל, הרי זה רשע וכאילו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבינו". ובמקרה של בעל דין אלם, שאין אפשרות לכפותו בבית דין כתבו הפוסקים הנ"ל (שם ובשו"ע סע' ב) שניתן לתבעו בדיני גויים לאחר קבלת רשות מבית דין (רשות זו נחוצה אף כאשר ברור שאין לבית הדין סמכות לכפות את החלטתו על הצדדים, כמופיע בפוסקים הנ"ל, וכן מוכח מדברי הפוסקים הנ"ל שיש צורך בקבלת רשות אף במקרה שידוע שהתובע לא יסכים לבוא לבית דין. אף שיש שרצו ללמוד מדברי הרא"ש (בבא קמא פרק ח סי' יז) שאין צריך קבלת רשות, כתב הרמ"א בתשובותיו (סי' נב) וכן היש"ש (בבא קמא פרק ח סי' סה) שגם לדעת הרא"ש צריך רשות, כמו שכתב בנו הטור, וגם בשו"ע (שם) מפורש שצריך קודם להזמינו לבית דין, ורק אם לא רצה לבוא נותנים רשות לתבוע בערכאות.
כאן הדין שונה כיוון שמדובר בחשש של בית הדין שאם היו מזמינים קודם את הבעל לבוא לדין תורה הוא היה מנצל את ההזדמנות לפגוע בילדים. מצאנו מקרה דומה שבו עקב חשש של בית הדין שהנתבע יקבע עובדות בשטח ניתן לבצע פעולות שאינן מן הדין. מדובר בתקנת העיקול המופיעה בשו"ע (חו"מ סי' עג סע' י), ומקורה ברא"ש (בבא קמא פרק א סי' ה), וכן מופיע בשו"ת הרשב"א (א סי' תתקח) ובשו"ת הריב"ש (סי' קט), שמי שיש לו חוב על חברו ובא בתוך הזמן לבית דין בטענה שהלווה מבזבז מעותיו באופן שכשיגיע זמן הגבייה לא יהיה לו ממה לפרוע - אם בית הדין רואים שיש ממש בדבריו, מצווה עליהם לעכב בידם את ממון ההלוואה עד שיגיע הזמן. כן כתבו גם "תרומת הדשן" (פסקים סי' סד) והרמ"א (שם), שהוא הדין בכל מקום שבית הדין רואה צורך לעכב את מעות הנתבע. יתרה מכך כתב הרמ"א שנשתרבב המנהג לעקל אפילו כשאין צורך גדול כל-כך. אמנם הרמ"א כתב שם שצריך להודיע לנתבע, אך עיין בשו"ת "דברי מלכיאל" (ה סי' רפב) שהאריך להוכיח שאין צריך להודיע לפני העיקול, וכוונת הרמ"א היא שלאחר העיקול צריך להודיע לנתבע על מנת שיבוא לדון, וכל שכן במקרה שאם יודיע לנתבע הוא עלול להבריח את הנכסים. הוא הדין בנדון דידן, שקיים חשש סביר לבית הדין שהאב יבריח את הילדים אם יוזמן לבוא לבית דין. גם ב"תקנות סדר הדין" של בתי הדין הרבניים, בפרק העוסק בדיני עיכוב ועיקול (פרק י) נכתב שבשעת הצורך ניתן להטיל עיכוב או עיקול גם שלא בפני בעל הדין.
במקרים שבהם ניתן העיקול, בית הדין עצמו מבצע את העיקול ואינו מפנה לערכאות, ובהיתר פנייה לערכאות נאמר במפורש שזה רק במקרה שבו בעל הדין מסרב לבוא לבית הדין, אך כאן אין לבית הדין אפשרות מעשית לבצע את העיקול ללא פנייה לערכאות, לכן נראה שיש כאן מעין נתינת רשות לאשה לאכוף בפועל עיקול. כן פסק גם מו"ר הגרז"נ גולדברג, שהדבר מסור לראות עיני בית הדין, ואם הם משתכנעים שיש צורך בכך הם יכולים לעשות זאת. ניתן להביא ראיות נוספות לכך שבמקרה של בעל דין אלם יש לבית הדין סמכויות לפעול כנגדו שלא כדין:
א. הרמ"א (חו"מ סי' יד סע' א) פסק שניתן לכפות על אלם מקום דיון אחר, למרות שבעלמא זכותו של הנתבע לדרוש לדון בעירו (עיין על כך בהמשך).
ב. השו"ע (חו"מ סי' כח סע' ה) פסק שלמרות שבדרך-כלל מי שהראיה היא לזכותו עליו מוטל להביאה לבית הדין, במקרה של בעל דין אלם, שהעדים של השני מפחדים לבוא לבית דין להעיד כנגדו, הוא צריך להביאם לבית דין, אחרת הוא מפסיד.
ג. הרמ"א (שם סע' טו) פסק שבעל דין אלם, שהעדים מפחדים להעיד בפניו, ניתן לקבל עדות שלא בפני בעל דין.
ד. השו"ע (חו"מ סי' צח סע' ד) פסק שלווה שטוען על שטר מזויף ואין נראה לבית דין שיש ממש בדבריו - הוא צריך לשלם ואם יביא אחר-כך ראיה יחזירו לו; לעומת זאת, במקרה שבעל דינו אלם ויש חשש שלא יוכל לקבל את ממונו חזרה גם אם יוכיח שהצדק איתו, נותנים את הממון לשליש ולא למלווה.
כמו כן, יש להצדיק את פסק הדין ולטעון שייתכן שבית הדין נהג כשורה אף שלא שמע את טענות הבעל, כיוון שייתכן שאין הבעל נחשב כלל בעל דין, כאשר הדיון הוא על החזקת הילדים. ההורים אינם נחשבים כבעלי הזכויות על הילדים, אלא בית הדין רואה כנגדו אך ורק את טובתם (ולדוגמה אם בני הזוג מגיעים להסכמה על מקום החזקת הילדים ובית הדין מגיע למסקנה שהם צריכים להיות במקום אחר - אין מתחשבים בזה בהסכמת ההורים). ראה פסקי דין רבניים (יא עמ' 161, וכן יג עמ' 337), שם פסק בית הדין שאף שהאב תבע את הזכות על החזקת הילדים בערכאות והפסיד, ולהלכה פסק הרמ"א (סי' כו סע' א) שמי שהלך לערכאות והפסיד אין בית דין של ישראל נזקקים לו - יש להיזקק לתביעתו בבית דין, משום שהתביעה אינה נחשבת לתביעתו, אלא לתביעת הילדים עצמם, ואין להענישם על חטא האב. בית הדין הוא אביהם של יתומים, ושל כל קטן במקרה שיש צורך בכך. ועוד עיין בפסקי דין רבניים (ג עמ' 358), שם מוכח שאין בית הדין מתייחס בשאלת החזקת הילדים ל"זכויות ההורים", אלא לטובת הילדים.
אף שבהלכה יש כללים לגבי קביעת מקום הילדים, שבת אצל אמה וכן הבנים עד גיל שש אצל אמם, ולאחר גיל שש אצל אביהם, כמבואר בשו"ע (אבה"ע סי' פב סע' ז), כבר כתב שם הרמ"א שהדברים אמורים רק כשטובת הילדים אינה דורשת אחרת, ואף שה"חלקת מחוקק" (שם ס"ק י) והב"ש (שם ס"ק י) כתבו שיש להתיישב בדבר, הרי שהרדב"ז בתשובותיו (א סי' קכג, הובא בפת"ש אבה"ע שם ס"ק ז) כתב: "כללא דמילתא שהכל תלוי בראות בית דין באיזה מקום תקנה לולד יותר". עיין עוד על כך בהרחבה בפסקי דין רבניים (יא עמ' 369), וכל שכן בנדון דידן, שבית הדין השתכנע שקיימת סכנה לילדים אצל אביהם, שאין מתחשבים בכללים הרגילים שנפסקו בשו"ע.
3 כיוון שכל היתר הפנייה לערכאות ללא שמיעת בעל הדין הנו רק משום תקנת העיקול, שבה (כפי שהובהר לעיל) צריך לאחר העיקול לשלוח ולקרוא לנתבע על מנת שיידון בבית דין, לאחר שהאשה הבטיחה באופן זמני את שלום הילדים, עליה לתבוע את הבעל לדין תורה. אם יסכים לדון בדין זה עליה לבצע את מה שיפסוק בית הדין. היות שיש חשש שהבעל לא יציית לפסק הדין (שכאמור אין אפשרות לאכוף אותו), זכותו של בית הדין לדרוש מהבעל ערבויות מתאימות (כפי ראות עיני הדיינים) לקיום פסק הדין, ערבויות שיוכלו לעמוד במבחן המעשי (כגון שהבעל ישליש סכום כספי גבוה שיוחזר לו רק אם הדיינים יפסקו לטובתו, אך אם יפסקו לרעתו יסכים לקבל את פסק הדין באופן שלא יוכל לתבוע חזרה בערכאות). במסגרת הסכם הגירושין בערכאות האזרחיות (שנצרך מבחינת החוק בארה"ב) הוא יחתום על סעיף שבו יקבע שהילדים יישארו בחזקת האשה, ואם לא יסכים להשלשת הערבויות, הריהו כמי שסירב לבוא לדין תורה, וניתן יהיה לתת רשות לאשה להמשיך את תביעתה בערכאות.
4 פסק הרמ"א (חו"מ סי' יד סע' א, ומקורו במרדכי סנהדרין פרק ג סי' תשט), שהמנהג שבמקום שיש בית דין אין אחד יכול לכוף את חברו לדון בעיר אחרת. עוד פסק (ומקורו בשו"ת מהרי"ק שורש א) שכאשר התובע והנתבע אינם בעיר אחת - התובע צריך ללכת אחר הנתבע. אולם בהמשך פסק שם הרמ"א (מקורו בשו"ת "בנימין זאב" סי' תיח) שעשיר מוחזק ואלם בעירו ניתן לכופו לדון בעיר אחרת. עיין ב"אורים" (שם ס"ק טו), וב"כנסת הגדולה" (הגהות הטור שם אות ג), וכן ב"נתיבות המשפט" שם (חידושים ס"ק י, והביאם הפת"ש שם ס"ק ה) שלאו דווקא אלם, אלא כל מי שיש חשש בזה, כגון שהוא גדול בחכמה, או שבני העיר סרים למשמעתו, שניתן לעשות זאת. לכן גם כאן, שבית הדין חושש שעקב מעמדו של הבעל יופעלו לחצים כבדים על בית הדין אם ידון בדין תורה, ניתן לדונו בעיר אחרת, שבה אין לו מעמד.



בשם צוות המשיבים ובברכת התורה,

הרב משה ארנרייך הרב יוסף כרמל
ראשי הכולל


חברי הועדה המייעצת:
הרב זלמן נחמיה גולדברג
הרב נחום אליעזר רבינוביץ
הרב ישראל רוזן
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il