ביום הכיפורים תש"ה, בראשית השנה השישית והאחרונה למלחמת העולם השנייה, הייתי עם אימי הי"ד, ואחי יבל"א, בגטו של עיר מולדתי פיוטרקוב בפולין. רוב יהודי העיר נשלחו לפני כן לטרבלינקה, ובהם רבה של העיר, אבי, הרב משה חיים זצוק"ל ואחי שמואל יצחק הי"ד שעלה על קידוש ה' יחד עם אבא בגיל הבר מצווה שלו. קומץ היהודים בני העיר וסביבותיה, לא האמינו כי מלחמה זו תסתיים אי פעם. לא ידעתי אז פשר החגים, לא ידעתי עברית ואף לא יידיש, אבל הרגשתי בתכונה מיוחדת שמפה לאוזן לחשו לאחי וחבריו על מרתף מסויים שבו אמורים להתכנס בשעת ערב. זה היה ליל יום כיפור. ובהעדר טליתות ומחזורים, נמצא בעל תפילה ותיק שעבר לפני התיבה במילים ובנוסח המקובלים. לא הבנתי אף מילה מהתפילה הנאמרת, אך הייתי שותף לחוויה של המגינה הערבה של כל נדרי, והתפעלתי מהפנים הקורנות של אנשים שברובם היו מוזלמנים שרק עור ועצמות עליהם. בשורה מסויימת נקטע קולו של בעל התפילה וניסדק מדמעות. הייתי סקרן לדעת למה הוא בוכה, איש מבוגר שר כל כך יפה ופתאום בוכה?... הייתי אז בן חמש וארבעה חודשים ובתום התפילה שאלתי לפשר בכיו של החזן. התברר לי שהוא בכה בשורה: מיום כיפורים זה ועד יום כיפורים הבא עלינו לטובה. כשתרגמו לי לפולנית את המשפט לא הייתי זקוק לפירוש למה בכה האיש. כי צריך היה כח אדיר של אמונה בתנאים בהם היינו לקוות לעוד יום כיפורים אחד כשאיש לא ידע מה ילד יום.
אולי לזה כיון דוד המלך באומרו "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". קשה להגיד בבוקר כששמש ההצלחה מאירת פנים שהכל זה בחסד הבורא. אבל קשה שבעתיים לדבוק באמונתך בלילות של עלטה ואפלה כפי שהיינו שרויים בהם אז.
אם זכינו לצאת מאפילה לאור גדול ולימי כיפורים שבאו עלינו לטובה, אין זאת אלא משום ששמע הקב"ה לתפילותינו שנאמרו במצב של ממעמקים קראתיך ה'.
כל בקר, לאחר ברכות השחר, קוראים אנו את פרק העקידה. בראש השנה, קוראים אותו בקריאת התורה. בתפילת זכרונות נאמר במפורש: "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור". כל ה"סליחות" של ערב ר"ה נקראות בפינו סליחות "זכור ברית" (אברהם ועקידת יצחק). בכל ימי הסליחות עד יוהכ"פ מבקשים אנו "מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה - הוא יעננו. מי שענה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו". ויש לעיין בתופעה זו. הרי עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם, כפי שציינו חז"ל בפרק ה' של מסכת אבות. גם אם העקידה היתה הקשה שבכל הנסיונות, עדיין יש לשאול, מדוע מתעלמים אנו מכל הנסיונות האחרים, למעט ברית המילה שנזכרת מעט - מאד באופן יחסי, ומתרכזים רק בעקידת יצחק? כלום יתר הנסיונות - מילתא זוטרתא הם?
לענ"ד, ראו חז"ל ברוחב בינתם, כי לטובת עם ישראל ראוי להזכיר נסיון העקידה ולא נסיונות אחרים. כי כל הזכרת יוחסין של אבות מעורר חיוב לגבי בניהם.
אם נדגיש את סיפור הכנסת האורחים, של אברהם ושרה יתעורר אולי קיטרוג כלפינו שבנושא הכנסת אורחים, קליטת עולים ובין אדם לחברו, אין אנו מחקים את אבותינו, גם לא כ"כ כדאי להזכיר את פדיון השבויים שפדה אברהם במסירות נפש, כאשר אנו לא תמיד הצטיינו במידה זאת. הזכרת ה"יחוס" עלולה ח"ו לעורר את מידת הדין...
אבל בנושא העקידה, אין לנו מפני מה לחשוש, אדרבא, בנושא זה יש לנו במה לבוא ולזעוק אל המלך. איש לא יוכל להאשים אותנו - בפרט בדור האחרון - כי לא עמדנו במבחן העקידה. אדרבא, אצל אברהם זה היה נסיון בלבד, ואצלנו - מציאות של מליונים בניכר ויותר מעשרים אלף קרבנות על זכותנו לשוב לארץ אבותינו שהובטחה לנו בברית בין הבתרים. ולכן נאמר בקול אדיר הבוקע ממעמקי הלב: "ועקידת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור".
איחולי לכל קוראי "ענג שבת" לשנה טובה ומבורכת, שנכתב ונחתם כולנו לאלתר לחיים טובים ולשלום וימלא ה' כל משאלות לבנו לטובה.