בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • תשובה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רמי בן דוד

כוונה במצוות

דרשת שבת שובה תשנ"ט

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשנ"ט
8 דק' קריאה
מה נורא המקום הזה ומה נוראה השעה הזאת. מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים, ומה נוראה השעה הזאת בשבת קודש בעשרת ימי תשובה בזמן המנחה. ומה גדול המעמד הזה שכולנו התכנסנו לעסוק בדבר ד' ברוב עם הדרת מלך.

מעין דוגמא של מעמד הקהל את העם האנשים והנשים והטף למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ד'. ונשאלת השאלה האם מבחינה חינוכית לא עדיף לחלק את העם לקבוצות שונות תלמידי חכמים לחוד אנשי עבודה לחוד גדולים לחוד וקטנים לחוד וכל קבוצה תשמע דרשה בהתאם למעלתה. כנראה שיש מעלה מיוחדת ביחד הזה שכולם כאחד באים לשמוע את דבר ד'.

לכל שנה מהות מיוחדת ועל זה נאמר: ארץ אשר עיני ה' אלקיך בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. לא נאמר תמיד אלא נאמר מראשית שנה, לאמור שלכל שנה השגחה מיוחדת. וכל תקופה מאירה באור המיוחד לה. על כן עשרת ימי תשובה השנה אינם דומים לעשרת ימי תשובה בשנים קודמות ובוודאי אינם דומים לעשרת ימי תשובה בדורות קודמים.

לפני שמונים שנה אמר הרב שהתקופה שלנו מאירה באור מיוחד, אור התחיה. ועל כן 1 אם יבוא אדם לחדש דברים עליונים על התשובה בזמן הזה, ולא יביט אל דברת קץ המגולה ואור הישועה הזרוחה - לא יוכל לכוון שום דבר לאמיתותה של תורת אמת. ואם כך אמר הרב אז אין ספק שהתקופה שלנו במלאת חמישים שנה למדינת ישראל מאיר בה אור מיוחד אור גדול אור הישועה.

התשובה והגאולה קשורות זו בזו. אם אמנם נחלקו בזה אם הגאולה תלויה בתשובה, או אינה תלויה בתשובה אלא הגאולה היא תביא לידי תשובה - בין כך ובין כך הם קשורות זו בזו. ולא עוד אלא שהם בעצם דבר אחד ממש. תשובה היא גאולה וגאולה היא תשובה. תשובה היא גאולה כי כשאדם שב מחטאיו הוא נגאל משעבוד ליצר הרע. הוא משתחרר מכבלי התאוות. הנשמה הפנימית נגאלת משעבוד לגוף, יוצאת לחרות, זו מהות התשובה גאולה רוחנית - גילוי האני העצמי הפנימי. החטא בא מבחוץ מהשפעה חיצונית כך היה החטא הראשון. וכן כל החטאים. והגאולה היא תשובה, הגאולה היא חזרה לעצמיות היהודית יציאה מהגלות יציאה מהשפעת הגויים עלינו - וחזרה לעצמנו לטבע העצמי שהוא הטבע האלקי. לפיכך אי אפשר להבין את מהלכי התחיה ללא מבט של תשובה ואי אפשר להבין את התשובה ללא מבט של אור התחיה הזורח עלינו בעוצמה גוברת והולכת.

בעת הזאת שהנשמה הישראלית הולכת ומתגלה צריך לברר את דרכי גילוייה. גם לתורה יש גוף ונשמה וגם למצווה, אמרו חכמים: מצווה ללא כוונה כמו גוף בלא נשמה.

כוונה במצוות
בשלחן ערוך אורח חיים סימן ס' סעיף ד' נאמר: יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה ויש אומרים שמצוות צריכות כוונה לצאת ידי חובת עשיית אותה מצווה וכן הלכה. ויש לעיין האם מצווה בלא כוונה היא כאילו לא עשה מצווה כלל ולכן צריך לחזור או הרי זה כעשה מצווה אלא שחסרה כוונה ומחוייב לחזור בשביל הכוונה.

אם נאמר שבלי כוונה נחשב שלא עשה מצווה כלל אם כן אם אדם יתעטף בטלית ולא כיוון - לא רק שלא קיים מצווה אלא גם עשה עבירה שלבש בגד של ארבע כנפות ללא ציצית. וכך אמנם אומר המשנה ברורה בסימן ס' בביאור הלכה שהרי הוא מבטל עשה. אם לבש טלית לעלות לתורה ובגלל המהירות לא כיוון עובר בעשה.

אך אם נאמר כך הרי יהיה אסור לישון בציצית שמא יתעורר בעלות השחר ולא יכוון לקיים מצות ציצית. וכן כלאים הותרו בציצית אבל אם לא יכוון למצוות ציצית נמצא שעובר על איסור כלאים. וכן אם אינו מכוון למצוות מזוזה שבביתו הרי זה כאילו אין מזוזה ומבטל עשה. וכן היושב בסוכה בשאר הימים אם אינו מכוון למצווה הרי זה כאוכל בלא סוכה.

אכן מנחת חינוך מצוה שכ"ה אומר: מה שפוסלים מצווה הבאה בעבירה כגון סוכה גזולה זה רק במצוות שמחויב בהם מלכתחילה אבל סוכה בשאר ימות החג וכן ציצית שהחיוב רק כשאוכל או לובש, אף שזו מצווה הבאה בעבירה ואינו מקיים המצווה - מכל מקום אינו עובר ומבטל מצוות עשה שלא אכל מחוץ לסוכה או לבש בגד ללא ד' כנפות. נמצא לפי המנחת חינוך שאמנם המצווה לא התקיימה אבל היא גם לא בוטלה. וכן הדבר בעושה שלא בכוונה.

ולכאורה יש לחלק בין מצוות שהעיקר בהן הוא התוצאה של המעשה כגון מעקה שבזה פשיטא שגם אם לא כיוון למצווה מכל מקום עשה מעקה והבית יש בו מעקה והוא נפטר מהמצווה, וכן מילה בלא כוונה סוף סוף הבן מהול וכן מצוות פרו ורבו, וכן יבום, וכן צדקה, הן סוף סוף העני קיבל צדקה ושוב אין מצווה אף על פי שלא כוון ולפיכך לא קיים - נפטר מהמצווה. מה שאין כן במצוות אכילת מצה או תקיעת שופר שהמצווה היא עצם מעשה האכילה או מעשה התקיעה ולא התוצאה - אם לא כיוון לא יצא ולא נפטר.

אכן בציצית יש לחקור מה עיקר המצווה האם שלא ילך ללא ד' כנפות אם כן לא עובר עבירה אם לא כיוון אף על פי שלא קיים המצווה. או אפשר לנסח זאת אחרת כיוון שיש בבגד ציצית שוב אינו מצווה להטיל בו ציצית, הוא פטור אף על פי שלא קיים אם לא כיוון. וכן היושב בסוכה אם העיקר שלא יאכל מחוץ הרי לא אוכל מחוץ לסוכה אבל אם העיקר שיאכל בסוכה - אם כן ביטל. או בניסוח אחר היושב בסוכה אינו מצווה להיכנס לסוכה לאכול - ולכן אינו מבטל מצווה אם לא כיוון אף על פי שאינו מקיים המצווה.

ואולם הב"ח בסימן תרכ"ה כתב שצריך שיכוון כשיושב בסוכה שציוונו המקום ליישב זכר לענני כבוד. ולדעת בכורי יעקב כוונה זו הכתובה בתורה למען ידעו דורותיכם וגו' היא לעיכובא. נמצא שהמצווה לשבת בסוכה עם כוונה זו עם הכוונה שיזכור את ענני הכבוד ואם לא כיוון - בטל מצוה והווי כאוכל מחוץ לסוכה.

ולכאורה גם למצוות ציצית יש טעם בתורה שיזכור המצוות ואם כן אם לא כיוון למצווה הזו - כמבטל המצווה.

ויש להוסיף עוד, מטה אפרים כתב: לא לתקוע במקום המטונף שאסור בדברי תורה והמשנה ברורה מפרש שכיוון שצריך כוונה זה נחשב כדברי תורה ולא גרע מהרהור בדברי תורה. ולפי זה הלובש ציצית במרחץ או בבהכ"ס עובר בכל רגע על מצוות ציצית שאינו מכוון.

על כן נראה מכל זה שאמנם בלי כוונה לא יוצאים ידי חובה כי כוונה היא תנאי לעיכובא בקיום המצווה אבל מכל מקום גם אין בזה משום ביטול מצווה כי מעשה המצווה קיים אף שאין יוצאים ידי חובה. ואין זה כמבטל שהרי סוף סוף יש ציצית בבגדו ועל כן בציצית בכלאיים גם אם לא מכוון לא עובר באיסור כלאיים וכן מותר לישון בטלית ללא חשש שיתעורר ולא יזכור לכוון. וכן אם יושב בסוכה בשאר הימים ולא כיוון אמנם לא קיים המצווה אבל גם לא בטל.

הארכנו בזה משום שנפסק להלכה שמצוות צריכות כוונה. גם הרמב"ן פסק במלחמות בראש השנה כ"ח שמצוות צריכות כוונה ונימוקו מפני שהלכה כרבי זירא שהוא מארץ ישראל ואוירא דארץ ישראל אחכמיה טפי, ועוד שריש לקיש בפסחים גם סובר שמצוות צריכות כוונה ועדיפא דגברא דבארץ ישראל הווה.

הרמב"ם בהלכות תפילה פרק ד' הלכה ט"ו: כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה ואם יתפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, ומשמע מדבריו שכל התפילה צריכה להיות בכוונה וכל מה שאינו בכוונה אינו תפילה כלל. אך בפרק י' הלכה א' כתב: מי שהתפלל ולא כיוון את לבו יחזור ויתפלל בכוונה ואם כיוון לבו בברכה ראשונה שוב אינו צריך. ותימה הרי כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה.

רבי חיים הלוי מתרץ שתרי גווני כוונות יש. יש כוונת המצווה וזה בכל התפילה ולעיכובא. ויש כוונת המלות וזה לעיכובא רק בברכה הראשונה. ויוצא מדבריו שכוונת המצווה דהיינו שהוא עומד לפני ד' מחויבת בכל התפילה ולעיכובא. ואם הסיח דעתו באמצע לא יצא ידי חובתו.

ולכאורה מי יכול לעמוד בזה הנה התוספות כתבו בראש השנה ט"ז: ד"ה ועיון תפילה: אין אדם ניצול בכל יום מעיון תפילה, דהיינו שאין מכוון לבו בתפילה כדאמר בירושלמי אמר רב חייא רבא: מן יומא לא כוונית אלא חד זמן בעית מכוונת והרהרית בלבי ואמרי מאן עלל קומי מלכא קדמוי אלקפטא או ריש גלותא. שמואל אמר: אנא מנית פרחייא ר' בון בר חייא אמר: אנא מנית דומסיא. אמר רב מנא: מחזיק אנא טיבו לרישי הדרי מטי למודים הלה כרעא מגרמיה 2 . עד כאן דברי הירושלמי והיתכן שלא קיימו מצוות תפילה. ועוד בשולחן ערוך ס"ד: היה עומד ב"וכתבתם" שבפרשה שניה אם מסופק באיזה פרשה הוא אם התחיל למען ירבו - אין צריך לחזור. ונראה שדבר זה יכול להיות רק במי שהסיח דעתו ולא כוון והיה כמתעסק - ומשמע שיוצא ידי חובתו. גם בחיי אדם פסק שאם התחיל בלא כוונה ובאמצע התפילה נזכר שלא כיוון בברכה הראשונה ימשיך להתפלל - שגם תפילה בלא כוונה אף אמנם שאינו יוצא ידי חובה - בכל זאת יש לה ערך מסויים.

ואולם המגמה לכתחילה שאדם יכוון בתפילה וכשהוא עומד בתפילה ידע שהוא עומד לפני המקום ועל כן אסור לו להפסיק אפילו נחש כרוך על עקבו. וזה לא פשוט מה יעשה אדם שעכביש מטפס על בגדיו או מתחת לבגדיו בזמן שמונה עשרה הרי באופן ספונטני ינסה לסלקו. בשעת הסליחות הסתובב צרצר על יד רגלי וזה משך את תשומת לבי וחשבתי מה אתה מסיח דעתך בשעה זו של תפילה שתובעת כוונה גדולה. וכמו שאמרו בגמרא ברכות ל"ג: האומר שמע שמע משתיקין אותו. שואלת הגמרא: ואולי לא כיוון בפעם הראשונה ובפעם השנייה כיוון, עונה הגמרא: חברותא כלפי שמייא מי איכא, האם הוא נוהג כלפי הקדוש ברוך הוא כמו שנוהג כלפי חבר, אם אינו מכוון מכים אותו בפטיש כבד עד שיכוון דעתו, כלומר: אין דבר כזה לומר שמע ולא לכוון.

הכוונה – נשמת המצווה
מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, ויש מדרגות בכוונה כפי שמבאר בעל התניא בפרקים ל"ח ל"ט. אמרו חכמים: מצוות בלא כוונה כגוף בלא נשמה. כשם שיש ארבעה מדרגות בנבראים: דומם צומח חי מדבר, יש שתי מדרגות ללא כוח חיים שהן דומם וצומח ושתי מדרגות שיש בהם כוח של חיים, חי ומדבר, כך גם יש מדרגות בקיום המצוות. יש מצווה שהיא בחינת דומם, גם בדומם טמון כוח חיים שמקיים אותו אך הכוח האלקי הזה נסתר. וכך מצוה בלא כוונה היא דוממת - מעשה המצוה נעשה אך אין בו חיות גלויה. וגם מצוה שבדיבור שהיא בלא כוונה היא חסרת חיות היא כצמח שיש בו כוח צמיחה אבל ללא חיים גלויים.

ויש שתי מדרגות במצוות שהן בכוונה, כוונה טבעית וכוונה שכלית. כנגד חי וכנגד מדבר. כוונה טבעית היא מי שאמונתו מבוססת על רגש טבעי של יראת שמים, ללא העמקה שכלית יש לו משיכה טבעית לאמונה. עבודת ד' בדרגה כזאת דומה לבעלי חיים שיש להם תכונות טבעיות המכוונות אותם ללא שכל ללא בחירה. ויש כוונה שנובעת מהכרה שכלית עמוקה בגדלות ד' וטובו ומתוך כך מתפשטת יראת ד' ואהבתו, מצווה שנעשית מתוך כוונה כזו היא כאדם בעל שכל בעל בחירה חופשית.

המלאכים נקראים חיות, והאופנים וחיות הקודש, כי עבודתם טבעית לעומתם הצדיקים מעלתם גדולה יותר - עולם הנשמות גבוה מעולם המלאכים.

ואם אנו שואלים את עצמנו מדוע כל ישראל לא חוזרים בתשובה, מדוע אנחנו לא מהווים כוח משיכה - התשובה מפני שאנו עושים את התורה יבשה, כלשון הזוהר על הלומדים רק נגלה. ואמנם יש בזה מדרגות וכיוון שהדור שלנו יותר נשמתי יותר עוסק באמונה באמת יש תהליכים של תשובה. אבל כדי להמשיך את המהלך הזה עלינו להוסיף נדבכים נוספים בהעמקת הכוונה, לחיות את התורה את המצוות, להרגיש שעומדים לפני מלך בתפילה, לגלות את הנשמה של התורה והמצוות. גם ללימוד האמונה יש גוף ויש נשמה אף שהוא עצמו נשמה ללימוד ההלכה.

זה יסוד שאיפת התחיה שאיפת הגאולה, להחיות את האומה שבגלות שהיא כמת, כעצמות יבשות. להחיות את עבודת ד', לצקת תוכן אלוקי בכלים, לגאול את הכוחות הגנוזים, לשחרר את כוחות החיים האסורים, לקרוא דרור לאור הגנוז.

להיות תמיד בעלי תשובה העולים ממדרגה למדרגה.

חזק ונתחזק ונזכה לתשובה שלימה ולכפרה שלימה.

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ד' תטהרו.



^ 1.אגרות הראי"ה שע"ח
^ 2.תרגום: אמר ר' חייא רבא: מימי לא כיוונתי אלא פעם אחת רציתי לכוון והרהרתי בלבי וחשבתי מי נכנס קודם לראות פני המלך שר חשוב או ראש הגולה. שמואל אמר: אני מונה גוזלים ר' בון בר חייא אמר: אני מונה אריחים. אמר רב מנא: מחזיק אני טובה לראשי שכאשר היה מגיע "מודים" הוא כרע מעצמו.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il