המים תופסים מקום חשוב מאוד, הן בפרשת בראשית - בסיפורי הבריאה והן בפרשת נח -בסיפור מחייתה של האנושות. ברור שמים הם תנאי הכרחי לקיומם של חיים.
המים אצל חז"ל מסמלים תורה ומשמשים כאמצעי להשגת טהרה, שהיא תנאי הכרחי לקשר עם הבורא.


התיאור הראשון של הבריאה, בפסוק הראשון בתורה, עוסק גם הוא במים. נסביר כיצד.
התורה פותחת בפסוק: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ". אם כך, ה"שָּׁמַיִם" הם הפרט הראשון שנזכר בסיפור הבריאה.
חז"ל דורשים: "מאי שמים? אמר רבי יוסי בר חנינא: ששם מים" (חגיגה יב ע"א).
לפי זה המים נזכרו תחילה. איזה מים? מפרשיית היום השני ברור שיש מים עליונים ומים תחתונים. המים העליונים קדמו למים התחתונים. כך מוכח מהפסוק הבא: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם". החצי הראשון של הפסוק מרחיב את הסיפא של פסוק א והחצי השני את הרישא של פסוק א (בשיטת "על אחרון ראשון").
הפסוקים יקראו עכשיו כך:

עוד הוכחה ניתן להביא מהפסוק הפותח את פרשית היום השני: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם". המים בהם עוסק הפסוק הם כמובן המים העליונים שהרקיע מפריד בינם לבין המים התחתונים.
נעיין עתה בפסוקים המתארים את עונש המבול:

הביטויים המנחים "שמים", "ארץ", "מים" "רוח" "תהום" חוזרים ומקשרים אותנו לפרשת הבריאה וגם כאן "שבעת הימים" היא מסגרת הזמן. כמובן שכאן ההדגשה היא על "הָאָרֶץ" ולא "הַשָּׁמָיִם". המים הם לא המים העליונים אלא מי התהום שקשורים בטבורם לארץ. גם המים שיורדים בזעף מן השמים הם המים שמתחת לרקיע.
המסר לענ"ד הוא פשוט וברור. הקב"ה ברא את השמים ואת הארץ כדי שגם החלק הגשמי של הבריאה, הארץ, יהיה בסיס לשאיפות רוחניות –מוסריות. השאיפה להגיע לשמים (שהושחתה גם בסוף פרשתנו) משמעותה שאיפה לטעום מן המים העליונים בבחינת "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" "אין מים אלא תורה".
דור המבול שאפו והצליחו להגיע לתהום המוסרי, לשפל המדרגה של ההשחתה. אין זה פלא שמי התהום הציפו אותם וניקו את השחיתות.
הבה נתפלל כי בניגוד לדרכם של אנשי דור המבול,
נזכה ללכת בדרכו של אברהם, המופיע בסוף פרשתנו, עליו נאמר בהמשך: