פעמים רבות אנו נפגשים במדרשי חז"ל המצוטטים על ידי רש"י ופרשנים נוספים, ומוסיפים תפאורה ונופך לסיפורי התורה. בחלק מן המקרים דברי חז"ל משתלבים יפה בפשטי המקראות, ומטרתם להדגיש ולפתח את הרעיון אותו חז"ל ראו בלשון התורה. אלא שבמקרים רבים דבריהם מעוררים אצלנו תמיהה. מה ראו חז"ל למסור לנו פרט כזה או אחר שאיננו כתוב מפורש ובמבט ראשון גם נראה כמוזר ואיננו רלוונטי. עלינו להניח כי לרוב אין בכוונתם של חז"ל להעביר לנו מידע היסטורי שהתורה העלימה מאיתנו. דרך הסיפור הם מעוניינים ללמדנו נקודה עניינית מסוימת.
כדוגמא אתמקד במדרש המובא ברש"י על פרשה וירא. כאשר שלושת המלאכים מגיעים לביתו של אברהם אבינו הוא פונה אליהם ומבקש מהם להיכנס ולהתארח אצלו: "יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ" (בראשית יח, ד). הצעתו של אברהם לתת מעט מים לרחיצת הרגלים לאנשים שהגיעו זה עתה מן הדרך נראית אלמנטרית. אלא שחז"ל ראו בכך אמירה אחרת מכיוונו של אברהם, ואלו דברי רש"י: "כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו. אבל לוט שלא הקפיד, הקדים לינה לרחיצה, שנאמר (פרק יט, פסוק ב) ולינו ורחצו רגליכם".
שתי שאלות ניצבות בפני הקורא דברי חז"ל אלו. ראשית, מה ראו חכמינו להוציא את הפסוק מפשטו ולפרש את רחיצת הרגלים כהיטהרות והתנקות מעבודה זרה, עד כדי העברת ביקורת על לוט שהקדים את הצעת הלינה לרחיצה. שנית, וזו השאלה המתמיהה יותר, היכן שמענו על סוג כזה של עבודה זרה בה האדם עובד את אבק רגליו? האם מעבודה זרה כזו חשש אברהם?
נראה שחז"ל מעוניינים להדגיש לנו לאורך כל סיפורי אברהם את חידושו האוניברסאלי הגדול של אברהם, שאקטואלי גם לימינו אנו. אברהם מביא לעולם את בשורת המונותאיזם - האמונה בא-ל אחד. לא זו בלבד שיש רק א-ל אחד אלא שמשכנו איננו רק בשמים אלא גם על הארץ. כך אומר אברהם למלך סדום: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה' אֵ-ל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (י"ד, כ"ב). דברי אברהם נאמרו כתגובה למלך סדום שרצה להציע לאברהם חלוקה בשלל המלחמה מול ארבעת המלכים. "תֶּן לִי הַנֶּפֶשׁ וְהָרְכֻשׁ קַח לָךְ" (שם כ"א). מלך סדום חושב שאם אברהם ניצח, הרי שהכל שייך לאברהם המנצח שזכה בשלל, ובכל אופן הוא מבקש ממנו את האנשים שנפלו בשבי. אבל אברהם מלמד אותו שגם המנצח איננו 'בעל הבית' האמיתי, אלא "לה' הארץ ומלואה", ולכן הוא מעוניין להשיב גם את הרכוש לאנשי סדום. בעוד שאצל מלך סדום - האדם הוא שנמצא במרכז, אצל אברהם - הקב"ה נמצא במרכז.
אמונה כמו זו של מלך סדום ייחסו חז"ל גם לאורחים של אברהם כפי שנדמו לו בתחילה. אבק הרגלים נוצר מפעולותיו וממעשיו של האדם. אנשים המשתחווים לאבק רגליהם הם אנשים הסוגדים לעצמם ולפועלם, מעמידים את עצמם במרכז ואת הבורא במעגל החיצוני, אם בכלל. אברהם איננו מוכן שרעיונות ותפיסות כאלו יחלחלו לתוך ביתו ולכן הוא מבקש "וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם". לעומתו, בן אחיו, לוט, שהלך להתגורר בסדום איננו שותף מלא של אברהם לדרך וקרבתו לאנשי סדום העמידה אותו במקום יותר סלחני ומתפשר כלפי תפיסת עולם זו.