בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • כי תצא
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

שיחה לפרשת כי תצא תשס"ג

עניני מלחמה

מי נבחר למלחמה? האם מלחמה יזומה היא מעשה הומני? מהו שבי רוחני? כיצד יש להתמודד כנגד יצר הרע? מהי המלחמה האידיאלית? מה כל כך חשוב בזכירת מעשה מרים? כיצד יש להתקדם בעבודת ה'?

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

תשס"ג
8 דק' קריאה 44 דק' צפיה
שפע מצוות
בפרשתנו מופיעות מצוות רבות. אמרו חכמים: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". המצוות הן זכות. הקדוש ברוך הוא נתן לנו הרבה מצוות כדי שנוכל דרכן להתקרב אליו, הרבה צינורות שנוכל על ידם להמשיך שפע של אור, של ברכה. לכאורה אין סדר במצוות שנזכרו בפרשתנו. יש אמנם מצוות שבהן דרשו חכמים את הסדר, אך לא בכולן. כביכול אין קשר בין המצוות. אבל יתכן שהמצוות נכתבו דווקא כך, כמין גל של מצוות, להראות לנו שבעצם הכל אחד – בין אדם לחברו ובין אדם למקום. אין כאן מעבר מעניין לעניין, אלא הכול עניין אחד.

מלחמות קודש
"כי תצא למלחמה על אויביך". הפרשה פותחת במלחמה, ואף מסיימת במלחמה – מצוות מחיית עמלק, "מלחמה לה' מדֹר דֹר". כאן מופיעה מצות עשה לזכור למחות את עמלק. כבר בפרשה הקודמת, פרשת שופטים, מוזכרת מצוות המלחמה. שם התורה מצווה אותנו: "כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס רכב עם רב ממך, לא תירא מהם כי ה' אלקיך עמך המעלך מארץ מצרים". יש כאן לאו מהתורה שלא לפחד מהאויב בשעת מלחמה.

"איש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו". חז"ל דורשים: ירא מעבירות שבידו. יש מחלוקת תנאים האם ההלכה היא כפי פשט הכתוב, שהאדם מפחד להילחם, או כפי הדרש - ירא מעבירות שבידו. מכל מקום, על אדם זה לשוב לביתו. לא נבחרים למלחמה רק אנשים בעלי כושר קרבי טוב, אלא צריך שיהיו גם צדיקים, כלומר שלא נכשלו בעבירות, אף כאלה שנראות לכאורה קלות! חכמינו מביאים דוגמאות של עבירות שחוזרים עליהן, כגון מי שדיבר בין הנחת תפלין של יד לתפלין של ראש, וכן מי שנתהפכה לו רצועה של תפילין. כלומר, מדובר כאן במדרגה רוחנית גבוהה מאוד של תלמידי חכמים, שיוצאים למלחמה. מינימום שנה חמישית בישיבה, או משהו כזה... זאת משום שמלחמות ה' הן מלחמות קודש. וכאשר אנו הולכים על פי רצון ה', ה' הולך איתנו במלחמה.

מלחמה יזומה
אם כן "כי תצא למלחמה על אויבך". לא מדובר כאן במלחמת מצווה, מלחמת הגנה שהכול יוצאים אליה, אלא במלחמת רשות, מלחמה יזומה . יש מציאות של מלחמה לכתחילה, שמטרתה להרחיב את הגבולות ולבסס את עוצמתם של ישראל, וגם במלחמה זו "ה' אלוקיך איתך".

כמובן, במשך כל הדורות, שבהם לא היינו עם, ולא היתה לנו מדינה, ולא יכולנו כלל לנהל מלחמות כיון שהיינו משועבדים לעמים אחרים, כל הדרשנים דרשו והסבירו את הפסוקים על מלחמות רוחניות. האדם מצוי כל הזמן במאבקים מול אויבים רוחניים, ואף במאבקים אלו צריך להיות "מאבק של רשות", מאבק שבו האדם הוא התוקף ולא מחכה שיתקפו אותו. "ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו".
היום חזרנו ב"ה לארץ ישראל, העם התרכז במדינה, ושבנו לפשט הפסוקים. יש מלחמת הגנה שהיא מלחמת מצווה, ויש גם מקום, כשתהיה בידינו היכולת, גם למלחמת רשות. זה נראה דבר לא הומני. כיצד אפשר לצאת למלחמה "סתם" לשם כלכלה, או על מנת לתפוס שטחים של אחרים ולהרוג ח"ו חפים מפשע? איזה מין סדר יש כאן? על כרחנו שהתפיסה צריכה להיות, שעם ישראל הוא אומה מיוחדת בעלת שליחות אלוקית. כמובן יש להתייעץ ולקבל הדרכה רוחנית של חכמי ישראל והדרכה נבואית על פי האורים ותומים. ומכל מקום אם יש אפשרות שעם ישראל יתחזק ויתעצם ויעבוד את ה' יותר בגדלות – זה ודאי ירומם את העולם כולו. זהו עניינו של העולם, שהעמים יקבלו את כוחם מעם ישראל. יכול להיות שכשיכירו כולם במעלתם של ישראל – לא יהיה צורך במלחמה, אלא די יהיה בדרכי הסברה ושכנוע של העמים להשתעבד ולסייע לישראל ועל ידי כך לספוג מאורם. מכל מקום עד אז הדרך היא דרך של "כי תצא למלחמה על אויביך...", והיא לכתחילה.

שבי רוחני
"ושבית שביו". פשט הדברים הוא שעם ישראל לוקח אשה יפת תואר בשבי. אך מכל מקום יש כאן כפילות, שעל פיה דייקו המקובלים שמדובר כאן בשבי שהוא שבה מאיתנו ואנו משיבים אותו.
דיברנו על כך שיוצאים למלחמה אנשים צדיקים. אם כן, כיצד הגיעו אנשים אלה למצב של הימשכות אחר אשה יפת תואר? אולי יש כאן רמז לכך שאם אנשים בעלי מעלה כזו נמשכים אחר אישה כזו בעלת חן, כנראה שזוהי נשמה קדושה שנשבתה בין האומות ויש להוציאה ולגאול אותה. על כן נתעוררה המשיכה אליה.

כך יש גם כל מיני כוחות רוחניים-מדעיים, השקפות שונות באומות העולם. ולפעמים אנו נמצאים במלחמה כנגדם, והנה אנו פוגשים ברעיון מסוים "יפה-תואר" שיש מקום לקחת אותו מהם. אז אומרת לנו התורה, "חכמה בגויים תאמין". בדרך כלל השקפת עולמם מנוגדת לתורה, אבל בתוך הדברים יכולים להיות גם רעיונות שאפשר לגייר ולזכך אותם ולהכניס אותם אל תוך המהלך הרוחני של עם ישראל. והתורה מתארת את מהלך הטיהור, את הדרך לעשות זאת – "והסירה שמלת שביה מעליה" וכו'. יש להסיר את כל הצדדים המקולקלים העוטפים את הרעיון, להוציא את התוך הפנימי ולחבר ולקשר אותו, להשתמש בו בדרך האמונה, בדרך המידותית-הנהגתית הנכונה על פי התורה.

התמודדויות קשות
עניין נוסף המובא באמצע הפרשה הוא "כי תצא מחנה על אויביך". יש מפרשים - "כי תצא כמחנה ", ביחד, כשהציבור מאוחד, אז "נשמרת מכל דבר רע".
אנו לומדים מכאן שכשיוצאים למקומות מסוכנים יש להיזהר גם מנפילות רוחניות. "ולא יראה בך ערות דבר", אפילו דיבור שאינו הגון, מחשבה שאיננה הגונה - צריך לשמור על גובה רוחני. כשנמצאים בסערת הקרב, משתמשים בכל מיני כוחות כמו אכזריות, ויכולים להתגלות גם יצרים שליליים. על כך אומרת התורה - "ונשמרת מכל דבר רע". וכמובן יש לנו כאן הדרכה כללית רוחנית – התחום שהתורה עוסקת בו כאן, של הרהורים רעים, "ולא יראה בך ערות דבר", הוא מאוד פנימי. רק האדם בתוך עצמו יודע מהם. אלה הדברים שהכי קשה לשמור עליהם. כשאנשים מסתכלים האדם נמנע מלעבור עבירות, אבל בסתר היצר מתגבר ואין מי שיעזור. על כן יש צורך באזהרות מיוחדות במינן בעניינים אלה, כפי שאנו מוצאים בפרשה הבאה, שם מופיעות קללות הבאות דווקא על עבירות שבסתר.

על האדם לפתח כוחות גדולים במיוחד. בתקופה שאנו נמצאים ההתמודדויות בתחום זה הן הרבה יותר גדולות וקשות. יש הרבה דרכים שבהן האדם יכול להיסחף אחר דברים שליליים, כגון מראות פסולים והרהורים לא טובים, בעקבות התפתחות התקשורת והאינטרנט. האינטרנט הוא דבר טוב ומוצלח, אבל חס וחלילה אפשר להידרדר בעקבותיו ולהיסחף למחוזות גרועים. ולפעמים איש לא יודע מזה. הנסיונות מאוד גדולים. אדם צריך להיות בעל הבית על עצמו, לבנות בעצמו כוחות חיוביים חזקים ולא לתת לכוחות צדדיים לשלוט עליו, בפרט בתחום הזה, שבו איש לא יודע ולא רואה מה שהאדם חושב.

דרך התשובה
מצד שני מלמד אותנו הרב באורות התשובה, שאדם לא צריך להישבר אם יש לו חולשה שהוא עדיין לא יודע להתגבר עליה. יש לבודד את התחושה הזו גם היא מאוד חמורה ומכבידה, וגם אם יש לו הרגשה שכל מעשיו לא שווים מאומה בגלל החולשה הזו. אדם כזה צריך לחזק את עצמו בכל שאר התחומים – בשקידת התורה, בתפילה, במידות טובות ובכל מה שהוא יכול. עליו לעשות מאמצים כפולים ומכופלים להתחזק בתפילה מקירות הלב ולהאמין שרבונו של עולם רוצה בתפילתו ורוצה מאוד בתורתו ובחיזוקו, ומתוך כך הוא יאסוף הרבה כוחות ויוכל לשלוט על כוחותיו גם בשאר התחומים. זו הדרך הפסיכולוגית הפשוטה וההגיונית וזו גם הדרך האמונית האמיתית, שכן רצונו של הקדוש ברוך הוא שהאדם לא התדרדר. רבונו של עולם חפץ בתשובתם של הרשעים ולכן הוא גם מסייע. על כן אין לתת לתחושה מסוימת להשתלט על האדם ולהחליש את כוחו בכל עבודת ה'. אלו יכולות להיות חולשות במצוות שבינו לבין עצמו, או בינו לבין אחרים כעניינים שבממון וכדומה. בעניינים אלו לעיתים אין לאדם אפשרות להשיב את הממון ולשוב בתשובה. אך אין זה צריך למנוע ממנו לשוב בתשובה בשאר התחומים שהוא יכול לשוב בהם. והתשובה איננה רק ריחוק ממה שהאדם חטא אלא שאיפה לעלות במעלות גבוהות ולהגיע למקום גבוה יותר ממה שהיה קודם לכן.

מלחמה אידיאלית
הפרשה מסיימת בפרשת מחיית עמלק. זוהי המלחמה האידיאלית. בזה תלויה התגלות שם ה' בעולם. "כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור". אין כסאו של רבונו של עולם שלם כל עוד יש כוח שלילי השולט בעולם ומתנגד לרבונו של עולם ומונע את הופעתו בעולם בשלמות. זהו הטבע של עמלק. אין הרגל שניתן לשינוי. "כס י-ה" - כל עוד לא נמחה שמם בעולם, גם הכיסא אינו שלם (חסרה האות אל"ף) וגם שמו של הקדוש ברוך הוא אינו שלם (רק יו"ד ה"א). וחז"ל אומרים שזהו עניינו של הדור האחרון של הגאולה – למחות את עמלק ולגלות את שם הוי"ה המלא, "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

שמירת הלשון
בפרשה שלנו מופיעות שלוש מתוך ארבע הזכירות שחכמי המקובלים אמרו שצריך לומר בכל יום – זכירת יציאת מצרים, זכירת מרים וזכירת עמלק. הזכירה הנוספת היא זכירת מעמד הר סיני. "זכור". יש דברים שצריכים להיות קבועים בתודעתנו יום יום ושעה שעה. אנו מזכירים את יציאת מצרים פעמיים ביום בקריאת שמע. הרמב"ן אומר שגם זכירת מרים היא מצות עשה מהתורה, המתווספת ללאו של "השמר לך מנגע הצרעת". יש דיון במפרשים האם אכן יש למנות את המצוה הזו יחד עם תרי"ג (613) המצוות, אך ודאי שיש כאן ציווי מהתורה לזכור את עניינה של מרים. מה קרה עם מרים, ומה כל כך חשוב בזה? לכאורה יש כאן פגם מסוים, שהרי מרים היתה אחת משלושת המנהיגים של ישראל (יחד עם משה ואהרון) ובזכותה היתה הבאר, ומדוע חשוב כל כך לזכור דווקא את חטאה? אלא שיש לזכור את הזהירות הגדולה שיש לנקוט בה. הנה הצדקת הזו שדיברה על משה, לא בפרהסיא אלא עם אחיה, ובעצם התכוונה לטובה, ואף על פי כן נענשה על כך.

יש נטיית נפש להאמין לכל אדם שמספר דבר מה על חברו, ובפרט לצדיקים. אם לא נאמין למרים, למי נאמין? אומרת התורה – אין לקבל שום דיבור שאינו לתועלת, שום לשון הרע. יש לברר כל דבר לאשורו, במידת הצורך. אם יש לך ספק לגבי אדם מסוים ניתן לשאול אותו ולבדוק את כוונת מעשיו, ואם אכן עשה מעשה שאינו הוגן אולי הוא יתקן את דרכו. אך לא לשמוע או לדבר אודותיו דברים שאינם לתועלת. יש להיזהר מאוד מלשון הרע. יש כאן דרישה גבוהה מאוד של שמירת הלשון, שהיא בסיס לכל הבריאות הציבורית והפרטית.

דיברנו קודם על מחיית עמלק. אמנם המחייה הזו אינה ניתנת לביצוע בפועל אלא "בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב", אך מכל מקום מצוות הזכירה קיימת תמיד, אפילו כשהדבר אינו מעשי. אין לשכוח. יש בזכירה ערך עצמי. יש לזכור שיש לנו מאבק מתמיד ושאיפה מתמדת למחות את השלילה, ותמיד כשיש הזדמנות למחות את הרע אין לדחות אותה אף ברגע. וכבר אמרו חכמי המקובלים שיש בחינה של עמלקיות במידות הרעות הטמונות באדם. כל החילוקים והפירודים, המחלוקות בין האנשים ואמירת לשון הרע, נובעים מהעמלקיות הנלחמת בהופעת אחדות ה'.

שקידת התורה
"כי יקח איש אישה חדשה". התורה נמשלה לאישה. "מצא אשה מצא טוב" – אומרים חכמים: אין טוב אלא תורה. זהו שבח לאשה שנמשלה לתורה. אנו מתחילים עכשיו מדרגה חדשה של תורה. יש לשקוע בלימוד התורה ולא להסיח את הדעת, "ושימח את אשתו אשר לקח". אין דבר משמח יותר מפקודי ה'. וללא מסירות לא ניתן להתקשר אל התורה קשר של קיימא.

גם את מצוות עשיית המעקה ניתן להסביר באופן רוחני. כשאדם בונה גג שניתן להשתמש בו, כלומר שאינו בנוי מרעפים, הוא צריך לבנות מעקה. כך גם כשאדם מגביה את קומתו הרוחנית הוא צריך יותר להיזהר משום שהסכנה גדֵלה. הוא צריך לבנות מעקה, להתאים את מעשיו והנהגתו למעלתו ולכוחותיו הרוחניים. לא יתכן שאדם יתרומם מבחינה רוחנית השקפתית אידיאית אמונית ולא יבנה גם את ההנהגה הנכונה המותאמת לכוחותיו הרוחניים. יש לתקן היטב גם את המידות והמעשים. כל שנה שאנו מוסיפים ועולים בישיבה, אנו מתקדמים ועולים עוד קומה רוחנית ויש לבנות עוד מעקה, לפתח זהירות יתרה ולבסס את העלייה שתהיה בטוחה. אין לקפוץ מדרגות. יש לבסס תחילה את המדרגות הקיימות ורק על גביהן לבנות קומות נוספות.

תשובה לקראת ראש השנה
אנו בחודש אלול. כבר סיימנו שבוע אחד בישיבה, ונשארו רק עוד שלושה שבועות עד ראש השנה. אלו ימים מאוד קצרים. יש אומרים שבראש השנה אנו צריכים להיות מרוכזים בהמלכת ה', לעסוק בכבודו של רבונו של עולם ולא בעשיית תשובה. על כן יש להתעלות במעלות התשובה קודם לכן. שלושה שבועות הם זמן קצר מפני שהדרך היא ארוכה, מפני שהשאיפות עצומות וניתן לעלות הרבה מאוד. הזמן קצר והמלאכה מרובה. יש להקדיש את מירב הכוחות הן בכמות והן באיכות, "ואיש לרעהו יאמר חזק". יש להתעלות באחדות ובסיוע הדדי, כפי שאמרנו – "כי תצא מחנה על אויביך". כל אחד צריך לשקול בהנהגתו גם מה הוא גורם לאחרים – האם הוא תורם או חלילה להיפך. "האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו" - החלשת האחרים היא עבירה, אף כשאדם אינו מתכוון לכך ואף אם זה נובע מחולשתו. נתאמץ כולנו לקיים את התפילות והסדרים כסדרם ובכך נעזור איש לרעהו, ובמיוחד בזמנים שאין רגילות ללמוד בהם. אין הבדל בין זמן לזמן – כל זמן חשוב ללימוד.

"אני לדודי ודודי לי". כעת הוא הזמן של "אני לדודי". הדוד (הקדוש ברוך הוא) מצפה ליוזמות מצידנו. באלול אנו מתחילים ביוזמה – "שובו אלי ו(אז) אשובה אליכם", ולא כפי הסדר בפסוק "השיבנו ה' אליך ונשובה". די בפתיחת פתח כחודו של מחט והקדוש ברוך הוא יסייע ויפתח לנו פתח כפתחו של אולם. בעזרת ה' נזכה להגיע מוכנים מתוך הימים האלו לימים הנוראים, ושיהיה לנו סיום טוב של השנה הזו ותתחדש עלינו שנה טובה.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il