בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אברהם בן רוחמה

כיצד עוזרים לעניים

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשע"ב
4 דק' קריאה
בחמש דרכים נצטווינו לעזור לעניים: א) לקט שכחה ופאה. ב) מעשר עני בשנה השלישית והשישית למחזור השמיטה. ג) שיתוף העניים בשמחות החג. ד) צדקה למי שמתנות אלו לא הספיקו לו. ה) שמיטה ויובל.

לקט שכחה ופאה
על פי מצוות פאה, כל בעל מטע או שדה משאיר בסוף שדהו חלק לעניים. ואמרו חכמים ששיעור פאה צריך להיות לפחות אחד חלקי ששים, שהוא קרוב לשני אחוזים מהשדה (פאה א, ב). והרוצים להדר במצווה היו מוסיפים ונותנים יותר.

מצוות שכחה: אם במלאכת הקטיף או הקציר דילגו על עץ או על חלקה קטנה, היו משאירים את מה שנשכח לעניים. וכן בעת מלאכת האיסוף, אם שכחו ערמת פירות או ערמת חיטים, היו משאירים אותה לעניים.
אפשר להעריך שסך כל מתנות העניים הללו היה מגיע לכדי כ-4 אחוז מכלל היבול. וזו היתה העזרה הקבועה ביותר שניתנה בישראל לעניים.


'לקט' פירושו, שהקוצרים לא היו מרימים מהארץ את השיבולים שנפלו מידם בעת מלאכת הקציר, אלא היו משאירים אותם לעניים. וכן הדין בענבים שנפלו בעת הבציר. בנוסף לכך, כל אשכול מצומק, שלא היה לו כתף ונטף, לא היו בוצרים אותו, אלא משאירים על הגפן לצורך העניים.

אפשר להעריך שסך כל מתנות העניים הללו היה מגיע לכדי כ-4 אחוז מכלל היבול. וזו היתה העזרה הקבועה ביותר שניתנה בישראל לעניים. וכן מצינו שכאשר חזרו נעמי ורות משדה מואב בחוסר כל, הן התפרנסו ממתנות העניים הללו. וכמו שקרה פעמים רבות בתולדות ישראל, בזכות הצדקה והחסד זוכים להקים משפחות מפוארות. וכך זכו בועז ורות להעמיד את מלכות בית דוד.

מעלת המצווה
שאלו חכמים, מדוע באמצע סדר המועדים שבפרשת אמור מזכירה התורה פתאום את המצוות הללו (ויקרא כג, כב)? והשיבו (בספרא שם): "אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופאה ומעשר עני, מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו".

לב מי לא יתרגש מהידיעה המופלאה הזו. אדם לובש את בגדי עבודתו ועוסק במלאכת שדהו, ומשתף את העניים במחשבתו. הוא מניח להם את השיבולים והפירות שנפלו במשך הקציר והקטיף, וגם את כל מה ששכח, וגם פאה בסוף שדהו. ופתאום קדושת בית המקדש חופפת על שדה החולין שלו, ומזבח ניצב במרכזו, וכל השיבולים והפירות הללו שהשאיר לעניים נחשבים כקרבנות על גבי המזבח. משמעות המצווה - גם העניים שותפים באחריות.

יסוד חשוב למדנו ממצוות אלו לדרכי הצדקה. התורה מטילה על העני את האחריות לקבל את מתנותיו. היה עליו לטרוח וללכת לשדות, לשים לב לשיבולים שנפלו בקציר (לקט), לחלקות שלא נקצרו עד תום, לעצים שלא נקטפו ולערמות שנשכחו (שכחה), להמתין לפאה שבסוף השדה, ולקטוף בכוחות עצמו את התבואה והפירות.

עוד למדנו במשנה (פאה ד, א) שאם היו עשרה עניים, ומהם תשעה זקנים שביקשו שבעל השדה יחלק ביניהם את פירות ה'פאה', והצעיר ביקש שהעניים יקטפו בכוחות עצמם כדי שיוכל לזכות בחלק גדול יותר, "לזה (הצעיר) שומעים שאמר כהלכה". שכך היא ההלכה, שהפאה ניתנת במחובר, והעניים צריך לקטוף את הפירות בכוחות עצמם. ורק אם נשקפה סכנה מכך שהעניים יתחרו זה בזה, כגון בתמרים שבראש הדקלים, בעל הבית היה צריך לקטוף את כל התמרים של הפאה ולחלקם לעניים.

צדקה חכמה
עוד יסוד מעניין יש במצוות לקט ושכחה. למרות שערך הלקט והשכחה הוא כשני אחוז, מכל מקום ההפסד של בעל השדה נמוך יותר. שכן נדרש מאמץ רב כדי לאסוף את השיבולים שנפלו ונשכחו בקציר, ואת הפירות שנותרו על העצים. אם למשל עלות הקטיף של קילו רגיל הוא עשרה שקלים, הרי שעלות הקטיף של קילו "לקט ושכחה" הוא עשרים שקלים, שכן צריך לחפש את הפירות שנפלו ונשכחו. אולם העניים שהיו מחוסרי עבודה, לא היה הפסד בכך שהשקיעו זמן רב בליקוט הפירות שנפלו ונשכחו. וכך בו-זמנית בעל הבית הפסיד פחות, העניים הרוויחו הרבה וגם התחנכו לעבוד, ובנוסף לכך, שום פרי לא היה הולך לאיבוד.

לקחים לימינו
כיום החקלאות כבר אינה מרכזית כפי שהיתה, האנשים החלו להצטופף בערים ולהתרחק מהשדות, וכבר לא ניתן לקיים את העניים על ידי מצוות אלו. אבל אם נלמד מהן את הרעיון המרכזי, אזי ניתן היה להציע דרך פעולה דומה במפעלי המזון שנתקעים לפעמים עם סחורה שעומדת להתיישן ('פג תוקף'). כיוון שממילא יש סיכון שהמפעלים ייאלצו להשמיד את הסחורה הזו - במקום זאת יביאו אותה למחסנים שינוהלו על ידי עובדים סוציאליים, והם יחלקו את המוצרים הללו לעניים תמורת מעט עבודות התנדבות בניקיון וגינון לתועלת הציבור.

מעשר עני
בשנים שלישית ושישית לסדר השמיטה, המעשר המופרש שני, כתשעה אחוז מהפירות, היה ניתן לעניים. בשאר השנים היה המעשר השני נאכל בקדושה בירושלים ('קרן השתלמות' רוחנית).

לכאורה זהו סדר מוזר: אם המגמה היא לתמוך בעניים ולעודד את העלייה לרגל, מדוע שלא תצווה התורה לתת בכל שנה אחוז מסוים לצורך העלייה לרגל ואחוז מסוים לעניים? ומדוע מצווה התורה לתת רק בשנה השלישית והשישית לעניים, ובשאר השנים לא לתת להם כלום (זולת לקט שכחה ופאה, וצדקה בשעת הצורך)?

יתכן שיש בזה מסר חינוכי חשוב, כאשר המגמה היא שלא להרגיל את העניים לתמיכה קבועה. כאילו לומר להם, את העזרה לקיום הבסיסי ביותר אמנם תוכלו לקבל תמיד על ידי לקט שכחה ופאה, אבל את העזרה לקיום שיש בו יותר רווחה תקבלו רק בשנים מסוימות. כך מעת לעת יטעמו העניים טעם רווחה, ירגישו כיצד חיים אנשים רגילים, וזה יתמרץ אותם לעבוד בשאר השנים. אך אילו היו העניים מקבלים בכל השנים קצבה בינונית, היו שוכחים את טעם הרווחה, שוקעים בניוולם ומתרגלים להסתפק בקצבה הקבועה.
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il