בית המדרש

  • הליכה לערכאות ללא רשות בית דין
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

יהודית בת איטה

באיזה מצב ניתן ללכת להתדיין בערכאות

undefined

הרב ניר אביב

תשע"ב
5 דק' קריאה
ברם, אם הנתבע אינו מוכן לבוא להתדיין בבית דין של תורה ואין דרך לתובע להציל את ממונו מידו למדו הפוס' מן הגמ' בבבא קמא (צ"ב ע"ב) שמותר לתובעו בערכאות. ובגמ' שם כתוב כך :"אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי: קרית חברך ולא ענך, רמי גודא רבה שדי ביה? א"ל: (יחזקאל כ"ד) יען טהרתיך ולא טהרת מטומאתך לא תטהרי עוד". ורש"י שם פירש: קרית חברך - להוכיחו ולא ענך. דחי גודא - כותל הפל עליו כלומר הניחו ויפול ברשעו דחהו בידים.

אולם נחלקו הפוס' בשאלה האם ומתי התובע צריך ליטול רשות מבית דין קודם שהולך לתבוע בערכאות.
כפי הנראה מדברי הפוס' האחרונים ישנן כאן ג' גישות:
א. אסור לילך להתדיין בערכאות כלל, ואם הנתבע מסרב לבוא לדין תורה בית דין משמתין אותו, אך לא נותנים רשות לתובע להתדיין עמו בערכאות. אמנם, אם נתדיינו בבית דין והמתחייב אינו ציית דינא לקיים את פסק הדין יתן בית דין רשות לבעל דינו לתובעו לקיים הדין ע"י הליכה לערכאות, וזה בכלל הכפייה שעושה בית דין לקיים את הפס"ד, וכגמ' בגיטין (פח:) "ובעובדי כוכבים, חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך וכשר". (הגר"א הביא גמ' זו כמקור לדין השו"ע ולא כבאה"ג שהביא הגמ' בב"ק, וראה לקמן באר אליהו).
ב. אם תבעו בבית דין של ישראל ושלחו לו ולא בא, נוטל מבית דין רשות לילך להתדיין בערכאות.
ג. אם מבקש ממנו לבוא עמו להתדיין בבית דין ומסרב, אין צריך ליטול רשות מבית דין אלא יכול לילך לתובעו בערכאות.
הדעה הראשונה היא דעת בעל התרומות (שער ס"ב) בשם רב שרירא גאון, שכתב וז"ל: "מי שחייבוהו בחוב או בפקדון ואין יכולין להוציא ממנו ויש ביניהם מקום בי דואר של גוים שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות ישראל על חברו יש לזקנים ולתלמידים רשות שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן דאפילו נגזל גוי וגזלן ישראל עדים מעידים אצל שופט שאינו חומס ושופט ביניהם כדגרסינן מכריז רבא האי בר ישראל דידע סהדותא כו', וכל המורד בבית דין מתרין בו תחלה התראה מפורסמת ואם אינו מקבל עליו את הדין מעידין עליו וגובין ממנו בדיני גוים והמנהג לעכב שלשה פעמים בבית הכנסת ואחר כך מתירין לו".
הדעה השניה היא דעת הרמב"ם (הל' סנהדרין כ"ו, ז): "היתה יד העכו"ם תקיפה ובעל דינו אלם ואינו יכול להוציא ממנו בדייני ישראל יתבענו לדייני ישראל תחלה, אם לא רצה לבא נוטל רשות מבית דין ומציל בדיני עכו"ם מיד בעל דינו".
הדעה השלישית היא דעת הרא"ש (ב"ק ח, י"ז) בשם רב פלטוי גאון: מכאן פסק רב פלטאי ז"ל ראובן שיש לו תביעה על שמעון ומסרב לבוא עמו לדין שרשאי להביאו לערכאות של נכרים כדי להוציא את שלו מתחת ידו".
כדעה הראשונה נראה שהיא גישת בעל התרומה בשם רב שרירא גאון, וכך הבין בספר ירך אברהם (חו"מ סי' ג') גם את גישת הרמב"ם, וז"ל: "ורב שרירא גאון לפי פשט דבריו מיירי שכבר נתחייב בבית דין כמו שכתבנו אלא שמסרב לתת מה שחייבוהו בית דין, אמנם אם לא נתחייב בבית דין, מנא לן דס"ל דיש רשות להביאו לערכאות של גוים". כלומר, אף אם יצא חייב בדיני ישראל ולא ציית דינא צריך ליטול רשות מבית דין כדי לתובעו בערכאות, אולם בשו"ת טוב טעם ודעת (יו"ד סימן רס"א) סובר שבמקרה כזה אינו צריך, וכתב כך: "אבל אם כבר תבעו בבית דין ויצא ר' גרשון חייב, אם כן ודאי מגיע לרי"א מר' גרשון בזה לקיים הפס"ד אין צריך רשות בית דין, ובכהאי גונא עביד איניש דינא לנפשיה...בפרט בזמננו דהמנהג פשוט ללכת בערכאות בלי רשות בית דין, וגם דינא דמלכותא הוי דאין בית דין של ישראל רשאים לדון ושהחיוב לדון רק בדיניהם, שאין צריך רשות בית דין, ולכך אם רק תובע לקיים פסק בית דין שרי". גם התומים (סימן ד') מסכים שלאחר שחייבוהו יכול בע"ד לפנות לערכאות באופן ישיר מדין עביד איניש דינא לנפשיה ואין צריך לרשות בית דין.
לעומדים בגישה זו ניתן לצרף את נתיבות המשפט (סימן כ"ו ס"ק ג') שכתב "ונראה דמיירי באופן שידוע החוב לדייני ישראל, כגון במלוה בשטר וכיוצא, דבמלוה על פה אי אפשר לדייני ישראל ליתן לו רשות להוציא דאימר אינו חייב לו כל כך, רק משמתין אותו כשאינו רוצה לבוא, וכן מוכח מהב"י [סעיף ב'] שכתב כשאינו יכול להוציא ממנו על פי אדרכתא, משמע שידוע שחייב לו כבר, וכן מוכח מהדרישה סימן ב' שכתב וזה לשונו, שאם היה העכו"ם אומרים לישראל תן ממון זה לישראל חברך שאתה חייב לו על פי הדין וכו' ". כלומר, על פי הנתיבות הרשות ניתנת רק אם בית דין דן בתביעה ומצא שמדובר בתביעה מבוררת, שאז נותנים רשות לילך לערכאות, והוי כאילו כבר התחייב בבית דין למרות שהיה שלא בפניו, והרשות לילך לערכאות היא כדי לכופו על הפסק. הירך אברהם הבין שאף הרמב"ם קאי בשיטה זו שנתינת הרשות היא רק בחוב המבורר לדיינים, וז"ל "וגם הרמב"ם ז"ל נלע"ד דבהכי מיירי שיש עליו חוב מבורר וכן הטור שהביא דבריו סימן כ"ו שכתב "ואם בעל דינו אלם...נוטל רשות מבית דין ומציל את שלו מבעל דינו בדיני גויים", הרי כתב 'מציל את שלו', דמשמע תביעה מבוררת".
הדעה השניה נראה שהיא דעת הרמב"ם בפשטות שסגי בנטילת רשות מבית דין, אך ללא קבלת רשות אינו יכול לילך לתבוע בערכאות של עכו"ם, ואת הרשות יקבל רק לאחר שיתבענו תחילה לבית דין של ישראל ולא יבוא.
בפשטות נראה שזו הדעה המקובלת להלכה. המהר"י בן לב (ח"ג, מ"ח) נוטה לומר שאין מחלוקת בין הרמב"ם לרש"ג, ואף רב שרירא גאון מסכים שאם אינו רוצה לבוא לבית דין נותנים לו רשות, וכל מה שבא הרש"ג לחדש הוא שאם כבר דנוהו בית דין וחייבוהו יש עליהם ליטפל בדינו ולהגיע בעצמם לערכאות על מנת להעיד ולהוציא משפטו לאור.
הדעה השלישית היא דעת הרא"ש בשם רב פלטוי גאון, כפי שהבין בכנסת הגדולה (חו"מ סימן י"ד הגהות ב"י ס"ק כ"ח): "ראיתי להרא"ש ז"ל בפרק החובל והביאו רבינו המחבר ז"ל בסי' כ"ו כת', מכאן פסק רב פלטוי גאון ז"ל ראובן שיש לו תביעה עם שמעון ומסרב לבוא עמו לבית דין, שרשאי להביאו בערכאות של כותים כדי להוציא את שלו מתחת ידו, ע"כ. ומדברים אלו נראה דאפילו מבלי נטילת רשות מבית דין רשאי להביאו לערכאות של כותים, שלא כדברי רב שרירא גאון ורמב"ם ומרדכי ובעל התרומות ז"ל, וכן ראיתי לבעל משפט צדק ח"ב סי' כ' שדקדק כן מדברי רב פלטוי גאון ז"ל. ואפשר דלהציל את שלו מתחת ידו לא בעי רשות בית דין, אבל להתפרע ממנו ההוצאות בעי נטילת רשות בית דין. ולפי זה יש לתמוה על רבינו בעל הטורים ז"ל בסימן כ"ו שסתם דבריו שלא כדעת אביו ז"ל (אלא כדעת הרמב"ם שצריך ליטול רשות מבית דין לתבוע בערכאות מי שמסרב לבוא לבית דין)... או כיון דאיש אלם הוא לא התירו לו לתובעו בערכאות בלי רשות בית דין שמא יבוא הדבר לידי תקלה, ובודאי שאם בית דין יראו שאפשר לבוא לידי תקלה לא יתנו לו רשות, אבל באיש שאינו אלם דליכא למיחש לתקלה, כל שסרב ואינו רוצה לבוא לבית דין מוליכין אותו לערכאות של כותים, וכן יש לדקדק מדברי רב פלטוי ז"ל שלא הזכיר אלם".
הכנסת הגדולה מיישב את דעת הרא"ש עם דעת הטור שהעתיק את הרמב"ם, ועולה לדינא שאף לדעת הרמב"ם באיש שאינו אלם אין צריך ליטול רשות מבית דין בכדי לילך לערכאות, והעלה שאף לדעת רב שרירא גאון אין צריך ליטול רשות היכא שהולך להציל את שלו, ורש"ג שהצריך נטילת רשות מיירי רק בבא לפרוע ממנו הוצאותיו.
השו"ע העתיק להלכה את לשון הרמב"ם, אמנם הדין תלוי בהבנות השונות בדעת הרמב"ם.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il