פעם, שמעתי קבוצת אנשים הלומדת נושאים מהתנ"ך במשותף משוחחת ביניהם. באותה קבוצה היו אנשים בעלי השקפות שונות, ביניהם כאלה שלצערנו אינם שומרי תורה ומצוות, אך המשותף לכולם היה, שכולם האמינו שהתנ"ך הוא ספר מוסר חשוב הנוגע לכול הדורות. כתבתי בכוונה – ספר מוסר ולא ספר אלוקי, כי היו שם אנשים שלצערנו כפרו בתורה מן השמיים אך האמינו שהתורה היא ספר מוסרי חשוב.
השיחה ביניהם עסקה בעקידת יצחק. בעיני אנשים אלו, עקידת יצחק היא פרשה תמוהה מאוד, שהרי אברהם מקריב 'קרבנות אדם', שזו פעולה שלילית מאוד בעיני כל אדם מוסרי, וכמובן - ההסבר שאברהם שמע בכך לציווי ה' לא היווה תירוץ בעיני אותם אנשים.
פתחו כולם בתירוצים והסברים שונים. פתח אחד ואמר – אני בטוח שאברהם ידע מראש, שבסוף הוא לא יצטרך להרוג את בנו, וזאת מפני שבהיסטוריה היהודית הכל מסתיים בסוף ב'סוף טוב' ('הפיאנד' בלעז).
כמובן, תירוצו של אותו אדם מופרך מעיקרו, שהרי אברהם הוא האדם הראשון בהיסטוריה היהודית, וכיצד הכיר וידע שהכל מסתיים ב'סוף טוב'.
אולם גם בתירוץ זה יש אמירה חשובה – אצלנו הכל מסתיים בסוף טוב. עיקרון זה נכון כמעט תמיד בעם ישראל, הרי גם ההיסטוריה היהודית כולה מסתיימת בגאולה – סוף טוב. זה נכון כמעט תמיד, אך לא תמיד, בפרשתנו יש אחת יוצאת דופן שהקרבתה לא מסתיימת בסוף טוב... רחל אימנו.
יכולה הייתה רחל להתחתן ראשונה ויחידה עם יעקב. היא גם לא הייתה חייבת לגלות את הסימנים, שהרי גדול הדור יעקב אבינו המציא אותם בדיוק לסיטואציה שבה לבן ינסה לרמות אותם, ואם לדעת יעקב אבינו מותר לנהוג כך הרי יכולה הייתה להעלים את הסימנים בלב שקט. אך היא החליטה לנהוג לפנים משורת הדין, ולגלות את הסימנים כדי שאחותה לא תתבייש.
האם בסוף היא הרוויחה מכך? בפשטות היא רק הפסידה. רוב הבנים נולדו לאחותה. יהודה אבי שבט המלכות בישראל, ואבי משיחם של ישראל נולד לאחותה ולא לה. יותר מזה – הרמב"ן מבאר, שרחל מתה מפני שאסור לפי התורה לשאת שתי אחיות. אמנם יעקב חי לפני מתן תורה, אך הרי קיימו האבות את התורה עוד לפני שניתנה. לפיכך, כל עוד חי יעקב בחוץ לארץ, שם מצוות התורה הם רק כדי שלא נשכח את המצוות בבואנו לארץ, יכול היה יעקב לחיות עם רחל ולאה. אך לאחר שבא לארצנו הקדושה, אחת מהן הייתה חייבת להסתלק מן העולם. הגזירה נגזרה על רחל, מפני שהיא זו שנישאה שנייה ולכן נישואיה היו כביכול באיסור. אם כך גם בסופה היא הפסידה מהוויתור, ועוד שלא נקברה עם יעקב.
אך כאן גם גנוזה אישיותה המיוחדת של רחל. רחל מוכנה להקריב למען הזולת, גם היא תפסיד מהעניין. היא לעצמה לא צריכה כלום. לפיכך, זכתה רחל לאשר לא זכתה אף אחת מאימותינו הקדושות. איננו מציינים את יום פטירתן של שרה, רבקה ולאה. רק את יום פטירת רחל כולם זוכרים. רחל היא גם זו שבזכות ה' משיב את הגלויות למקומם.
רחל היא ה'אמא' של עם ישראל. אמא היא מי שכל כולה רק רוצה לעשות טוב לילדיה גם היא תפסיד מהעניין. וישראל מכירים לאמם טובה, וכפי שכתוב במגילת רות שאף בני יהודה מזרע לאה, מכירים בכך שרחל היא עיקרו של בית, ולכן מברכים את בועז – "תהא האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל". הקדימו רחל ללאה כי רחל היא עיקרו של בית.