בית המדרש

  • מדורים
  • רביבים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

שירה מרים בת הילה

לעודד את הכוונות הטובות

האם המחמירות בדיני צניעות אינן חוטאות ביוהרה? * מורים גיבורים על חלשים שמוכיחים רק את הצדיקים * לחנך לענווה וצניעות בלי לפגוע בשאיפה הטובה להדר במצוות * מעשה ברב שפגע בכוונות הטובות של יהודי פשוט והתחייב מיתה לשמיים * כיצד היה צריך אותו רב לנהוג * השוכח 'רצה' או 'יעלה ויבוא' בברכת המזון, מתי צריך לחזור * אמירת 'רצה' בסעודה שלישית שתחילתה בשבת וסופה במוצאי שבת * כיצד לנהוג בסעודה שלישית כאשר חל ראש חודש במוצאי שבת

undefined

הרב אליעזר מלמד

כסלו תשע"ב
5 דק' קריאה
יוהרת המחמירות
בעקבות הדברים שנכתבו בטור זה בשבוע שעבר הועלתה טענה: רבות מן הבנות שמחמירות בדיני צניעות חוטאות ביוהרה. בעוד שהן כאילו מצניעות את עצמן, הן מכריזות כלפי חברותיהן: ראו שאנחנו טובות וצדיקות מכן! ואולי אותה מורה שלימדה שאין חובה לגרוב גרביים, ראתה את היוהרה הזו שבהתנהגותן, ורצתה ללמד את הכיתה שבעצם אין בזה חובה, וממילא אין מקום ל'צנועות' להתהדר בהקפדתן היתרה על ההלכה.

אין להתגולל על נערים ונערות שמהדרים במצוות
תשובה: אכן תמיד יש לחשוש לגאווה, אלא שיש מחנכים שנוטים לדקדק ולהוכיח דווקא את הצעירים שמשתדלים לדקדק במצוות, ואילו על השאר מלמדים זכות. זו גבורה על חלשים. המחנכים הללו יודעים שהנערים ה'צדיקים' לא יחציפו פנים נגדם, ולכן הם מרשים לעצמם לזלזל בהם ולא להתייחס כלפיהם בכבוד הראוי, ואילו כלפי התלמידים שמתגאים בלבושם וקונים בכספי הוריהם מותגים יקרים, לא יעזו אותם מורים לפצות פה. לכל היותר ידברו באופן כללי על ערך הצניעות תוך רמיזת ביקורת על תרבות המותגים. ואם חס וחלילה אחד מבני העשירים ייעלב, יסבירו לו שלא כלפיו התכוונו. להיפך, הוא דווקא נוהג בצניעות, שהרי רק מכנסיים, חולצה, מחשב, אייפון ונעליים הוא קונה של מותגים, אבל גרביים וציצית למשל, הוא קונה מהסוג הרגיל, ותפילין אפילו קנה בזול...

אם נערים שמתנדבים במד"א או בביקור חולים או בארגון מסיבה לכיתה יקומו להוכיח את חברי כיתתם על שאינם מתנדבים כמותם, לא יעזו המורים להוכיחם על גאוותם. להיפך, יראו בדבריהם ביטוי לאידיאליסטיות יפה. לכל היותר יסבירו להם בעדינות שלא כולם יכולים להתנדב כמותם, ועל כן ראוי להם למתן את תוכחותיהם. ורק כלפי הצדיקים שמדקדקים בגדרי צניעות ובמצוות שבין אדם למקום ושוקדים על תלמודם, יעזו להוכיח ולבדוק בציציותיהם, האם הם מספיק מעורבים בדעתם עם הבריות. אולם חכמים הורו לנו לשבח את הצדיקים, כדי לעודד את חבריהם ללכת בעקבותיהם.

ובכלל, צריך לדעת שכך היא דרכם של הצעירים שהם נוטים לקיצוניות. מי שמוכיח אותם על שהם מהדרים במצוות באופן קיצוני, פוגע ביכולת שלהם להתעלות בתורה ומצוות.

כללו של דבר, ודאי שצריך לחנך את הצעירים לענווה וצניעות, אבל בלי לפגוע ח"ו באותן שאיפות טובות להדר במצוות.

מעשה בלחם הפנים
מעשה ברב אחד שדרש בפני שומעי לקחו על מצוות לחם הפנים: איך היו מנפים את הקמח אחד עשר פעמים, ואופים שנים עשר לחמים, ובכל שבת היו מביאים אותם למקדש, והיתה נעשית מזה נחת רוח גדולה בשמיים. ובעוונותינו מיום שנחרב בית המקדש לא הביאו לחם הפנים, וכמה צער יש מזה בכל העולם.

שמע את זה יהודי פשוט, מהאנוסים בפורטוגל שעלה לצפת. הוא חזר לביתו נרגש ונלהב, וסיפר לאשתו שמאז שבית המקדש נחרב לא נמצא אדם שיכין לה' את לחם הפנים. הוא הציע שמעתה הם עצמם יכינו חלות נאות, ובכל ערב שבת הוא יביאו אותן לבית הכנסת כדי שה' יוכל לקחתם. וכך עשו. הכינו חלות נאות, והאיש הביאן והניחן לפני ארון הקודש, והתחנן לפני ה' שאף על פי שהם יהודים פשוטים יקבל את מנחתם ברצון, שכל כוונתם אינה אלא לעשות נחת רוח לפניו.

לקראת השבת הגיע הגבאי לבית הכנסת, ולהפתעתו ראה לפני ארון הקודש חלות משובחות. ניסה לברר למי הן שייכות, וכשלא מצא, לקחן ועינג בהן את השבת. והיהודי הפשוט הגיע לבית הכנסת, וכשראה שהחלות נעלמו, הבין שמצאה מנחתם חן בעיני ה'. ומיד בסוף התפילה רץ לבשר לאשתו שמחשבתם עלתה יפה, והקב"ה קיבל את מנחתם. ומעתה שראו שחלותיהם ערבות עליו, עליהם להזדרז להכין לו חלות משובחות במיוחד. כך נמשך הדבר מספר שבתות.

באחד מימי שישי ישב אותו רב בבית הכנסת ולמד, ופתאום ראה את היהודי הפשוט נכנס לבית הכנסת, מניח את חלותיו ומתחנן לפני ה' שגם השבת יקבל את מנחתו. קרא הרב ליהודי ונזף בו בחומרה: "מה המנהג המוזר הזה? היאך אתה מעלה בדעתך להביא קרבן שלא כתוב בתורה? וכי אתה חושב שה' צריך לאכול?!" השיב היהודי: "הלא מדרשתו של כבוד הרב הבנתי שמצווה להכין לה' לחם". ביטל הרב את דבריו ואמר: "וכי אינך יודע שרק בבית המקדש מותר להביא את לחם הפנים?!" טען היהודי: "אבל הנה עובדה שה' קיבל את מנחתנו במשך מספר שבתות, והיאך כבוד הרב אומר שאין במעשיי שום מצווה?" השיב הרב: וכי סבור אתה שיש לה' דמות הגוף והוא צריך את חלותיך, בוודאי הגבאי לקח את החלות. הנה, תמתין עימי עד שיבוא הגבאי ותראה שהוא לוקח את החלות". המתין היהודי וראה את הגבאי לוקח את החלות, ומרוב צערו פרץ בבכי וחזר לביתו בפחי נפש.

באותה שעה שלח האר"י הקדוש להודיע לאותו הרב: שמעתי מאחורי הפרגוד שכדאי שתמהר ללכת לביתך ולהיפרד מבני משפחתך, כי מחר בשעה שאתה צריך לדרוש לפני הקהל - תמות. שמשעה שבית המקדש נחרב לא היתה לה' נחת רוח כמו שנעשתה על ידי היהודי הפשוט הזה, שהביא בתמימות את שתי חלותיו לה', ועל כן נגזר על מי שביטלו מזה שימות בלי אפשרות לבטל הגזירה (משנת חסידים סי' רכ).

מה היה צריך לעשות
לכאורה אותו הרב צדק. וכי יכול היה להסכים שיתפתח מנהג חדש, מנוגד להלכה, לפיו מניחים לחם הפנים לפני ארון הקודש וסוברים שהקב"ה שולח יד נעלמה כדי לקחתו, בעוד שבאמת הגבאי נוטלו ואוכלו בביתו?! אלא שהרב היה צריך לכבד את כוונתו הטובה של היהודי הפשוט. לומר לו: זכיתם אתה ואשתך להיות צדיקים גדולים, ואשריכם שהתעוררתם לעשות נחת רוח לפני ה' אלוקינו. אלא שעלינו לדעת שרק בבית המקדש יש לנו רשות להביא את לחם הפנים, ועתה בעוונותינו בית מקדשנו חרב ואין לנו רשות להביא את לחם הפנים. ואמנם אתם זכיתם להתעורר למצווה הגדולה הזו, ובזכות ההתעוררות הקדושה בוודאי נעשתה נחת רוח לפניו יתברך וקירבתם את הגאולה, אבל מכאן ואילך אין לנו רשות להמשיך בכך. ובמקום זאת תוכל לתת חלות טובות לעניים, להכניס אורחים, לעסוק בתורה ולשמח את אשתך. באופן זה לא היה פוגע ברצונו הטוב, אלא מכוונו לאפיקים נכונים יותר.

זה הכלל: התיקון צריך להיעשות בהוספת רוממות ועלייה, שכוללת בתוכה גם דיוק ההלכתי ותיקון המידות, ולא בפגיעה בכוונה הטובה או במעשה הטוב.

דין השוכח לומר בברכת המזון 'רצה' או 'יעלה ויבוא'
שאלה: האם השוכח לומר בברכת המזון 'רצה' או 'יעלה ויבוא' צריך לחזור לברך שוב ברכת המזון?

תשובה: אם מצד קדושת היום זו סעודה שחובה לאכול בה לחם, ממילא חובה גם לברך ברכת המזון ולהזכיר את היום, וכיוון ששכח, עליו לחזור ולברך ברכת המזון. לפיכך, השוכח לומר 'רצה' בשתי הסעודות הראשונות של השבת, צריך לחזור ולברך. ואם זו סעודה שאין חובה לאכול בה לחם, כמו סעודה שלישית, שבדיעבד אפשר לקיימה בלא לחם, או סעודת ראש חודש או חול המועד, אם שכח להזכיר את היום אינו חוזר (ברכות מט, ב, שו"ע קפח ו-ח, פניני הלכה ברכות ד, ח).

דין 'רצה' בסעודה שלישית שנמשכת למוצאי שבת
מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית של שבת לפני שקיעת החמה וסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה והחליצנו'. שהואיל ותחילת אכילתו היתה בשבת, כבר התחייב להזכיר בה 'רצה'. וכן להיפך, אם התחיל את סעודתו ביום רגיל והמשיך בה אחר צאת הכוכבים ביום שהוא ראש חודש, כיוון שהמשיך לאכול אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף בברכת המזון 'יעלה ויבוא'.

כאשר חל ראש חודש במוצאי שבת
השבת יחול ראש חודש במוצאי שבת. ובמציאות זו מתעוררת שאלה, אם התחילו את הסעודה בשבת והמשיכו אותה אחר צאת הכוכבים, מה יאמרו בברכת המזון. נחלקו בזה הפוסקים, יש אומרים שיזכיר בברכה גם את השבת וגם את ראש חודש. את השבת - מפני שבשבת התחיל את הסעודה; ואת ראש חודש – מפני שבראש חודש הוא סיים את הסעודה ומברך (ט"ז ושולחן ערוך הרב).

ולדעת רבים אי אפשר להזכיר את השבת ואת ראש חודש, מפני שיש בכך סתירה פנימית: אם עדיין שבת - עוד לא הגיע ראש חודש, ואם הגיע ראש חודש - כבר נסתיימה השבת. לכן יש אומרים שכיוון שבפועל עכשיו במוצאי שבת הוא זמן ראש חודש - יזכיר רק ראש חודש (מ"א, מ"ב קפח, לג). ויש אומרים שהואיל ולא אמר הבדלה - עוד לא נפרד מהשבת, ויזכיר את השבת ולא את ראש חודש (בן איש חי). וכיוון שהדין שנוי במחלוקת, נכון שלא לאכול בסעודה שלישית של שבת זו אחר צאת הכוכבים, וכך יאמר 'רצה' בלבד. ולכתחילה עדיף גם לברך לפני צאת הכוכבים (פניני הלכה ברכות ד, ז).
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il