בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישלח
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

חלווה בת פרחה

שיחה לפרשת וישלח תשע"ב

בני אדם כמלאכים

איך יעקב השתמש במלאכים * מאבק יעקב והמלאך * תוקף המצוות שלפני מתן תורה * עליית יעקב לבית אל * אחדות הציבור הדתי.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

י"ד כסליו תשע"ב
13 דק' קריאה 45 דק' צפיה
איך יעקב השתמש במלאכים?
קראנו השבת בפרשת וישלח: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו אָחִיו אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (בראשית לב, ד). אומרים חז"ל שיעקב שלח מלאכים ממש ולא שליחים בני אדם (בראשית רבה עה, ד). שואל ה"אור החיים" בדרשותיו: איך יעקב שלח מלאכים, האם מותר להשתמש בכליו של מלך מלכי המלכים, הרי אסור להשתמש בשרביטו של מלך והמשתמש חייב מיתה, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול! זה רמוז בנוטריקון של מלך - כ בודו ל א מ חול, אם כן איך יעקב יכול לשלוח מלאכי אלוקים?! גם הרב דן בדבר הזה (שמועות ראי"ה, וישלח תר"ץ), ושאל מצד דיני שליחות האם יש דיני שליחות למלאכים.
משיב ה"אור החיים" שבסוף הפרשה הקודמת נאמר: "וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא מַחֲנָיִם" (שם ב-ג), פירוש המילה 'ויפגעו' היא שהמלאכים הופיעו פתאום לפניו ויעקב הבין שהם לא אנשים רגילים, הרי אדם שמתקרב רואים אותו כבר מרחוק ולאט לאט הוא מתקרב, אבל הם הופיעו פתאום. יעקב ראה שני מחנות, מלאכים שונים זה מזה, גם מלאכי חוץ לארץ וגם מלאכי ארץ ישראל (ראה רש"י שם) - הוא מבין שלא במקרה הקב"ה שלח את המלאכים האלו לפגוש אותו וכנראה שמותר לו להשתמש בהם כי כעת יש לו צורך בזה. מלך מלכי המלכים שולח את המלאכים כדי לרמוז ליעקב שהוא יכול להשתמש בהם, ואז ודאי שמותר לו להשתמש בהם כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
למה יעקב שולח דווקא מלאכים - כי הוא רוצה לדעת מה בליבו של עשיו עוד לפני שעשיו מתכנן תכניות שונות איך לפגוע בו, לכן הוא שולח מלאכים כי מלאכים לא צריכים זמן כדי להגיע ממקום למקום, הם הופכים את פניהם כביכול ומיד נמצאים במקום שאליו נשלחו. ה"אור החיים" מדייק זאת מהפסוק: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל עֵשָׂו", הם "לפניו" והם "אל עשיו" באותו זמן - הם מדברים איתו ומדברים גם עם עשיו, הם לא צריכים שיהוי של זמן כדי להגיע למקום אחר, הם נמצאים גם כאן וגם שם. לכן יעקב שולח מלאכים. ה"אור החיים" מוסיף ואומר שניתן לדייק שמותר לישראל להשתמש במלאכים מהפסוק הראשון בתורה. בדרשותיו בהרבה מקומות "אור החיים" מביא שהכל נרמז בפסוק הראשון שבתורה, וגם הדבר הזה נרמז. כתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א) וחז"ל דורשים: "בשביל ישראל שנקראו ראשית" (ראה רמב"ן שם), בשביל הראשית ברא אלוקים - מלאכים נקראים אלוקים בכמה מקומות, ואם כן בשביל הראשית, ישראל, הקב"ה ברא את המלאכים.
ה"אור החיים" שואל על הפסוק: "וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה תֹאמְרוּן לַאדֹנִי לְעֵשָׂו כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" (שם לב, ה), למה הכפילות - היה מספיק לכתוב: 'וַיְצַו אֹתָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב' ולא צריכים להכניס את 'כה תאמרון לאדני לעשו'! והוא מדייק שיעקב אמר למלאכים לומר כך כי אם המלאכים היו באים ואומרים לעשיו: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב" עשיו היה חושב שזאת לשון של המלאכים, המלאכים מתייחסים אליו יפה ולכן הם אומרים כך אבל יעקב לא אמר בלשון הזאת ולא מתיחס אליו כך, ולכן יעקב אומר להם לומר שהמלים הללו אני אמרתי שתגידו, שתאמרו: "כֹּה אָמַר עַבְדְּךָ יַעֲקֹב", יעקב רצה להתייחס אליו ביחס של כבוד כי כך היה נהוג בדורות הראשונים, אדם היה מתייחס אל אחיו הגדול ביחס של אדון.

מאבק יעקב והמלאך
אם כן, גם עכשיו וגם בתחילת הפרשה הקודמת יעקב נפגש עם מלאכים. הוא רואה אותם בחלום, מלאך מדבר איתו כשהוא בחרן, בדרך הוא פוגש מלאכים, הוא שולח מלאכים, ובהמשך הפרשה "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ" (שם כה), גם שם זו הופעה של מלאך, מלאכו של עשיו, יעקב שואל את המלאך מה שמו והוא לא עונה לו כי השם משתנה לפי השליחות. חז"ל מתארים לנו את המפגש של יעקב עם המלאך (בראשית רבה עח, ב):
"ויאמר שלחני" שהגיע זמן קילוסי לקלס להקב"ה. אמר לו: יקלסו חביריך. אמר לו: איני יכול, למחר אני בא לקלס והן אומרין לי כשם שלא קילסת אתמול כך אין אתה מקלס היום.
המלאך רוצה לעלות חזרה למעלה כדי להגיד שירה עם כל המלאכים, יש לו תפקיד להגיד שירה!
אמר: שייצא סייבת (שתוק! יעקב אומר למלאך 'שתוק'!), "לא אשלחך כי אם ברכתני". אמר לו: אותן המלאכים שבאו אצל אברהם לא פירשו ממנו אלא בברכה, אמר לו: אותן נשתלחו על מנת כך אבל אני לא נשתלחתי לכך,
אומר יעקב למלאך: המלאכים שבאו לאברהם בירכו אותו וגם אתה צריך לברך אותי. השיב לו המלאך: המלאכים שם נשלחו כדי לברך את אברהם ולכן הם בירכו, אך אני לא נשלחתי לברך.
אמר לו: שייצת סייבת (שקט, שתוק!) לא אשלחך. ר' לוי בשם ר' שמואל בר נחמן אמר: אמרו לו: מלאכי השרת על ידי שגלו מסטורין של הקדוש ברוך הוא נדחו ממחיצתן מאה ול"ח שנה, אשמע לך ואדחה ממחיצתי. אמר שייצת סייבת, "לא אשלחך כי אם ברכתני".
המלאך אומר ליעקב: אם אני אגלה סודות, דברים שלא השתלחתי בעבורם – אדחה ממחיצתי, מלאכים שעשו כך נדחו ממחיצתן, אני לא רוצה שאודח ממחיצתי.
אמר ר' הונא: בסוף אמר: אני מגלה לו. אם אומר לי הקדוש ברוך הוא: למה גלית לו? אני אומר לפניו: ריבונו של עולם נביאיך גוזרין גזירות ואין אתה מבטל גזירתן ואני הייתי יכול לבטל גזירתן? אמר לו: עתיד הוא להגלות עליך בבית אל ולהחליף את שמך ואני עומד שם, הדא הוא דכתיב: "בית אל ימצאנו ושם ידבר עמנו" (הושע יב), 'עמך' אין כתיב כאן אלא "ושם ידבר עמנו".
המלאך נכנע ומגלה ליעקב, ואומר: אם הקב"ה יאמר לי למה גילית אענה לו שבניך גוזרים גזירות ואתה לא מבטל אותם, כך גם אני לא יכול לבטל את גזירתם - ואז הוא גילה לו שהקב"ה הולך להחליף את שמו יעקוב בבית אל.
חז"ל רוצים להגיד לנו שליעקב יש הרבה פגישות עם מלאכים והוא גם תקיף. לכאורה בתחילת הפרשה אנחנו לא רואים את התקיפות של יעקב. עם אנשים יעקוב לא מתעסק ולא מתווכח אבל עם מלאכים אין לו בעיה, זה המגרש שלו ושם הוא עומד על שלו, שהאנשים יחשבו שהם מנצחים, זה לא מפריע לו, בהמשך הוא יראה להם מי באמת מנצח, כך יעקב מתנהג גם כלפי עשיו. עשיו חושב שיעקב משתחווה אליו והזוהר אומר (קעה, ב) שיעקב לא השתחווה אליו אלא לקב"ה, יעקב עוד יבוא אל עשיו שעירה: "וְעָלוּ מוֹשִׁעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו" (עובדיה א, כא), עוד נגיע לשם ועשיו יווכח בבואו... כעת יש ליעקב תפקיד לבנות את משפחת בית ישראל והוא לא רוצה להתעסק בהתמודדויות החולפות הללו ולכן הוא עובר הלאה. חכמים בקרו את יעקב על זה שהוא השתחווה לעשו(בראשית רבה עה, יא), ועל זה שהוא בכלל שולח מלאכים אל עשיו, ומי אמר לו שלעשיו יש בכלל כוונות רעות שהוא מעורר את רוגזו ושולח לו מלאכים. כל האמירות של חז"ל הם כדי שאנחנו לא נלמד מזה ולא נתכופף, צריך להיות בעמדה של ביטחון עצמי, גבורה ועוצמה. יעקב נהג כאן בשונה, היו לו מהלכים פנימיים עמוקים - עם המלאכים הוא התמודד בתקיפות.

תוקף המצוות שלפני מתן תורה
אבל המלאך מצליח לפגוע בכף ירכו של יעקב: "עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה" (בראשית לב, לג). יש רמב"ם חשוב מאוד במסכת חולין בסוף פרק גיד הנשה (בפירוש המשנה, פרק ז, ו). הרמב"ם אומר שהמצווה של איסור אכילת גיד הנשה היא מסיני אף על פי שהיא נכתבה כאן. יש שלוש מצוות שנכתבו בספר בראשית - אבר מן החי, ברית מילה וגיד הנשה, וגיד הנשה לא נזכר שוב בתורה אלא רק כאן, ולמרות זאת אומר הרמב"ם שהמצווה ניתנה בסיני, כל המצוות ניתנו בסיני ולא לפני כן. יש בזה מחלוקת בין הרמב"ם והגאונים, הגאונים אומרים שמקצת מצוות ניתנו כבר לפני סיני ובהמשך שאר המצוות ניתנו בסיני. הרב זצ"ל באיגרת (תתיא) אומר שיסוד המחלוקת הוא בין הירושלמי לבבלי: הגמרא בקידושין (לח, א) אומרת שישראל נכנסו לארץ ישראל לפני הפסח וממחרת הפסח הם התחילו לאכול מהחדש כי אסור לאכול חדש לפני כן. תוספות שם (ד"ה אקרוב) שואל למה הם לא אכלו מצה בליל הפסח מהחדש, שהרי עשה דוחה לא תעשה - והוא משיב בשם הירושלמי, שאכילת מצה זה עשה שלפני הדיבור, ועשה שלפני הדיבור לא דוחה לא תעשה שאחרי הדיבור. יש הבדל בין עשה שנאמר לפני מעמד הר סיני לעשה שנאמר אחרי מעמד הר סיני.
לעומת זה, הגמרא ביבמות בדף ה (ע"א) שואלת מה ההווא אמינא שעשה ידחה לא תעשה שיש בו כרת. בתחילת המסכת הגמרא לומדת מהפסוק: "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ" (דברים כה, ה) שביבום יש היתר לבוא על אשת אח למרות שזה איסור כרת, כאן יש לימוד מפורש ודווקא לכן זה מותר, אך בכל מקום אחר עשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת. שואלת הגמרא: מה ההווא אמינא שעשה ידחה לא תעשה כשיש בו כרת - ומשיבה שראינו כמה פעמים שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת כגון מצוות מילה בשבת, קרבן פסח שחל בשבת וכל הקרבנות שיש בשבת. רואים בכמה מקומות שעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת, וזאת הסיבה שצריך לימוד שעשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולהדגיש שאלה שהזכרנו לעיל הם חריגים. הגמרא דוחה את התשובה ואומרת שמשלושת המצוות האלו לא היינו לומדים על שאר המצוות כי הם ניתנו לפני מעמד הר סיני, הן חזקות, לכן הם דוחות לא תעשה ומהם אי אפשר ללמוד לשאר המצוות, ולכן הלימוד של: "יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ" שמלמד שעשה לא דוחה לא תעשה שיש בו כרת מיותר כי מהמצוות האלו לא היה אפשר ללמוד לשאר המצוות כי אלה מצוות חזקות.
זוהי מחלוקת מעניינת, מהגמרא ביבמות משמע שלמצוות שניתנו לפני מעמד הר סיני יש תוקף יותר גדול, ולפי תוס' בשם הירושלמי משמע שמצוות שניתנו לפני מעמד הר סיני הן פחות ממצוות שניתנו לאחר מעמד הר סיני. מחלוקת ירושלמי ובבלי, ואומר הרב שאולי אפשר לתלות בה את מחלוקת הרמב"ם והגאונים: הרמב"ם כירושלמי והגאונים כבבלי. 2 אני מזכיר את הדברים הללו כי בדבריו של הרב צבי יהודה על פרשיות השבוע הוא היה מרמז לזה. את הדבר האחרון הוא לא אמר באריכות אבל הוא חזר על הכלל של הרמב"ם, שבמעמד הר סיני הייתה התחדשות של הופעת התורה.
כנראה שבאמת יש צדדים לכאן ולכאן. האבות הם בגדר לא מצווים ועושים, הם מקיימים את כל התורה כולה למרות שהם לא הצטוו, זה יפה ויש בזה צד גבוה שזה בא מרצון עצמי, מתוך תוכם הם הבינו מה רצונו של הקב"ה והם עשו את רצונו ללא שהוא ציווה, זה לפנים משורת הדין ויש בכך מדרגה מאוד מיוחדת. אך מצד שני חכמים אמרו: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לא, א), הם באמת התלבטו מי יותר גדול אך זוהי המסקנה. ובמבט הראשון צריך ביאור למה מי שאינו מצווה ועושה לא גדול יותר, תוס' שם מסביר שלמי שמצווה יש יצר הרע להתנגד ולא לעשות ולכן הוא גדול יותר, אדם לא אוהב לשמוע בקול אחרים, הוא רוצה להיות עצמאי, וכשהוא לא מצווה דווקא אז מושך אותו לקיים המצווה , מה אכפת לו לעשות הרי לא כפו עליו זה בא מרצונו.. הריטב"א מסביר באופן אחר, שמי שמצווה ועושה מגלה את רצון ה', ה' ציווה לעשות וכשאדם עושה את רצונו מתגלה רצון ה', מה שאדם עושה ללא ציווי של הקב"ה זה רצונו שלו, זה יפה אבל זה אנושי. אם כן, באמת יש שני צדדים. ויש טעמים נוספים למחלוקת האם המצוות שניתנו לפני מעמד הר סיני חזקות יותר או פחות. המצוות שלפני סיני באות עם הסבר: מצוות מילה היא לא גזרה סתם, זה: "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים" (בראשית יז, א), על ידי זה הקב"ה כורת ברית עם אברהם, מן הסכם כזה. האיסור לאכול את גיד הנשה הוא בעקבות מקרה שקרה ועורר את הרצון לזכור את הדבר ולא לאכול את גיד הנשה. אחרי מתן תורה רק במצוות בודדות נזכר הטעם. המצוות שלפני סיני הם כאילו לא במעמד של מצוּוה ממש, יש להם מדרגה מיוחדת מצד אחד ולעומת זאת מצד שני כבר הסברנו שהמצווה ועושה גדול יותר. אפשר להגיד שהציוויים האלה לא היו לכלל ישראל שזאת מדרגה מיוחדת במינה - ייחודיות של האבות אך מצד שני יש צד של מעלה בציבור, שני צדדים.

עליית יעקב לבית אל
אנחנו ממשיכים הלאה בפרשה. אני לא יודע איזה שבת יותר מיוחדת לבית אל, האם שבת פרשת ויצא או פרשת וישלח, והנטייה שלי היא להגיד שדווקא פרשת וישלח, כי בפרשה כאן נאמר: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם" (שם לה, א). המפרשים דנו בדבר הזה, מה הכוונה: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם", הרמב"ן אומר שהכוונה היא שתשב תחילה להיטהר מהטומאה ואחר כך לבנות מזבח, גם הספורנו הולך באותו הכיוון ואומר שתיתן דעתך לדקדק ולכוון דעתך קודם שתבנה את המזבח כמו החסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה, תתכונן לעבודת ה' המיוחדת שבבית אל. ה"אור החיים" אומר: "טעם אומרו ושב שם פירוש הגם שהוא מארץ הכנעני יושב הארץ שב שם ולא תפחד מהם", אל תחשוש, לך לבית אל ושב שם בשלווה, הקב"ה מבטיח לו שלא תהיה לו שם שום סכנה. בפירוש נוסף שמופיע בחומש (מהדורת 'רב פנינים') תחת הכותרת 'מראות אלוקים ליעקב' הוא שואל למה יעקב המתין עד שהקב"ה אמר לו לעלות לבית אל ולהקים מזבח כמו שיעקב נדר – הרי נדר צריך לקיים, ונדר בעת צרה אי אפשר לבטל, אז למה יעקב מתעכב, למה הוא לא מזדרז להגיע אל בית אל לקיים את נדרו שנדר? והוא משיב, שיעקב לא ידע לאן ללכת. חז"ל אומרים שיעקב בלכתו התקדם לעבר חרן, פתאום הוא נזכר שהוא עבר ליד מקום הקודש ולא התפלל, ואז הוא חזר והגיע עד בית אל, בית המקדש קפץ אליו וכאן הוא נדר את נדרו. עכשיו יעקב לא ידע לאן ללכת, לבית אל או להר הבית, שני המקומות התחברו במקום אחד וצריך לדעת לאן ללכת. אמר לו הקב"ה ללכת לבית אל, "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל". אולי אפשר לבאר את המילים: "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֶׁב שָׁם" שאין הכוונה רק למקום כפשוטו, אלא הכוונה היא ששב שם במדרגה הרוחנית המתאימה למקום הזה.
זה מחייב אותנו, אנחנו גרים בסביבה של המקום הזה עם הייחודיות שיש בו, אבן עזרא אומר שיש מקומות שיש בהם השראה אלוקית מיוחדת ואחד המקומות שהוא מדבר עליהם זה בית אל.

אחדות הציבור הדתי
אני רוצה לנגוע בעוד נקודה אחת. עוד לפני שיעקב הגיע לבית אל הוא היה בשכם, "וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר" (שם לג, יח) וחז"ל אומרים שהוא תיקן שלושה דברים: מטבע, שווקים ומרחצאות (שבת לג, ב). הרב זצ"ל מסביר את הדברים. יעקב תיקן מטבע, לפני שהיו מטבעות כל יחסי האנשים זה עם זה היו מאוד מצומצמים, אם אדם צריך איזה דבר הוא הולך למישהו שיש לו את הדבר והוא צריך לתת לו תמורה, איזו תמורה - מה שהשני צריך, צריכה להיות התאמה בין האנשים וכל יחסי המסחר היו רק באופן של חליפין, אבל כשיש מטבע אפשר לקנות כל מה שרוצים, אדם מוכר, מקבל מטבעות ואיתם אחר כך הוא הולך וקונה. שווקים זו תקנה מאוד חשובה, במקום שאדם ילך לקנות את החלב כאן, את הביצים שם ואת החיטה במקום שלישי - יש שוק ושם כל הסחורה נמצאת במקום אחד. אלו תקנות של חיבור בתוך הציבור, תקנות של אחדות.
בעניין הזה, אני רוצה לספר לכם ובוודאי אתם כבר יודעים - עבדנו הרבה זמן, תלמידי הישיבה, ובעיקר האברכים היו שותפים בזה. ביקשנו מקבוצה גדולה של אברכים שתיפגש עם עשרות רבנים על מנת לדבר איתם ולברר האם יש מקום לאחד את כל הרבנים השייכים להשקפת העולם שלנו, רבנים השייכים לציונות הדתית. רובם של התגובות היו מאוד חיוביות, אמרו שיש לכך מקום וזה חשוב, חלקם אמרו שזה מאוד קשה לביצוע, והיו גם כאלה שהסתייגו. אז התחיל מהלך, קמה ועדה כדי לחשוב איך עושים את האיחוד הזה בהסכמת כל הרבנים. אחרי שיקולים שונים הוחלט להתחיל בפגישה בין הרבנים היותר מבוגרים, רבני הציונות הדתית בני שבעים ומעלה. נפגשנו השבוע ביום ראשון וזו הייתה פגישה מאוד מוצלחת. באו רבנים שמייצגים כמה גוונים ולא רק גוון אחד, רצינו שיבואו כולם אך היו כאלה שעדיין לא באו - אבל אני חושב שאלו שבאו מייצגים את הרוב הגדול של הציבור, וזה דבר מאוד משמח. כל אחד הציג את המחשבות שלו על מה אנחנו כציבור גדול צריכים לשים את הדגש, ואני אמרתי שם שאנחנו צריכים לשאוף לכבוש את ההנהגה התורנית של כל הציבור הדתי. זאת המטרה שאנחנו צריכים להציג לעצמנו, אנחנו צריכים לגדל תלמידי חכמים גדולים שיהיו כל כך גדולים עד שלא יהיה אפשר להתווכח על גדלותם, בעלי מידות מופלאות שאי אפשר להתווכח על האישיות שלהם, עם רוחב של הסתכלות בעלי תפיסה שלמה בהמשך דרכו של מרן הרב - והם ינהיגו את כל הציבור הדתי. זאת המטרה, המטרה המרכזית, שעלינו לשים לנגד עינינו. כמו שצריכים לקרב רחוקים שעדיין רחוקים ממצוות, צריך לשאוף לקרב גם את הקרובים שמקיימים מצוות אבל חסר להם המבט הכללי והגדול של ראיית מעשה ה' הגדול שלנגד עינינו.
אני הצעתי שנקיים כינוס של כל רבני הציונות הדתית, רעיון שעוד לא נבדק בפועל ובינתיים הוא חלום, כינוס ביום ירושלים. יום ירושלים מוסכם על כולם והוא נושא ללא ויכוח, כולם מודים לקב"ה - אחד אומר הלל בברכה ואחד בלי ברכה, אבל כולם מהללים לקב"ה על התשועה הגדולה והזכות הגדולה שזכינו לכבוש את ירושלים ואת מרחבי ארץ ישראל, והחיוב הגדול להודות מוסכם. אנחנו צריכים להכריז בקול גדול שכולם צריכים להודות, הקב"ה הראה לנו את ידו הטובה עלינו ואנחנו צריכים לפנות אל הציבור החרדי ולקרוא לו גם כן להשתתף בהודאה לריבונו של עולם, מה שאירע במלחמת ששת הימים זאת הייתה יד ה' גלויה וצריכים להודות על זה. המצב של עם ישראל והמדינה השתנה לחלוטין, ממדינה קטנה נהיינו מדינה גדולה עם עוצמות חדשות וכוחות גדולים - כל העולם עמד והתפעל מהניצחונות שלנו. בדרך כלל אנשים מבחוץ רואים יותר את הניסים מאלה שבתוך הנס, אבל הפעם גם האנשים שהשתתפו במלחמות ראו ממש את יד ה'. עלינו לקרוא גם לציבור שעדין לא שומר מצוות, גם הוא צריך להכיר בכך שהימים האלה עשו מהפכה במצבה של מדינת ישראל וצריך לחגוג את היום הזה, להודות לריבונו של עולם כי זה יום של עליית מדרגה, יום העצמאות זו מדרגה אחת ומלחמת ששת הימים ויום ירושלים זו מדרגה חדשה ומיוחדת.
זה האתגר שעומד לפנינו, להעמיד תלמידי חכמים גדולים בכל המובנים, גדולים בתורה, גדולים במידות, גדולים בהנהגה - וברוך ה' יש כאלה שבפוטנציאל יכולים להיות תלמידי חכמים כאלה. כל אחד צריך לשאוף לגדלות, לא בעצבנות, אבל לשאוף, להשתדל ולהתאמץ להיות שותף במהלך הגדול הזה של הופעת התורה השלמה של ארץ ישראל, תורה של אמונה גדולה. הרב צבי יהודה היה חוזר ואומר כל הזמן שיש תלמידי חכמים שהם צדיקים שאינם מאמינים (ראה בשיחה לפרשת ויצא התשע"ד), זו תופעה מאוד מוזרה של צדיקים במצוות ובמעשים אבל האמונה לא מושלמת. צדיקים שלא מסתכלים ולא רואים את יד ה' הגדולה שמובילה אותנו כבר עשרות רבות של שנים במהלך הזה של ההתעוררות לחזור לארץ ישראל, כל כך הרבה שלבים במהלך הזה קרו ועדיין יש תלמידי חכמים שלא מודים לריבונו של עולם בפה מלא. לא מוצאת חן בעיניהם צורת ההודאה שאנחנו מודים - שיודו בדרכם, לא רוצים להגיד הלל - שיאמרו פרק תהילים, מסתפקים האם להגיד בברכה - שיגידו בלי ברכה, אבל להודות לריבונו של עולם! צריכים להודות רק כשקורה לאדם איזו טובה פרטית? כשהקב"ה מרומם את כל כלל ישראל לא להודות?! זה דבר בלתי מובן, וזה התפקיד שלנו. כמו שאמרתי, אם אנחנו נגדל תלמידי חכמים גדולים בתורה, גדולים בצדקות, גדולים במידות, גדולים באמונה שלא יהיה אפשר להתווכח על גדלותם - והם יראו בעין גדולה את כל המציאות, זה יביא את כל הציבור הגדול שאמנם שומר מצוות אך המצווה הגדולה ששקולה כנגד כל התורה כולה חסרה אצלם, מצוות ישוב ארץ ישראל - להכיר גם בה.
כדי להיות גדולים צריכים להשקיע. יש פטנט סודי איך אפשר להיות גדולים, יש פטנט אחד בלבד, אין אחר אבל אם מישהו משתמש בו ההצלחה מובטחת - יגעת ומצאת. אין מצב של לא יגעת ומצאת וגם אין מצב שיגעת ולא ומצאת. אי אפשר למצוא בלי יגיעה ואי אפשר לא למצוא עם יגיעה. אם אדם יגע הוא בוודאי ימצא, אדם שמתאמץ זוכה לסייעתא דשמיא, הוא זוכה להשגות גדולות, אפילו הכישרונות מתפתחים. הקב"ה אומר שאם אדם לא מיצה את היכולות שלו אין סיבה להוסיף לו, אבל אם הוא השתמש בכל היכולת שלו, מגיע לו לקבל עוד תוספת. זה פטנט שצריכים להשתמש בו, זה מחייב יגיעה כמובן, אבל בסופו של דבר ההבטחה מוצלחת, כמובן יגיעה לשם שמים. שנזכה בעזרת ה' לגדול ולעלות במעלות הקודש, ולקדש שם שמים ברבים.



^ 1.. שנת תשע"ב.
^ 2.. אם המצוות ניתנו כבר לפני מעמד הר סיני, במעמד הר סיני התווספו שאר המצוות וממילא הראשונות חמורות יותר כי הן קדמו, או שכל המצוות ניתנו מסיני וגם מה שכתוב לפני כן מחייב רק מכח שהם נאמרו שוב, ואם כך צריך לומר שלפני מעמד הר סיני המצוות הותרו כדי שהחיוב שלהם יהיה יחד עם כל שאר המצוות ויש להם דין של 'הותר מכללו'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il