לעתים קרובות מראית עין מטעה את המתבונן. הנטייה האנושית הזאת למהר ולשפוט על בסיס מראית עין ונסיבות חיצוניות ממלאת תפקיד חשוב בסיפור של התורה בפרשת השבוע.
אחיו של יוסף טועים ומפרשים את הכותונת שהוא מקבל מאביו כסמל לשנאה כלפיהם. הם קובלים על כך שמותר לו להתלבש שונה מהם. הורים שהתמזל מזלם להוליד יותר מילד אחד יזהו מיד את המצב הזה ואת התלונות הנלוות אליו. עם זאת, האירוע הקטן הזה, לכאורה, הוביל לאסון היסטורי ולהגשמת נבואה נוראה. הגישה של יוסף לחלומותיו בוודאי לא עזרה, אך לפי המשפט של התורה ומפרשיה, לא הבינו האחים את המצב לאשורו והגיבו בהפרזה איומה. הם עתידים לשלם מחיר כבד על הטעות הזאת. בעקבות זאת הם מפרשים כל אמירה ופעולה של יוסף כאיום ישיר עליהם ועל תפקידם כמייסדי העם היהודי. יוסף היה "שונה", ובהיסטוריה היהודית אנשים "שונים" כמעט תמיד אינם מובנים, ולעתים קרובות הם אפילו נרדפים בלי שום סיבה או צורך.
יופיו החיצוני של יוסף, תשומת לב שלו לחיצוניותו ואישיותו הכובשת והמקסימה רק העצימו את השנאה של אחיו כלפיו. הוא היה "שונה" מהם מדי, וכדברי התורה עצמה, האחים מעולם לא הכירו את יוסף כצדיק הגדול והאציל שהוא היה אלא בשלב מאוחר מאוד ביחסיהם עמו.
יהודה רואה אישה יושבת על אם הדרך. הוא לא מכיר אותה, על אף שהיא כלתו. גם היא לבושה בלבוש "שונה". בגלל הנסיבות, הוא מיד מגיע למסקנה שהיא בוודאי פרוצה. על הטעות הזאת שעשה בזיהוי תמר יהודה מתבייש לעד ובפומבי. מתוך המפגש הבלתי סביר הזה צומח העתיד של עם ישראל, אך ברור שאין זו שעתו היפה של יהודה. הוא שופט אישה לפי המראה החיצוני שלה והוא טועה. אחר-כך הוא מודה בפומבי שהיא צדקה ממנו.
יוסף נאה ומקסים ואהוב על ידי כל אדם שהוא פוגש. הוא מופקד על כל בית פוטיפר. אשתו של פוטיפר טועה לחשוב, לפי מראהו, שהוא ייכנע לקסמיה ויתפתה לה.
אחיו של יוסף, שלא הצליחו לראות מעבר לכותנות הפסים שהוא קיבל מאביהם, לא הצליחו לראות גם מעבר ללבוש המלכותי של השררה המצרית שיוסף לבש. יוסף זיהה את אחיו, אבל הם לא זיהו אותו. הם ראו רק אדם עטוי במלבוש של משנה למלך מצרים עומד לפניהם. כואב לראות כמה הרסני המשפט של האדם לפי מראית העין והלבוש. ובאמת, התורה מלמדת אותנו ש"האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב".