לאחר שראינו שלהלכה פסקו השו"ע והרמ"א שדין המלכות שייך לא רק בעניינים ומיסים הקשורים לקרקע אלא בכל העניינים שבין אדם לחברו, עלינו לברר האם אמרינן כן אף במה שסותר לדין התורה.
הרמ"א בהלכות הלוואה (חו"מ ע"ג, י"ד) פוסק כך:

על הרמ"א, שכתב שהולכים אחר מנהג הגוים בדין המלכות בעניין זמן מכירת המשכון, מאריך הש"ך (ס"ק ל"ט) לחלוק בנחרצות:
"אך לפי עניות דעתי דברי הרמ"א צריכים לעיון בעיקר הדין שכתב הרמ"א שלא יוכל למכרו בפחות משנה, שהוא דבר תמוה מאד לפי עניות דעתי, דכיון דעל פי דין תורה יכול למכרו לאחר ל' יום, היאך נלמוד מדיני גוים לבטל דין תורה, ח"ו לא תהא כזאת בישראל.
ולא מיבעיא לאותן הפוסקים שסוברים דלא אמרינן דינא דמלכותא רק בדברים שהם להנאת המלך, ולא בין איש לחבירו, וכן הסכים בשלטי הגבורים, אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל ".
סיכום הדברים: ישנם ג' דרגות במה נוהג דין המלכות:
א. רק במה שהוא להנאת המלך (וי"א רק בעניינים הקשורים לקרקע).
ב. במה שהוא לתקנת בני המדינה, לדעת הרמ"א אפילו אם סותר לדין התורה, ולדעת הש"ך רק אם אינו מפורש אצלנו.
ג. במה שבין אדם לחברו ואינו לתקנת בני המדינה, (כגון שעל פי דין המלכות הבעל אינו יורש את אשתו) לכולי עלמא לא אמרינן דינא דמלכותא.