בית המדרש

  • מבטל כיסו וממונו של חברו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אברהם יהודה בן חיה צירל

מבטל כיסו וממנו של חברו

דין מבטל כיסו או ממנו של חברו לסוגיו השונים.

undefined

הרב ניר אביב

טבת תשע"ב
13 דק' קריאה
מקור הדין
המבטל כיסו של חברו פטור מלשלם, ונלמד מן התוספתא (ב"מ פ"ד) "הנותן מעות לחברו ליקח מהם פירות למחצית שכר, ואמר לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת".

ספק הירושלמי במבטל רכוש חברו
התלמוד ירושלמי (בבא מציעא פ"ה ה"ג) דן בתוספתא הזו:
"אמר ר"י הדא אמרה המבטל כיס חבירו אין לו עליו אלא תרעומת. המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו. המבטל ספינת חבירו, וחנות חבירו מהו?!", והבעיא נשארה בספק ולא נפשטה.

מהו ההבדל בין שדה לספינה וחנות
דברי הירושלמי אינם מנומקים וטעונים בירור בהבדל בין המקרים השונים, מדוע מבטל כיסו של חברו פטור, מבטל שדהו חייב, ומבטל ספינתו או חנותו הגמרא נשארה בספק. הראשונים טרחו להבין את הירושלמי, וכדלקמן.
פני משה : בשדה חייב לשלם ההפסד מן הדין, משום שהרווח מצוי וידוע, והוי כמזיקו בידיים. בספינה וחנות ההפסד מצוי אך דומה למבטל כיס שאין ידוע אם היה אכן מרוויח אם היה קונה סחורה.
סמ"ג (עשין פ"ב): במבטל שדה חייב, משום שאינו תלוי בדעת אחרת כי אם בטורח עצמו, אך בחנות ובספינה פטור משום שתלוי בדעת אחרת. (לכאורה היה צריך לומר שפטור מספק ולא בודאי, כיון דלא איפשיטא).
האמרי בינה (שו"ת, סימן א') מבאר את דעת הסמ"ג על ידי ניתוח שני מקורות נוספים שהביא לדין מבטל כיסו:
א. בבא מציעא פרק ט משנה ג': "המקבל שדה מחבירו אם משזכה בה הובירה שמין אותה כמה היא ראויה לעשות ונותנין לו, שהוא כותב לו אם אוביר ולא אעביד אישלם במיטבא".
ב. גמ' בבא מציעא דף עג עמוד ב': "אמר רב חמא: האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא, ופשע ולא זבין ליה - משלם ליה כדקא אזיל אפרוותא דזולשפט. אמר אמימר: אמריתא לשמעתא קמיה דרב זביד מנהרדעא. אמר: כי קאמר רב חמא - הני מילי ביין סתם, אבל ביין זה - לא, מי יימר דמזבני ליה ניהליה? רב אשי אמר: אפילו יין סתם נמי לא, מאי טעמא? אסמכתא היא, ואסמכתא לא קניא. ולרב אשי מאי שנא מהא דתנן: אם אוביר ולא אעביד - אשלם במיטבא! - התם בידו".
העולה מן המקורות, שבאוביר שדה אינו חייב מן הדין, אלא חייב רק משום שכך כתב והתחייב לו מראש, כמו בסוגיה של רב חמא שהרא"ש מבאר שהיתנה עמו אם איני קונה לך אפרע משלי, כי אם לא היתנה הוי מבטל כיסו ופטור, והנ"י ביאר יותר שכיון שסומך על התחייבותו שיעבוד בשדהו תיקנו חז"ל שישלם כנגד הפסדו, משום שבידו לעובדה ולא להובירה. הספק של רבי יצחק בירושלמי בספינה ובחנות האם גם בספינה וחנות עשו תקנה זו היכא שהיתנה, אך בלא היתנה פטור, ובזה לא הסתפק הירושלמי.
גם המרדכי (ב"ק קט"ו) נדרש להשוואה בין דין מבטל כיסו של חברו לדינו של רב חמא:
"וכל שכן המטיל כיס חבירו דפטור, ואם תאמר מאי שנא מהא דאמרינן פרק הרבית האי מאן דיהיב זוזי לחבריה למיזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין דמשלם? יש לומר דהתם כגון שקיבל עליו בפירוש אם לא אקנה לך אשלם ממיטב, תדע דפריך מהא דאמר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, ואי מיירי דלא קבליה עילויה מאי קושיא דאם אוביר, דהתם קיבל עילויה. הלכך בדקבליה עליה לשלם איירי, ואי לא קביל עליה היה פטור לדברי הכל. ומכאן אתה למד לכל הגרמות, אם יקבל עליו בפירוש לשלם אם יגרום לו הפסד, שהוא חייב".
העולה מדבריו, שאם היתנה חייב מן הדין, והספק של רבי יהודה בירושלמי הוא אפילו בלא היתנה.
מהר"ם מרוטנבורג בתשובה (חלק ד' סימן רצ"ח) משווה את המקורות, מביא מקור נוסף, ומציע חילוק חדש, לחלק בין רווח ברור שבא מגוף הדבר שמבטלו בידיים, לבין רווח שבא מעלמא:
"וכן מבטל כיסו אין לו עליו אלא תרעומות (ירושלמי ב"מ שם), וצ"ע פ' איזהו נשך (ע"ג ע"ב) דההוא גברא דיהיב זוזי לחבריה למזבן ליה חמרא ופשע ולא זבין ליה משלם ליה כדאזל אפרוותא דזולשפט. וצ"ל התם מיירי כדאמר ליה בפירוש אם לא אקנה לך אשלם לך כל ההפסד וכן מוכח פשטא דשמעתתא והתם מסיק רב אשי אפילו ביין סתם נמי לא, דאסמכתא לא קניא, דלא דמי לאם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטבא דהתם בידו והכא לאו בידו דמי יימר דמזבני ליה. ומה"ט נמי לא דמי למבטל כיסו של חבירו, דהתם בידו לעובדה ומזיק בגוף הקרקע במה שהובירה, אבל מבטל כיסו של חבירו אף על פי שא"ל לקח פירות אינו חייב, דמי יימר דמזבניה. וקיי"ל כרב אשי. ולא דמי לההוא דמכות (ג' ע"א) מעידנו באיש פלוני שחייב לפלוני אלף זוז עד ל' יום, והוא אומר עד י' שנים, והוזמו אומדין כמה אדם רוצה לתן ויהיה בידו י' שנים, לא דמי למבטל כיסו, דהתם היו המעות תחת ידו להרויח בהם והיו רוצים להוציא מידו ומפסידים אותו בידים, אבל במבטל כיסו לא היו בידו של מלוה, ואם אכלה או הוציאה נעשה גזלן עליהם וחייב באחריותן, ואם יתן לו שום דבר זהו רבית. מלשון ה"ר חיים".
העולה מדבריו, שהירושלמי פטר מבטל כיסו של חברו רק משום דכבר בא לידו בהיתר ואינו עושה מעשה בגוף הממון, אך אם עושה הפסד בידיים בגוף הממון כגון שנועל כיסו של חברו ומבטלו בידיים מחברו, חייב. המבטל שדה חברו כיון שבידו לעובדה, אם מובירה מונע הרווח מגוף הקרקע הוי היזק ברור, ונחשב שמזיק בגוף הקרקע. הספק בספינה וחנות הוא משום שלא מדובר ברווח ברור, דמי יימר דמתרמי ליה. במבטל כיס חברו אין לו עליו אלא תרעומת משום שהכיס ניתן לו ברשות ומדובר ברווח לא ברור. רב חמא חייב את השליח לקניית היין משום שעשו קניין על כך, אך אם היתנה בלא קניין אינו חייב, ולא כמרדכי שכתב שבדיבור בלבד סגי לחייב את עצמו.

ביטול חצר הקיימת לשכר ביחס לביטול כיס
התוספות בבא קמא כ' ע"א כתבו כך: "זה אין נהנה וזה אין חסר הוא - אפילו בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, הו"מ למימר דפטור, כיון שלא נהנה אף על פי שגרם הפסד לחבירו, דאפילו גירשו חבירו מביתו ונעל דלת בפניו אין זה אלא גרמא בעלמא".
העולה מדבריו, שבגירש את חברו מביתו פטור אף על פי שע"י זה מפסיד את חברו, מכל מקום כיון שאין ההפסד בגוף הקרקע, אלא רק מניעת רווח, פטור. ולכן אף בנועל כיסו של חברו בידיים ממש, דעת התוס' היא שג"כ פטור. גם המרדכי (ב"ק קי"ד) כתב שאם סגר בהמתו של חברו וביטלה ממלאכתה פטור, והסיבה היא שע"י זה שמבטלה מפסיד ממון אחר ופטור אף לר"מ דדן דינא דגרמי, וכ"ש במבטל כיסו של חברו.
אולם קצות החושן (שס"ג ס"ק ג') דן בקושיית הב"ח שמקשה לשיטת התוס' והרא"ש הפוטרים מי שגירש חברו מביתו ונעל הדלת בפניו משום דהוי רק גרמא, וקשה שהרי אהדקיה באנדרוניא חייב, והב"ח מתרץ כעין מה שכתבנו לחלק בין מזיק בידיים שמתחיל הנזק מיד, לנזק שמתחיל רק אחר כך. הקצות דוחה את החילוק של הב"ח, וכותב כך: "אלא דלא קשה מידי דודאי גבי אדם באדם התורה רבתה לחייבו בד' דברים ואפילו שבת שלא במקום נזק, אבל בנזקי שור לא חייבתו התורה אלא בנזק בלבד. משום הכי בנועל ביתו דליכא דין נזק אלא במה ששובת החנות ממלאכתו ואין דין שבת באדם דאזיק שור או שאר ממון, ואפילו בכחש דהדר יש פוטרין משום דהו"ל שבת וכמבואר בסימן ש"ז (סעיף ו'), ואפילו למאן דמחייבי אינו אלא משום דדנו אותו לדין נזק, אבל בנועל ביתו דודאי לית ביה משום נזק לכ"ע פטור, וכן בנועל בהמת חבירו פטור משום דאין שבת בבהמה, אבל האי דאהדקיה באנדרוניא אדם באדם וחייב משום שבת וזה פשוט וברור".
כלומר, קצות החושן מחלק בין שבת שגורם אדם לאדם שהתורה חידשה דין שחייב אפילו שאין הגדרה של נזק, לבין שבת שגורם אדם לרכוש חברו כגון מבטל כיסו, בהמתו או חצרו, שפטור היכן שאין הגדרה של נזק.
אולם הרי"ף ( ט' ע"א בדפי הרי"ף), [וכן הרמב"ם ( גזילה ואבידה ג',ט')] סובר בגירש חבירו מביתו חייב אף שלא דר בו, וטעמו הוא לשיטתו שהדוחף מטבע חברו לים חייב, משום שכל הגורם לחברו חסרון ממון אחר (גרמא), חייב 1 . גם כאן עושה מעשה בגוף ממון חברו, ומונע ממנו רווח ברור הנצמח מגוף הקרקע, דהיינו השכירות.

שבת אדם – פיצוי על רווח עתידי
מן הגמ' (ב"ק פ"ה ע"ב) עולה, שהתורה חייבה שבת באדם אף שלא במקום נזק, וקשה שהרי בהדקיה באדרונא אינו עושה בגופו כלום, ולכאורה הוי רק כגורם שאינו יכול להרוויח, ויש לפוטרו? מבאר הרמב"ן (דיני דגרמי) משום שמאותה שעה שהכניסו ונעל בפניו הפסידו בבירור, זהו היזק ניכר וראוי לחייבו. רואים שאף על רווח עתידי יש לחייב, אך רק בשבת אדם, כי באדם נחשב הרווח כאילו הוא ממון שממש כבר בא לידו.

מבטל כיסו של חברו / המחייבים והפוטרים
הב"י (חו"מ סי' של"ד) מביא דעת ר' ירוחם המחייב במבטל כיסו של חברו, ודוחה אותה:
"וכתב עוד (רבינו ירוחם) שם ואם תבעו המלמד מה שהיה יכול להרויח הזמן שאמר לו לפרעו ולא פרעו אומדין כמה אדם רוצה ליתן במעות בזמן כזה עכ"ל וכבר כתבתי בטור יורה דעה (סי' ק"ס) שזה כשגגה היוצאה מלפני השליט".
מרדכי (ב"ק קכ"ה) מביא פוס' שהעמידו את התוספתא שאין עליו אלא תרעומת דוקא היכא שלא מנע ממנו רווח: "המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומת זהו במקום שאין מרויח בו אבל אם מרויח בו חייב ליתן לו, וכן הורה לנו רבינו אליעזר בר' יהודה. וגם רבינו משה כהן שלח פעם אחת כסף ע"י יהודי ועכב כספו כשנתים וגבה ממנו בעל כרחו ריוח י"ב זקוקים ואם שגינו הורינו".
המרדכי עצמו משיב להם שאכן שגו, וגם אם מנע ממנו רווח פטור.
היש"ש (ב"ק ט', ל') מביא את המרדכי, ומסיק להלכה שכל מבטל כיסו של חברו בין בהלוואה בין בפקדון פטור, כי הוי רק גרמא בניזקין.
אך חתם סופר (חו"מ ח"ה סי' קע"ח) חולק על מסקנתו של היש"ש ומסיק לחייב היכא שיש נזק ברור, ואת הסוגיה של רב חמא מבאר ע"פ שיטת הריטב"א :
"ובשיטה מקובצת שם בשם הריטב"א תירץ בשם מורו וז"ל דהכא אף על פי שלא קבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו ליקח לו סחורתו ואלמלא הוא לוקח ע"י עצמו או ע"י אחרים אלא שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו דבההיא הנאה דסמיך עלי' ונותן לו ממונו משתעבד מדין ערב וזה ענין שכירת פועלים דפרק דלקמן שחייב לשלם לבעה"ב מה שמפסיד כשחזרו בהן או שבעה"ב מחייב לשלם להם מה דכיון שסמכו זה ע"ז נתחייבו זה לזה במה שיפסיד על פיו וזה דין גדול הריטב"א ז"ל עכ"ל. וצריך לפרש דהכי קאמר כי היכי דבפועל החוזר בדבר אבוד שוכר עליהן או מטען כדי שכרן או מה שיש תחת ידו משלהם ובמה נתחייבו לו ועל כרחך משום שסמך עליהם והכי נמי הכא בכך נתחייבו זה לזה אלא דהכי חמיר טפי וצריך לשלם לו משלם מכיסו כחמרא דזלשפט משום דביטל כיסו ולא בא אליו לחזור בו ואלו היה בא לחזור בו והחזיר לו מעותיו בזמנו היה הבעה"ב משתדל להמציא לעצמו שליח אחר או מו"מ אחר ואז הי' דינו של זה כפועל אבל עכשיו שעיכב המעות אצלו גרע כנ"ל פירושו ועל זה דחה הש"ס דלא קי"ל כרב חמי כיון שאין ההיזק ברור כל כך דלא היה בידו לקנות יין דמאן יימר דמזבני ליה. ומינה כל היכי שהפסדו ברור צריך לשלם לו כחמרא דזלשפט לדעת הריטב"א ורבו ז"ל וצריך לומר דסבירא ליה להריטב"א דהך דירושלמי דמבטל כיסו דקאי אבריתא דנותן מעות לחברו על פירות היינו טעמיה דפוטר משום שאין ההפסד ברור שהיה בידו לעשות משום הכי הוי ליה גרמא. והש"ס הו"מ להקשות ארב חמי מבריתא הנ"ל ואולי לא הוה ידעי לה ונראה דלדינא לא יחלוק אדם אהריטב"א דהא ראיתו נכונה מפועל אלא דלא ניחא להו למימר דטעי רב חמי בהא ולא ידע בריתא מפורשת דבמה שאין ההפסד ברור פטור משום הכי תירץ דהכא קבל עליו וס"ל לרב חמי דאסמכתא כי האי קניא והש"ס פליג גם בהא ולא מועיל אלא בשדה (ואפילו בלא פירש משום דדרכו להתנות ובחנות וספינה בתנאי מיהת) אבל בקניין פירות לא אבל היכי שההפסד ברור לכולי עלמא שחייב ונפקא מיניה מי שנתן מעות ליקח לו סחורה והלה יושב לו ואינו עוסק כלום והוא תובעו במעותיו ומברר שיכול להרוויח ריווח ברור ומכל מקום זה מעכבו הרי זה צריך לשלם לו כל הפסדו שע"י עיכובו ועיין היטב במרדכי דב"ק סי' קט"ו וצ"ע קצת שם.
דינים היוצאים מהנ"ל... הנותן מעות לשלוחו ליקח לו פירות או סחורה וישב והלך לו ולא קנה כלום וביטל כיסו אם אין הזיקו של זה ברור אין לו בו כלום אבל אם הזיקו של זה ברור והשליח הי' יכול על זה בודאי ופשע ולא עשה מבואר מהריטב"א הנ"ל שחייב לשלם ולפע"ד כל הפוסקי' מודים לו מכל מקום הואיל ולא מצאתי כן להדיא וכן במרדכי דב"ק סי' קט"ו לא משמע קצת כן על כן כשיבוא לידי אראה לפשר ולבצע על כל פנים" עכ"ל.
העולה מדבריו, שהספק של הגמ' הוא רק האם הרווח ברור, וכן בירושלמי, ואם הרווח לא ברור תנאי מועיל, ובשדה אפילו לא היתנה בפירוש הוי כאילו היתנה משום דדרכו להתנות, וכן מועיל בספינה וחנות.
החת"ס מסביר שהריטב"א צירף שני דינים, א. שיש כאן שעבוד מדין ערב משום "שזה הבטיחו שיקח לו וסמך עליו ונתן לו מעותיו על דעת כן הרי הוא חייב לשלם לו מה שהפסיד בהבטחתו, דבההיא הנאה דסמיך עלי' ונותן לו ממונו משתעבד מדין ערב". ב. מדובר בהפסד ברור. מובן מכאן, שאף החת"ס לא סובר שצריך לשלם בהתקיים רק אחד הן הדינים, כגון שיש הפסד ברור, אך לא השתעבד לו מדין ערב.
יש להעיר, שרוב הראשונים חולקים על הריטב"א, ומבארים שכאן מיירי שהיה תנאי מפורש ביניהם, וללא תנאי אינו חייב דהוי רק מבטל כיסו ופטור אפילו בהפסד רווח ברור, אמנם ה חת"ס כתב שלדעתו כל הפוס' מודים בזה לריטב"א 2 , אך אח' אחרים לא הסכימו עמו, וכן מפורש בחזו"א , ולדבריהם יש ללכת אחר רוב הראשונים ולכן פטור. בספר נתיבות המשפט (סימן קפ"ג ס"ק א') כתב לחלק בין שליח בחינם לשליח בשכר:
"וכאן נמי הטעם, כיון דשליח בחנם הוא, יכול לחזור משליחותו כמבואר בסימן של"ג סעיף ה' בהג"ה, ולכך אין לו עליו אלא תרעומת. ולפי"ז נראה, בשליח בשכר ולא נתן לו לזמן רק בקבלנות על עסק לקנות בתרעא דמשיך, ולא קנה, חייב לשלם לו מניעת הריוח כדרך שהרויחו שאר הסוחרים מטעם אם אוביר הנזכר לעיל".
למרות שכך כתב הנתיבות, לא מצאנו לו חבר בין שאר הפוסקים לחלק בזה.

מבטל כיסו של חברו הבא לידו בפיקדון
כאמור, היש"ש (ב"ק ט', ל') מביא את המרדכי, ומסיק להלכה שכל מבטל כיסו של חברו בין בהלוואה בין בפקדון פטור, כי הוי רק גרמא בניזקין.
החת"ס חולק לעניין השליח, אך מסכים לעניין בא לידו בתורת פיקדון, ופסק:
א. המפקיד מעות אצל חברו באופן שהיה לו רשות להשתמש אין צריך לתת לו חלק מהריווח.
ב. אם שלח יד בפקדון שלא ברשות אם אינו מקבל בחרם שנתכוון לשלוח יד באיסור אמרינן מסתמא היה כוונתו לטובת המפקיד וצריך לשלם לו חצי ריווח ויותר נראה להשביעו הסת דרגלים לדבר הוא ואם מקבל בחרם ואינו גזלן עתיק פטור אבל אי רגיל וסרבן הוא בכיוצא בזה אזי הממונה עפ"י ז' טובי הקהילה והוא אב"ד מופלג יקנסו על חצי הריווח לבעל המעות.
ג. כל זה קודם שתבעו, אבל מתביעה ואילך ומברר שיש לו עיסקא להרוויח והוא מעכבו אז ה"ל זה נהנה וזה חסר וצריך לשלם לו פלגא עכ"פ והוא יקבל פלגא בהפסד אבל מכל מקום הבית דין יעשו לו דין למהר להוציא פקדונו מידו של זה ואין חלוק בין ברשות לשלא ברשות אלא בשלא ברשות ההפסד על הגזלן ככל המשנה דהריווח לאמצע וההפסד לעצמו.
הדברים מתאימים למה שפסק הרמ"א (חו"מ רצ"ב סעיף ז') שצריך לתת לו מן הרווחים שיהיו מעכשיו. וז"ל:
"מיהו אם בא בעל הפקדון ואמר: תן לי פקדוני ואני ארויח בהן בעצמי, והלה מעכב בידו, חייב ליתן הריוח מכאן ולהבא".

מבטל כיסו של חברו שבא לידו בתורת הלוואה
אף למחייבים במבטל כיס מדובר בפיקדון וכדו', אבל היכא שבא לידו בתורת הלוואה, פטור מלשלם, ויש בעיה של ריבית מאוחרת. והדבר נלמד מתשובת הרשב"א (ח"ג סי' רכז):
"שאלת: ראובן לוה מנה משמעון, וכתב לו את השטר לפרוע לזמן שקבע לו, ואם לא יפרענו תוך אותו זמן, קבל עליו ליתן כל הוצאה וכל הפסד שיבא לו ויעשה מחמת חוב זה, וקבל על עצמו זה בקנין גמור ובלא אסמכתא ובנאמנות. וכשהגיע הזמן, תבע שמעון את חובו, ואמר: שהיה לו סחורה מזומנת לקנות, ואם לא יפרענו יפסיד הוא הסחורה, ועם כל זה לא פרעו. ועכשיו שמעון תובע מראובן אותו הפסד הריוח; וראובן טוען: שאינו חייב ליתן שאם כן, נמצא שיתן לו ריבית מחמת מעותיו.
תשובה: נראה לי שהדין עם ראובן הנתבע, לפי שאין בכלל ההוצאה והפסד מניעת הריוח, שמבטל כיסו של חבירו, כבר אמרו בירושלמי: שהוא פטור... אבל הנדון שלפנינו, אין בו הפסד, ואינם מגופו, אלא שמנעו בעבורו מלהרויח בו בסחורה. ומעתה, אפילו בלא טענת רבית, נפטר ראובן משמעון בתביעת הריוח; אלא, שאפילו בטענת הרבית, איני רואה טענת מי שמתיר מדין מזיק, שאם כן, כל רבית נתיר שבכל ההלואות יש בהן נזק כזה, שאינו יכול להרויח תוך הזמן בסחורה ובשאר רווחים שיבואו לידו".
החת"ס הנ"ל פסק ש"אין בהלואה דין בטול כיס ואסור להזדקק לזה משום רבית".

מבטל כיסו של חברו שבא לידו בגזילה
בגזילה ישנה גזה"כ שמשלם רק כשעת הגזילה, לכן במטלטלין במי שירד אדעתא דגזלנותא פטור מלשלם שכר, ולא שייך לומר דאוכל כספו של חברו, משום גזה"כ שגזלנים משלמים רק כשעת הגזילה, ועל מה שביטלו ממלאכת הבעלים פטור מטעם דהוי רק מבטל כיסו של חברו. כיוון שהגזלן חייב רק לשלם רק כשעת הגזילה נחשב הגזל חוב בידו, ואם ישלם יותר מכך דינו כמי שבא לידו בתורת הלוואה, ולכן ישנה בעיה של מחזי כריבית. וכך כתב מהר"ם מרוטנבורג שאם אכלן והוציאן ונעשה גזלן עליהן, אם יתן שום דבר זהו ריבית. ומדבריו מבואר שאף בגזלן ממש שלא באו המעות לידו בתורת הלוואה, גם כן אסור לו לשלם יותר ממה שלקח כי מחזי כשכר מעותיו.
אולם עדיין יש מקום לומר שהגזלן חייב בדיני שמים בנזק שגרם לנגזל, והמקור לדברים הוא אמרי בינה (חו"מ דיני דיינים סימן לב), שכותב לגבי מי שגנב חמץ ונכנס הפסח למרות שיכול הגנב לומר לנגזל הרי שלך לפניך, "מכל מקום בדיני שמים חייב הגזלן לשלם דמים מעליא, שהוי גרמא שהרי גרם לנגזל הפסד שיהיה חמצו נאסר". ונראה בדבריו של האמרי בינה שאינו חושש משום ריבית.
כל זה בהפסד שנגרם לנגזל שמנע ממנו להרוויח, אך אם גרם לו הפסד קרן, כגון שהיה מוכרח לקנות חפץ חדש, יתכן שחייב אף בדיני אדם מדינא דגרמי 3 (וצריך לומר שבגזל חמץ למרות שנאלץ לקנות חדש חייב רק בד"ש ולא בדיני אדם משום שההיזק נגרם ע"י חלות איסור חיצוני שהטילה התורה ולא בא ממנו, מה שאין כן בחפץ שהיה צריך לקנות חדש רק משום שגזל ומנע ממנו, וצ"ע בכל זה).

האם מבטל כיסו של חברו פטור אף בדיני שמים
האמרי בינה למד מהרמב"ן (דינא דגרמי) כי "משמע דכשמבטל כיסו של חברו שעדיין לא הזיק לו כלום, אף בדיני שמים אינו חייב. ובכופף קומתו הטעם שחייב בדיני שמים הואיל שעכ"פ הבעלים מפסידים קרנם, אך בכל מבטל כיסו אף ברווח ברור פטור אף בדיני שמים, וכן משמע מהתוספתא הנ"ל דאמרו שאין לו עליו אלא תרעומת, משמע דפטור בדיני שמים גם כן".
היש"ש (ב"ק ט, ל) מסיק להלכה שכל מבטל כיסו של חברו בין בהלוואה בין בפקדון פטור, כי הוי רק גרמא בניזקין. ומשמע שדין מבטל כיס כדין גרמא, שחייב בדיני שמים.



^ 1.הרי"ף והרמב"ם לשיטתם בדינא דגרמי שהמקרים בגמ' (ב"ק צ"ח ע"א) הם דינא דגרמי ולא גרמא, ולדידם החילוק בין דינא דגרמי שחייב לגרמא שפטור הוא האם הייתה כוונה להזיק או לא. ועיין עוד בגר"א חו"מ סימן שצ"ו ס"ק ח',י', וכן בהגהותיו על הגמ' מסכת ב"ק דף נ"ה ע"ב.
^ 2.עיין בשו"ת מנחת יצחק (ח"י סי' ע"ד) שפסק את החת"ס להלכה.
^ 3.כך נראה בבאר הגולה חו"מ סימן שס"ג ס"ק ג' ביחס לנזק, והוא הדין לגזל.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il