בית המדרש

  • אשה שבגדה האם צריכה לספר לבעלה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אברהם בן רוחמה

אישה שבגדה האם צריכה לספר לבעלה?

undefined

הרב ניר אביב

טבת תשע"ב
27 דק' קריאה
הסוגיה המרכזית
איתא משנה במסכת נדרים דף צ' ע"ב:
"בראשונה היו אומרים, שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה: האומרת טמאה אני לך...חזרו לומר, שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה, האומרת טמאה אני לך - תביא ראיה לדבריה".

בראשונה אשה שהייתה אומרת שזינתה הייתה מקבלת מיד גט, אך לאחר מכן ראו חכמים שנשים מנצלות את הדין הזה לרעה, ואף אשה שלא זינתה אך נתנה עיניה באחר ורוצה גט מבעלה הייתה משקרת ואומרת שזינתה כדי לקבל גט. לכן, חכמים חזרו בהם ואמרו שהאומרת שזינתה תחת בעלה לא תקבל ממנו גט עד שתביא ראיה לדבריה.

בעיית התרתי דסתרי בתקנת חז"ל
בעלי התוספות בד"ה "חזרו לומר" מקשים כך: "ואם תאמר טמאה אני לך אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חתיכא דאיסורא, כדאמר בקידושין פרק האומר (דף ס"ה ע"א) קידשתני והוא אומר לא קידשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו?".
התוס' מעוררים את השאלה המרכזית העולה מתקנת חז"ל במשנה, הרי לא יתכן שתקנת חז"ל שהאישה אינה נאמנת מטעם שמא נתנה עיניה באחר תיצור מצב של תרתי דסתרי, שמצד אחד בית הדין אומרים שאינה נאמנת ובעלה יכול להמשיך לחיות עמה, ומצד שני ישנה התעלמות מכך שאם היא דוברת אמת ויודעת שזינתה נאסרה מבחינתה על בעלה מדין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא?
התוס' מביא ב' תירוצים:
א. "ותירץ הרב רבי אליעזר דלא מצינו זונה שהיא אסורה לינשא לכהן, דודאי הוא מוזהר עליה אבל היא אינה מוזהרת עליו, הילכך גם לדבריה אינה אסורה בו".
לשאלת התוס' היכן נעלם האיסור שהשיתה האשה על עצמה ע"י הודאתה שזינתה, השיב רבי אליעזר שהאיסור אמנם קיים אך רק על הבעל, אך היא עצמה איננה מוזהרת, ולכן אם תיבעל לו איננה עוברת בעצמה כל איסור. התוס' מקשה על דבריו (וקשה: דקאמר פרק יש מותרות (דף פ"ד ע"ב) כל היכא דאיהו מוזהר איהי מוזהרת? ועוד קשה: דאמר בגמרא דאוכלת בתרומה שלא להוציא לעז על בניה ואמאי והא לגבי תרומה שויתה נפשה חתיכה דאיסורא?) וחש ליישב בדרך אחרת. [האג"מ 1 מבאר שר' אליעזר מיירי רק באיסורי כהונה שהאיסור לישא גרושה וזונה הוא על הכהן, אך לגרושה וזונה אין איסור להינשא לכהן, מה שאין כן בענייננו באשת איש שזינתה שיש עליה איסור עצמי להיבעל לבעלה. אך על פי המנחת חינוך 2 והערוך לנר 3 יתכן שגם בניד"ד דעת ר"א שעליה אין איסור כל זמן שאין איסור על בעלה, שכתבו שאם אין על הבעל איסור משום שאתא עשה ודוחה לא תעשה, אף לאשה אין איסור היות ולא נאסרת אלא על ידו 4 ].
ב. "ונראה לי דכיון דיש לחוש שמא נתנה עיניה באחר יש כח ביד חכמים לעקור דבריה מכל וכל בסברא גדולה כזאת".
הר"ן מקשה את אותה הקושיה של התוס' ומביא ג' תירוצים ובכללם תירוץ התוס', תחילה נצטט את לשונו:
"ואיכא למידק אמתניתין - כיון דמדינא דאמרה טמאה אני לך מיתסרא אבעלה כמשנה ראשונה, משום שלא תהא נותנת עיניה באחר היאך התירוה, וכי איסור שבה להיכן הלך?
1. יש מי שתירץ (תוס'): דאף על גב דמדינא אסירא שרו לה רבנן, ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא בקום עשה, דגדר גדול גדרו בה שלא תתן עיניה באחר להפקיע עצמה מיד בעלה. והרשות בידם לעשות כן, כדאמרינן ביבמות (דף צ:) מגדר מילתא שאני, והקשו על זה שאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב ואל תעשה אי נמי בקום עשה ולהוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל, אבל לדורות לא.
2. ולדידי לא קשיא לי (רשב"א): דכי היכי דאמרינן בכמה דוכתי, דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושי מיניה, הכי נמי הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקעינהו רבנן לקדושי מעיקרא, ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה, ומשום הכי שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה כדאמרינן בגמ'. (אלא שלפי זה מצטרך לומר דכי אמרינן הכי, דוקא באומרת טמאה אני לך שנאנסתי ולכשר נבעלתי, אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או מממזר אינה מותרת לבעלה, ואינו במשמע 5 ).
3. ואחרים תרצו : דמשנה ראשונה לא דינא קתני, דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו, אלא משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה תקינו במשנה ראשונה להאמינה, דאי לאו דקושטא קאמרה לא הות מזלזלה נפשה למימר הכי. ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עין באחר, אוקמוה אדינא".
ביאור דבריו:
הר"ן מביא ג' תירוצים לשאלה אם האשה באמת נאסרה לבעלה כשאומרת שזינתה כיצד חכמים יכולים להתירה לבעלה מחשש שמא נתנה עיניה באחר:
1. לחכמים יש כח לבטל דבר מן התורה בקום ועשה למיגדר מילתא להוראת שעה, ואם זהו דבר שיש לו סמך וטעם יכולים לעשות כן אף באופן קבוע. וכשיטת התוס' ביבמות דף פ"ח ע"א (ד"ה מתוך), ששם הגמרא התירה לעגונה להינשא על ידי עד אחד שמעיד שמת בעלה משום שאישה דייקא ומינסבא. ונשאלת שם השאלה כיצד מותר לחכמים להתיר אישה לעלמא ללא שני עדים, וכתב התוס' כך "נראה לר"י דלית לן למימר אנן סהדי דדייקא ומינסבא ונאמן עד אחד בכך מן התורה, אלא מתקנת חכמים הוא דנאמן ואין זה עקירת דבר מן התורה כיון שדומה הדבר הגון להאמין כמו שאפרש לקמן בפרקין (דף פט:) שבדבר שיש קצת טעם וסמך לא חשיב עוקר דבר מן התורה". וגם אצלנו מדובר במקרה שיש בו סמך וטעם שמא נתנה עיניה באחר ושלא תוכל כל אישה להפקיע עצמה מבעלה. [אמנם ישנם פוס' החולקים (ביניהם אף הר"ן עצמו) וסוברים שאין לחכמים יכולת לתקן לעקור דבר מן התורה בקום ועשה באופן קבוע, ומתרצים את שאלת התוס' בכך שאשה דייקא זהו "אנן סהדי" שמועיל מהתורה, ואכמ"ל].
2. החשש שמא נתנה עיניה באחר הוביל לתקנת חכמים להפקיע את הקידושין של האישה מבעלה למפרע ונמצא שכשזינתה לא הייתה אשת איש אלא פנויה, וממילא לא נאסרה לבעלה. (לשיטה זו י"ל שכנראה לא הפקיעו לגמרי אלא באופן שאינה צריכה קידושין חדשים מבעלה. אמנם הר"ן עצמו מקשה על תירוץ זה, אך פוס' אחרים ( הרשב"א ) כן נקטו כגישה זו).
3. חכמים לא תיקנו דבר, אלא החזירו הדין למקומו. מלכתחילה לא הייתה האישה נאמנת לומר שנטמאה כי על ידי כן מפקיעה עצמה מבעלה והיא משועבדת לו ובכהאי גונא אין כלל דין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא 6 , אלא שבשלב ראשון חכמים תיקנו שתהיה נאמנת משום שלא הייתה מביישת עצמה לומר שזינתה אם לא היה הדבר אמת 7 , אולם לאחר שראו שיש חשש שאומרות כן משום שנתנו עיניהן באחר ומשקרות, ביטלו את התקנה והחזירו הדין למקומו הראשון שאינה נאמנת.
הנפ"מ בין התירוצים הוא האם האישה נאסרת לבעלה, לשני התירוצים הראשונים אין כלל איסור היות וחכמים עקרו או הפקיעו אותו לגמרי, אך לפי התירוץ השלישי אכן נעשה איסור אך היא אינה נאמנת ללא עדים לספר לבית הדין שכך היה אלא נאמנת רק כלפי עצמה, וכמו שיבואר. יש לציין שהתירוץ השלישי נתקבל ע"י הר"ן להלכה לאחר שדחה את שני התירוצים הקודמים שהביא. גם הפוס' האחרונים בדורות שאחריו תפסו תירוץ זה לעיקר ולכן חששו לנפ"מ הזו שכאמור לפי התירוץ השלישי נוצר איסור.

חלות דין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא היכא שמשקרת שזינתה כאשר לא זינתה?
האג"מ 8 מביא מחלוקת רא' בכך, התוס ' (יבמות כ"ה ע"א ד"ה אמר רבי) סוברים שדין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא חל רק כשאינה מתכוונת לשקר, ואילו הר"ן (הנ"ל בנדרים) סובר שבכל אופן שייך איסור של שויא נפשא חתיכא דאיסורא אפילו כשניכר שאומרת כן בשביל איזה רצון לשקר, ולכן הוקשה לו איך התירוה למשנה אחרונה והוצרך לתרץ מה שתירץ.
ונראה שמחלוקתם תלויה בחקירה בדין שויא 9 , האם היא חלה מדין נאמנות או מדין נדר. לשיטה הסוברת שדין שויא הוא מדין נדר יש לומר שחל בכל אופן אפילו ניכר שמשקרת, אולם לשיטה הסוברת שדין שויא הוא מדין נאמנות אם ניכר שאומרת שקר אין דין שויא 10 .

גדר האיסור על האשה שיודעת בנפשה שזינתה והבעל אינו מאמינה
האישה אינה נאמנת לומר שזינתה, כך על פי משנה אחרונה משום החשש שמא נתנה עיניה באחר, ורוצה שבעלה יגרשה. מבחינת בית הדין רק אם ישנם שני עדים שזינתה כופין את בעלה להוציאה, אולם אם רק היא מקור המידע אינה נאמנת (אלא אם כן יש רגלים לדבר 11 ). אם בעלה מאמין לה, אזי למרות שמבחינת דיני העדות אינה נאסרת כי אין שני עדים, בכל זאת היא נאסרת על הבעל מדין שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא (גדר האיסור על הבעל יבואר בהמשך). אך אם בעלה לא מאמין למה שמספרת בית הדין מתירים לו להישאר איתה. נשאלת השאלה מה נידרש מן האשה לעשות במקרה כזה, וכדי להשיב על כך יש לדון על פי תירוצי הר"ן, ונתחיל דוקא בתירוץ השלישי והאחרון.
א. על פי התירוץ האחרון בר"ן אם האישה אומרת ויודעת שבאמת זינתה יש חלות של איסור שנאסרה לבעלה, אמנם אין עדים אך לא איברו סהדי אלא לשקרי, והעדים דרושים כדי לברר האמת לבית הדין אך האישה עצמה שברור לה שזינתה הרי שנאסרה לבעלה מדין שויא. אם לא תספר לבעלה ותמשיך לחיות איתו כרגיל הרי שבכל פעם ופעם נבעלת לו בעילה אסורה, לכן עליה לספר לו ואז אם יאמין לה יגרש אותה ותינצל מלעבור על האיסור. אולם, אם בעלה לא יאמין לה וירצה להמשיך לחיות עמה הרי שמותר לו כיון שאינה נאמנת ללא עדים, אך לגביה יש לדון שהרי היא בנפשה יודעת את האמת שזינתה ונאסרה עליו.
ג' גישות נאמרו ביחס לאופן התנהגות האשה במקרה שיודעת שזינתה ובעלה לא מאמינה:
א. ניתן לומר שמכיוון שמשועבדת לו לתשמיש אינה יכולה לאסור על עצמה מדין שויא, ובאמת כך נראה לכאורה הפשט של המשנה בנדרים שהרי כאמור לא יתכן שבית הדין יצור מצב של תרתי דסתרי אלא נראה לומר שהיות ובית הדין לא מאמינה הרי שהתקנה כוללת גם אי אפשרות לאסור עצמה על בעלה שמשועבדת לו לתשמיש, לפי שאדם אינו יכול לאסור את של חברו על חברו, ואם אכן הייתה בעיה של שויא הייתה המשנה מזכירה זאת 12 .
ב. היש"ש 13 כתב דכיוון "שהתורה לא אסרה אותה על בעלה היכי שלא ידע שנטמאה אם לא בקינוי וסתירה, ואם כן אפי' את"ל האמת שזינתה התורה התירה לו והיא משועבדת לו וקרקע העולם לפניו". משמע מדבריו שהאשה מותרת לו רק כקרקע העולם אבל היא עצמה אסור לה לעשות מעשה בקום ועשה להתקרב לבעל אם היא יודעת באמת שזינתה.
ג. המנחת שלמה 14 מרחיק לכת אף יותר, וז"ל: " הגר"ש שקופ בחידושיו לכתובות סימן ח' כתב שהאשה עצמה שיודעת האמת שנטמאה מחוייבת לפרוש ממנו ולמסור נפשה שלא לשמוע לבית דין (שהתיר אותה לבעלה). לכן, אף על גב שאינה נאמנת כלל מכל מקום חייבים לומר לה שלפי דבריה היא חייבת לברוח מהבית ולחזור על הפתחים ולא להיות עמו בבית אחד". ולבעיית התרתי דסתרי שבית הדין מתיר אותה לבעלה הוא כותב כך ולענ"ד אין מקום לתלונתו שאומר דה"ז "תקנת חכמים דסתרי אהדדי", כי אם היא באמת בורחת מהבעל בלי גט ובלי מזונות והבעל יכול לעגן אותה כך אם ירצה עד עולם, אנו סומכים שאם אמירתה הייתה רק מפני שנתנה עיניה באחר מסתמא תתחרט ותשוב לבעלה".
ב. אמנם הפוס' סמכו להלכה על התירוץ האחרון בר"ן, אך אף לשני התירוצים הראשונים שומא עלינו לברר מאיזה שלב יש לומר שחכמים עקרו או הפקיעו את הקידושין, ויתכנו ג' אפשרויות:
1. לאחר שסיפרה ובעלה האמין לה, ובכל זאת לא גירשה.
2. רק לאחר שסיפרה לבעלה ולא האמין לה, ובית דין התירום.
3. אף לאחר שבית דין התירום כל שיכולה לברוח ממנו ולגרום פירוד ביניהם לא תיקנו.
אין מי שסובר כאפשרות הראשונה, אלא כיון שהבעל מאמין לה שזינתה חייב לגרשה ולא תיקנו לעקור או להפקיע בכהאי גונא, ולכן אם לא מגרשה עובר על האיסור בכל בעילה ובעילה.
לפי אפשרות ב' חכמים עקרו או הפקיעו את הקידושין רק היכא שלא מאמינה אך במקרה שמאמין לה האיסור במקומו עומד וחייב לגרשה ולא תיקנו בכהאי גונא. לפי אפשרות ג' כל עוד חיים יחד עקרו חכמים או הפקיעו את הקידושין, אך אם יכולה לברוח ולעשות פירוד ביניהם לא הפקיעו אף שלא מאמינה. ממילא יוצא לנו שאף לשני תירוצים אלה שהביא הר"ן אפשר שצריכה לספר לבעלה שמא יאמין לה ויגרשה או לא יאמין לה אך תוכל להיפרד ממנו, משום שבזה לא תיקנו חכמים לעקור או להפקיע את הקידושין.
בשאלה זו ממתי חלה ההפקעה של הקידושין נחלקו הגרש"ז אוירבעך ומחותנו הרב שלמה לורנץ , מחותנו סבר כאפשרות השניה ולכן חשב לומר שאינה נאסרת כלל לבעלה אם לא מאמינה משום שההפקעה מנעה היווצרות האיסור, אולם הגרשז"א חלק וסבר כאפשרות השלישית שחז"ל תיקנו אפקעינהו רק היכא שהם יהיו עוד ביחד ולא היכא שאם תספר לו יאמינה ויפרשו או אפילו היכא שהיא מצידה תוכל לפרוש ולברוח, ואף לטעם שלחכמים יש כח לעקור דבר מהתורה ואם כן אינה נאסרת, י"ל שעדיף שתמרוד בבעלה ולא תגרום עקירת דבר מן התורה. וכך כותב המנחת שלמה 15 למחותנו: מה שכתב באות ג' על פי דברי הראשונים בנדרים דף צ' ע"ב דמדינא דאמרה טמאה אני לך מתסרא אבעלה ומכל מקום כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואם כן נימא דהוא הדין האשה האומרת טמאה אני לך ויודעת שזאת האמת בכל זאת מותרת לבעלה, מה"ט שבעלה מותר בה. לענ"ד יש לפקפק קצת על מסקנתו, דאפשר הואיל והיא יודעת בעצמה שנטמאה נכון יותר לברוח מהבעל ולא לגרום שתהיינה כל בעילותיהם בעילות זנות, ואף על גב דמיד כשאמרה טמאה אני כבר הפקיעו חכמים את הקידושין, מכל מקום סברא הוא שזה רק על תנאי אם הם עוד יהיו ביחד אבל לא אם באמת יהיה ביניהם פירוד, וגם להטעם שהיא משועבדת לו ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה, מכל מקום מסתבר דמוטב להיות מורדת בבעלה כיון שלפי האמת אינה משועבדת מאשר לגרום עקירת דבר מהתורה. מה שכתב באות ד', כנים הדברים שהפקעת הקידושין היא רק לאחר שאמרה טמאה אני ובי"ד מתירים אותם ולא לפני זה, דאם לא תימא הכי יהיו נשים פרוצות שיזנו ח"ו תחת בעליהן באומרם שמפני הפקעה הרי הן מהתורה כפנויות".

האם כשזינתה ללא עדים נוצר איסור לבעלה לגביה
עד עתה הלכנו בדרכם של רוב הראשונים הסוברים שהצורך לבית הדין בשני עדים הוא רק לברר את המעשה, אך ודאי שאם באמת זינתה ישנו איסור בעילה לה ולבעלה.
אמנם ישנה שיטה בראשונים ( תוס' רי"ד ) שהעדים אינם עדי בירור בלבד אלא עדי חלות, ומבלעדיהם מדין התורה אין אשת איש שזינתה נאסרת על בעלה כלל.
לשיטה זו במקום דהוי דבר שבערוה ובעי שני עדים לא שייך שויא אנפשיה חתיכא דאיסורא היכא שאינו יכול להפקיע השיעבוד, ובימינו לאחר חרם דרבנו גרשום אינו יכול לומר שמאמין לה ולהפקיע שעבודו לאשתו, ובזה אין לחלק בין סיפר לו אחר שאשתו זינתה או ראה בעצמו כל שאין ב' עדים, ולא שייך כאן נאמנות כבי תרי כי אין זה מדין נאמנות שהעדים מבררים האיסור אלא העדים קובעים ומחילים את האיסור. שיטה זו הוזכרה בשו"ת "שואל ומשיב" 16 , וציטטו מדבריו הפוס' הבאים אחריו ( רב פעלים, יבי"א ועוד). מובן לפי שיטה זו שגם לגבי האשה שיודעת שזינתה, אם היה ללא עדים לא שייך בה דין שויא אנפשא חתיכא דאיסורא משום שמשועבדת לו לתשמיש, לכן מותר לה להיות עמו, וממילא אינה צריכה לספר לו שזינתה. וכן נראית דעת הרש"ש על הגמרא (כתובות ט' ע"א) השואלת מדוע בת שבע לא נאסרה על דוד מכח אסורה לבעל אסורה לבועל, והגמרא תירצה שכיון שנבעלה באונס לא הייתה זו ביאת איסור ולא נאסרה על בעלה, ומדלא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל. הרש"ש הרחיב זאת אף לזינתה ברצון ולא היו עדים, באופן שאי אפשר לאוסרה על בעלה, כגון שאף היא ואף הבועל אינם נאמנים על הבעל כבי תרי שהם זינו, גם במקרה זה כיון שלא נאסרה לבעל לא נאסרה על הבועל. האגרות משה (אבן העזר א', י"ד) דוחה את ההשוואה בין נבעלה באונס לנבעלה ברצון, וכותב על דברי הרש"ש "והם דברים מתמיהים טובא".

גדר האיסור על הבעל
א.
עד מעיד שאשתו זינתה והבעל שותק
ישנה סוגיה בקידושין 17 בעניין נאמנות עד אחד:
איבעיא להו: אשתו זינתה בעד אחד, ושותק, מהו? אמר אביי: נאמן; רבא אמר: אינו נאמן, הוי דבר שבערוה, ואין דבר שבערוה פחות משנים. אמר אביי: מנא אמינא לה? דההוא סמיא דהוה מסדר מתנייתא קמיה דמר שמואל, יומא חד נגה ליה ולא הוה קאתי, שדר שליחא אבתריה. אדאזיל שליח בחדא אורחא, אתא איהו בחדא. כי אתא שליח, אמר: אשתו זינתה, אתא לקמיה דמר שמואל, א"ל: אי מהימן לך זיל אפקה, ואי לא - לא תפיק; מאי לאו אי מהימן עלך דלאו גזלנא הוא. ורבא? אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה, ואי לא - לא תפקה.
בר"ן 18 שם מובאות שתי שיטות להסבר הדין מדוע מי שאמר לחברו נתנסך יינך ושתק נאסר היין, לשיטה הראשונה שתיקתו מראה על הסכמה מתוך ידיעה שיודע בעצמו על יינו שנתנסך, אך באמת היכא שידוע ששותק משום שאינו יודע, אין שתיקתו לדברי העד אוסרת יינו. השיטה השניה סוברת ששתיקתו מראה שמקבל את חברו כעד עליו וע"א נאמן באיסורין, ואם כן בכל מקרה שתיקתו אוסרת יינו. והתוס' 19 מקשה מדוע שתיקת הבעל לעד המעיד שאשתו זינתה לא תאסור עליו את אשתו כמו ביין נסך, ומבואר שממה נפשך אין לאסור. אם שתיקת הבעל מחייבת מדין ידיעה הרי כאן איננו יודע בעצמו אם אשתו זינתה, ואם שתיקה מחייבת משום שקבל העד עליו, הרי שרק באיסורין יש לעד אחד משמעות, אך בדבר שבערוה פחות משני עדים אינו כלום ואינו נאמן, לכן אינה נאסרת עליו.

ב. בעל המאמין שאשתו זינתה
בעוד על האשה שיודעת שזינתה ישנו איסור מהתורה להיבעל לבעלה מדין שויא שהרי האיסור שהשיתה על עצמה נובע מידיעה, כגון מי שמעיד על חתיכה שהיא חלב ואח"כ אכלה שודאי עובר על דאורייתא, לגבי הבעל הדין שונה. הבעל שמחליט להאמין שאשתו זינתה שויא על עצמו חתיכא דאיסורא לא מידיעה אלא מנאמנות ולכן יש מקום לדון האם זה דין שויא מדרבנן.
אם בא עד ומספר לבעל שאשתו זינתה אינו נאמן לו כבי תרי אפילו ידי שמים אינו חייב להוציאה, וכן אם מסתפק בעצמו שיתכן שזינתה אינו חייב להוציאה, ורק עד כבי תרי שלגביו הוי כעין ידיעה חייב להוציאה בידי שמים, מה שאין כן בית הדין שאינו יכול לכופו להוציאה עד שיבואו ב' עדים ממש.
אמנם אם עד אחד מספר לבעל שאשתו זינתה ונאמן לו כבי תרי, כתב הרי"ף 20 שהלכה כרבא שעד אחד לא מועיל ובכל זאת חייב להוציאה בבא לצאת ידי שמיים. הרמב"ם בהל' אישות 21 כתב לגבי מאמין "יוציא וייתן כתובה" ואילו באיסורי ביאה 22 כתב "יוציא כדי לצאת ידי ספק" ונראה שזה יותר לשון של לצאת ידי שמים. הטור בסימן קט"ו כתב רמה יותר נמוכה שבעד אחד חייב להוציאה משום לזות שפתיים, ובסימן קע"ח כתב "לצאת ידי שמים". לסתירה בלשון הטור בשני המקומות התייחס הב"י (שם) והסיק בדעת הטור שיש לחלק בין סימן קט"ו שמיירי כשהאשה מכחישה את העד אחד ולכן לא נאמן וסתם יש לזות שפתיים, לבין שהאשה שותקת שאז להוציאה היא חובה בידי שמים. המהרש"ל חילק באופן אחר, אם הבעל שתק לדברי העד או שמיד שאל אותו מנין לך דבר זה וכו'. אמנם הב"ח חולק וכתב שאין הבדל בין לזות שפתיים לידי שמים, ומה שכתב הטור "לזות שפתיים" כוונתו שכל שרוצה להוציאה רק מחמת שמאמין חייב רק לצאת ידי שמים, אך מן התורה אין כל איסור. באופן פשוט היכא שמאמין לדברי העד החיוב לצאת ידי שמים הוא דין דאורייתא של שויא אנפשא חתיכא דאיסורא.
אולם מדברי הרשב"א 23 בתשובה נראה שהחיוב הוא רק מדרבנן: "שאפילו כשר שבכשרין, שהעיד עליה: שזנתה עם אחר; אינו נאמן, כדאמרינן: אין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שאמר שמואל: אי מהימן לך כבי תרי, זיל אפקה; לאו לאוסרה עליו דבר תורה, קאמר. שהרי אפילו קנא לה, ואיכא עד טומאה, אינה אסורה על בעלה, אלא אם כן נסתרה בפני שנים, וכשקנא לה מאיש ידוע, ואיכא עד טומאה, ודאי, לכאורה, מאמין הוא לדברי העד, ואפ"ה אינה נאסרת עליו דאורייתא שלא חלקה תורה בעד אחד בין מאמין, בין אין מאמין".
העולה מן הדברים שאם הבעל מאמין לעד שזינתה חייב להוציאה אך אינו נאסר בה מדאורייתא, למרות שמבחינת האמת אם אשתו זינתה עדיין עומד וקאי בשמי שמיא איסור דאורייתא. כעת נשאלת השאלה האם יש מצוה להפרישו בכהאי גונא שאם לא מודע לאיסור לא נענש? ודומה הדבר למי שאוכל חלב בהמה באונס משום שלא מודע לעניין האם אין עניין לגלות לו ולהפרישו למרות שאם לא נגלה לו לא ייענש על כך. והאם זה תלוי בגדר האיסור האם זהו איסור דאורייתא או דרבנן, שישנו הבדל ביניהם שאם מדובר באיסור דאורייתא ישנו איסור חפצא על הבעילה עצמה וגורם לו קלקול וודאי שצריך להפרישו, אולם אם זהו איסור דרבנן שלדברי חלק מן הפוס' האיסור הוא על הגברא בלבד ולכן אין צריך כפרה אולי אין צריך להפרישו ואין צריך לספר לו. ר' יצחק אלחנן 24 כתב שלכאורה השאלה האם לספר לבעל תלוי האם זה איסור דאורייתא או דרבנן, כי באיסור דרבנן בשוגג יש מח' האם צריך כפרה או לא, ולמ"ד דאין צריך כפרה אין חובה להפרישו. אך למסקנה מסיק שלפי האמת לא תלויים הדברים כלל זה בזה, וצריך לספר לו ולהפרישו אפילו בשוגג דרבנן שאין צריך כפרה, דלעולם היודע מחויב להפריש לחבירו מאיסורא אף דאינו אלא מדרבנן.
הגדרת האיסור שעובר הבעל חיונית אף לנושא הבא שנדון בו, והוא האם יש להתחשב בשיקול של כבוד הבריות שדוחה איסורי דרבנן. מהמו"מ בפוס' בעניין כבוד הבריות שנביא מיד נראה שתפסו שהבעל עובר על איסור דאורייתא, למעט דעת השערי דעה 25 .

כבוד הבריות 26 כשיקול להתיר לבועל לא לספר לבעלה
הסוגיה במס' בברכות (י"ט ע"ב) אומרת: "אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא (משלי כ"א) - אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' - כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב...תא שמע: גדול כבוד הבריות שדוחה [את] לא תעשה שבתורה. ואמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! תרגמה רב בר שבא קמיה דרב כהנא בלאו (דברים י"ז) דלא תסור. אחיכו עליה: לאו דלא תסור דאורייתא היא! אמר רב כהנא: גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה, כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור, ומשום כבודו שרו רבנן.
תא שמע: והתעלמת מהם - פעמים שאתה מתעלם מהם כגון היה זקן ואינה לפי כבודו, ואמאי לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! שאני התם, דכתיב: והתעלמת מהם. וליגמר מינה! - איסורא מממונא לא ילפינן.
תא שמע: ולאחתו מה תלמוד לומר? הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא - אמרת לא יטמא. יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה, תלמוד לומר: ולאחותו - לאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה, אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. - שאני התם, דכתיב ולאחותו - וליגמר מינה! - שב ואל תעשה שאני".
למסקנת הסוגיה, גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה נאמר רק באיסורי דרבנן, וכן באיסורי דאורייתא בשב ואל תעשה. נחלקו הרמב"ם והרא"ש לגבי הרואה חברו לובש כלאיים האם כיון שזה בקום ועשה לגבי הלובש מחוייב הרואה להפשיטו מעליו (רמב"ם), או שמא י"ל שהיות ולגבי הלובש הוא שוגג לא נחשב לגביו קום עשה, ואף לרואה הוי שב ואל תעשה. השו"ע (יו"ד ש"ג) פסק את הרמב"ם והרמ"א את הרא"ש.
נחזור לנידון שלנו, באופן הפשוט היה מקום לומר שמחלוקת הרמב"ם והרא"ש שייכת גם לנושא שלנו האם להחשיב את הבעל השוגג שעובר בקום עשה ויש להפרישו או כעובר בשב ואל תעשה שאין להפרישו היכא שיש כבוד הבריות. אמנם הנודע ביהודה והרב פעלים סוברים שבנידון זה אין מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש, אך למעשה הגיעו כל אחד למסקנות הפוכות.
נוב"י 27 : הרא"ש כתב דבריו דווקא היכא שעובר שעה אחת כגון בלובש כלאיים שתכף שיבוא לביתו יפשיט אותו, אך במקרה שלנו שמיירי שאם ישתוק ולא יספר נמצא זה בועל את אשתו כל ימיו באיסור ודאי שאין כבוד הבריות דוחה את האיסור כל הימים.
רב פעלים 28 : יש לחלק דעל כרחך לא אמר הרמב"ם שצריך להודיעו, אלא כגון התם שהוא רואה מעשה האיסור בעיניו, שרואהו לובש כלאים, אבל הכא הרי אינו רואהו שעושה איסור, שאינו בועל אשתו בפניו, ואולי אינו בועל את אשתו כלל מחמת איזה סיבה שיש לו שאינו יכול לבעול. ומה גם שנידון הנוב"י הכי מוכח, דאיירי התם שהבעל זקן ובא בימים.
הרב עובדיה יוסף 29 כתב שיש לדחות דברי הרב פעלים משום ב' סיבות:
א. הגמ' בשבועות (ל' ע"ב) אומרת שת"ח שיודע עדות וזילזול הוא עבורו לבוא להעיד בבית דין זוטר ממנו אינו חייב לבוא להעיד שם, וכ"ז בממונא אך באיסורא חייב לבוא משום שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. ופירש"י, באיסורא, כגון אשה הבאה לפני חכם להתירה להנשא, ותלמיד זה יודע שבעלה חי. ע"כ. וכ' התוס' תימה דהכא שוא"ת הוא ובברכות (כ) מוכח דשרי אפילו באיסורא? ובתירוץ השני כתבו ועוי"ל שכשעושים איסור על ידו לא מקרי שב ואל תעשה, וכדפי' בקונטרס דמיירי שיודע שבעלה חי וכו'. וזה כדעת הרמב"ם. והרי התם נמי אינו רואה את מעשה האיסור בפניו ממש, אלא שיודע שמתירין אותה להנשא. ואעפ"כ אמרינן אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. וכ"ש הכא שאין לך נעשה האיסור על ידו יותר מזה. שלדעת הרמב"ם מיהא חייב להודיעו.
ב. עיקר החילוק הוא דוחק גדול, שמכיון שהם דרים יחד כאיש ואשתו ודרך גבר בעלמה, אין שום נפ"מ בין אם רואה או אינו רואה, וכעין מ"ש בקידושין (פ) סוקלים ושורפים על החזקות. וגם מ"ש שכן מוכח בנידון הנוב"י שהבעל זקן ובא בימים, לפע"ד אין חילוק בין בחור לזקן בזה.
גם הדברי חיים 30 מסיק שאין צריך לספר לבעל, ובזה אין מחלוקת רא"ש ורמב"ם. הרא"ש סובר כתירוץ הראשון בתוס' בשבועות לפיו משמע ששב ואל תעשה אפילו יעבור בתמידות עדיין חשיב שב ואל תעשה ולא קום עשה. ואף הרמב"ם מודה שבלאו שאינו שווה בכל שהוא לאו קל, וכ"ש בספק (שהרי לרמב"ם ספיקא דאורייתא לקולא) שהוא קל עוד יותר נדחה מפני כבוד הבריות, וכאן יש ספק שמא לא יאמין לו הבעל, וכן יש לחלק ברמב"ם בין איסור מפורש בתורה לאינו מפורש שהאחרון דינו כדרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות, ודין זה שאם נטמאה נאסרת לבעלה אינו מפורש בתורה 31 .

האם חייב לספר כדי להפריש מאיסור אף במקום ספק שמא לא יאמין לו ולא יועילו דבריו?
נוב"י : איש זר שיודע שזינתה: מחוייב גם כשאין ברור לו שישמע לו, ולא גרע ממצות הוכח תוכיח שאמרו במסכת שבת (נ"ה ע"א) אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי.
אולם הנואף עצמו, שבא לחזור בתשובה מחוייב להסיר את המכשלה אשר הכשיל, ומחויב לעשות כל טצדקי אפשריים שלא יחטא עוד חברו. ובגמ' מסכת חגיגה (ט:) הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם, ואם כן כל זמן שזה נכשל על ידו הוא נטרד ח"ו.
יביע אומר : לא דמי למצות תוכחה, דשאני הכא שאינו חייב להאמינו. ומכ"ש לפמ"ש הרמ"א (סי' קע"ח ס"ט), שי"א דבזה"ז שיש חרם רבינו גרשום מאור הגולה שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד שזינתה, דחיישינן שמא נתן עיניו באחרת ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין. ומנדין אותו ע"ז שגרם לבטל חרם ר"ג. ועוד שהרי כ' הרשב"א בתשו' (סי' אלף ורל"ז), שאפילו אם הבעל מאמין את העד כבי תרי, אם אשתו מכחישתו, אין צריך להוציאה.

הסיבה שמותר לבעל להאמינה
אג"מ : כשהאשה אומרת לבעלה שזינתה ואומר שמאמין לה צריך לחקור 32 מאיזה טעם אומר שמאמין לה. אם אומר כן רק מסברתו ומאומדנא שאינה משקרת כי אומרת גנאי על עצמה, או שחפצה בו, או שהיא צנועה וצדיקה וכדו', אין מקבלים דבריו משום שהם נגד האומדנא של חז"ל במשנה אחרונה שהחזיקו טעמים אלה לאינם נכונים, ובזה "אמרינן שבטלה דעתו אצל חז"ל שהכופר באומדנא שלהם הוא בדין אפיקורס" 33 . אך מחמת שני עניינים נאמן אם אומר שמאמינה:
1. שהוא דוקא מחמת שמכיר בה ויודע טבעה בהרבה נסיונות שאינה משקרת, ולא מצד שהיתה צדקנית, אלא מצד שהוא מכיר אותה בטבעה שאינה משקרת לעולם".
2. "כשאומר הבעל שהוא מאמינה, הוא דוקא באופן שאומר דראה עניני כיעור ושאר דברים שאית לו מהם רגלים לדבר שלכן מאמינה".

נאמנות הבעל שאומר שמאמינה ביחס לתקנת חרם דרבנו גרשום
רמב"ם 34 : אמרה לו אשתו שזינתה תחתיו ברצונה אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר, אבל אבדה כתובתה עיקר ותוספת ואבדה הבליות שהרי הודתה בזנות, ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה הרי זה חייב להוציאה, ואין בית דין כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואחר כך כופין אותו להוציא.
הגהות מימוניות 35 : הורה רבי יוסף האומר אשתו שזינתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה דאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר הכי נמי שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת ר"ג שאינו יכול לגרשה ע"כ. ועוד נראה דיש לנדות האוסר אשתו כמגרשה על כרחה דסוף סוף מבטל תקנת הגאונים, מנימוקי הר"י קורבי"ל וכן השיב הרב שמעיה מיינבי"ל בתשובה.
מרדכי 36 : מעשה באחד שאסר אשתו עליו ואמר שזינתה מאחר ונשאל למורי ה"ר שמעון מאונפילא אם נאמן אם לאו. והשיב כמדומה לי ששמעתי מרבותי מפרשים האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה ואינה אסורה עליו ואם כן כופין אותו ומשמשתו כמו במורדת שנראין הדברים שכופין המורדת... ולישנא נמי משמע הכי שמא עיניה נתנה באחר משמע דלית חששא במלתא ומשמע דמותרת. ולפי זה נותנת הסברא הואיל ונגזרה הגזירה שלא לגרש אשתו כי אם ברצונה חיישינן שמא עיניו נתן באחרת ומותר בה וכופין אותו.
רשב"א 37 : ועוד מסתבר לי דלא אמרינן: אי מהימן לך, אלא באינה מכחישתו אלא שותקת. הא מכחישתו, לא. דעד אחד בהכחשה, אפי' בעלמא לאו כלום הוא. וכל שכן בדבר שבערוה.
תשובות מיימוניות 38 : ואם הודתה לדברי העד המעיד על דבר המכוער ולא נתנה אמתלא מקובלת לדבריה להיתר אז גם כתובתה הפסידה והתוספת, אבל נכסי צאן ברזל ונכסי מלוג אי איתנהו בעינייהו שקלא להו כדאיתא ס"פ אלמנה בכתובות (קא ב) זנתה לא הפסידה בלאותיה קיימין, ואי ליתנהו בעינייהו לא משלם לה בעל מידי. כללא דמילתא אסור לו לקיימה ורשאי הוא לזרוק לה גט בעל כרחך ואפילו אי לא ממציא נפשה לזרוק לה גט רשאי לישא אחרת, ונוסרו כל הנשים ולא תעשינה כזמתכנה, ובנות בוטחות תעלוזנה.
המהרי"ק 39 הביא את שתי הדעות, וכתב "...גדולה מזו כתבו התוס' בשלהי נדרים דלפי משנה אחרונה שאמרו באומר טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה דבזמן הזה אם אמרה האשה טמאה אני לך ואומר הבעל שהוא מאמינה שהיא אסורה עליו דהא שויתה עליה חתיכה דאיסורא, ועל זה כתבו ד יש אומרים שהיו מנדין אותו על מה שגרם לבטל תקנת ר"ג שגזר שלא לגרש אשה בעל כרחה שהרי צריך הוא לגרשה מאחר שנאסרה עליו והלא דברים ק"ו ומה התם שהיא נתנה אצבע בין עיניה באמרה טמאה אני לך וגם כי יכול הבעל להשמט ולומר שלשם שמים נתכוין שאמת הוא שמאמינה ואינו רוצה להיות עמה אפילו הכי היו מנדין אותו על כי גרם לבטל תקנת הגאון כל שכן וכל שכן הכא שראוי לנדותו לכ"ע, דפשיטא מאן דפליג אההיא כדמשמע לישנא דיש אומרים שמנדין אותו משמע דגם כן יש חולקין , דוקא התם משום טעמי' דפרישית לעיל שהיא נתנה אצבע בין עיניה וגם אפשר הוא שאמת הוא שמאמינה.
סיכום הדעות:
רמב"ם: נאמן לומר שמאמינה ומגרש אם ירצה, וכן בתשובות מיימוניות, ובדעה שניה במהרי"ק.
הגהות מיימוניות : אינו נאמן משום שחיישינן שמא אינו מאמינה ולא נאסרה עליו, אך אומר שכן מאמינה כדי שיוכל להוציאה בעל כרחך ולהפקיע חרם דרבנו גרשום, לכן יש לנדותו.
מרדכי : אינו נאמן, וכופין אותו לשמש עמה.
רשב"א : אם חזרה בה ואומרת טהורה אני אינו נאמן לומר שמאמין לדבריה הראשונים שזינתה
השו"ע בסי' קע"ח ס"ט פסק כך "לא קינא לה, ובא עד א' ואמר לה: זינתה, והיא שותקת, אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים, יוציא ויתן כתובה; ואם לאו, מותרת לו".
על זה הגיה הרמ"א : "והוא הדין אם היא עצמה אומרת לו שזנתה, כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו סעיף ו'. וי"א דבזמן הזה שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה, אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני, ומהרי"ק), דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת, ואומר שמאמינה אף על פי שאינו מאמין. ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג. והוא הדין בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה.
וי"א דכופין אותו ומשמש עמה (מרדכי), אף על פי שאומר שמאמין לדברי העד, מאחר שהאשה אינה מודה, או אפילו אמרה בעצמה: טמאה אני לך, וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים. כן נראה לי על פי סברא זו.
אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה, נאמן (שם במהרי"ק, וכן משמע מהרמב"ם)".
הערות בעניין חרם דרבנו גרשום:
א. חרם דר"ג שייך רק היכא שהאשה חוזרת ואומרת טהורה אני ולא קודם, אך אם האמינה קודם שחזרה בה לכל הדעות אין כאן איסור חרם דרבנו גרשום 40 .
ב. מנחת שלמה : וגם מה שנזכר נידוי הוא רק על תנאי שאם אמירתו שמאמין רק לדבריה הקודמים הוא מפני שנתן עיניו באחרת שרק אז יהא בנידוי.
ג. הנידוי בחרם דרבנו גרשום כשאומר שמאמינה הוא רק אם האשה אינה מסכימה להתגרש.
ד. שו"ת משנה הלכות 41 : הבעל אינו רשאי להאמינה משום אומדנת חז"ל שודאי משקרת שנתנה עיניה באחר, אולם מסתפק היכא שיש אומדנא שאינה משקרת כגון שבאה לרב העיר ורוצה לעשות תשובה או שנמצאת בחברה פרוצה שעושים הרבה חטאים כאלו ויש להאמין להם כי אצלם אין זה בכלל עבירה, ואז מותר לבעל להאמינה ואינו בחרם דרבנו גרשום.
ה. מסקנות פס"ד רבניים 42 : מסקנות א. (א) אשה שאומרת שזינתה אינה נאמנת ובעלה יכול להמשיך לחיות אתה. (ב) אם יש רגליים לדבר, יש אומרים שנאמנת. ב. כשהבעל אומר שמאמין לה, מן הדין חייב להוציאה משום דשויא אנפשיה חתיכא דאיסורא. ג. אולם בזמננו חלוקים הדינים כדלקמן (א) בבני העדות שקיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום שלא לגרש אשה בעל כורחה, סוברים רוב הפוסקים, שאין הבעל נאמן לאוסרה עליו. (ב) כמו כן בארצות שיש בהן חוק שאין לגרש אשה בעל כורחה, דינן דומה למקום שיש בו חרם דרבינו גרשום שלרוב הפוסקים אין הבעל נאמן לומר שמאמין לאשתו. (ג) בבני העדות שלא קיבלו עליהם חרם דרבינו גרשום, אבל נשבעים בתקיעת כף בעת הנישואין שלא לגרש בעל כורחה, אין הבעל נאמן לכל הדעות לומר שמאמין לה.

האם הנואף או אשה שזינתה צריכים לספר לבעלה
נוב"י : איש זר שיודע שזינתה: מחוייב גם כשאין ברור לו שישמע לו, ולא גרע ממצות הוכח תוכיח שאמרו במסכת שבת (נה.) אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי.
אולם הנואף עצמו, שבא לחזור בתשובה מחוייב להסיר את המכשלה אשר הכשיל, ומחויב לעשות כל טצדקי אפשריים שלא יחטא עוד חברו. ובגמ' מסכת חגיגה (ט:) הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם, ואם כן כל זמן שזה נכשל על ידו הוא נטרד ח"ו.
לכן לא יספר בפני בית הדין אלא רק בפני בעל האשה בהצנע, ואם מאמינו הרי שאשתו מאוסה בעיניו ורשאי להחזיקה בביתו רק לא יתייחד עמה, ואין שום איש שירגיש בדבר ואין בעיה של כבוד הבריות, ואם אינו מאמין הרי שמותרת לו על פי הדין.
יביע אומר : ...ולפי זה י"ל דאיכא ספק ספיקא שמא לא יאמין לו שאשתו זינתה, ושמא תבא אשתו ותכחישנו. לסיכום, לגבי הבועל יש לצרף את הספק ספיקא הנ"ל לשיטת התוס' רי"ד שאם לא זינתה בעדים אינה נאסרת על בעלה, ולכן הבועל אינו מחויב לספר לבעלה "והרוצה להקל כד' כל הרבנים הנ"ל במקום כבוד הבריות ובדאי שאין מזניחין אותו", ויש לעשות כן "בכדי שלא תנעול דלת בפני השבים בתשובה שחיישינן דילמא עבדי ולא פרשי". אך חשוב גם סיום דבריו לפיהם "מיהו אם הבעל - תשובה הוא גבר בגוברין ואמיץ לבו בתשובה שלמה, מודיעים אותו דרך עצה טובה, שאם קרוב הדבר שכשיודיע לבעלה של האשה מעסק ביש זה, יפרוש מן האיסור, כי מהימן ליה כבי תרי, טוב מאד להודיעו, להקל מעליו האיסור. ויתמיד בתשובה ומעשים טובים בכל כחו ויהיה שמח ביסורין, ויתענה כפי כחו". לגבי האשה עצמה אם באה לפנינו ומבקשת להורות לה דרך תשובה ודאי שצריך לספר לבעלה, וזוהי תשובתה.
אג"מ : אם הבועל או אחר נאמן על הבעל כבי תרי בכל דבר צריך להגיד לו.
דברי חיים : אין על הבועל חיוב להודיע לבעל מפני כבוד הבריות ואם לומר להאשה שאסורה עדיין אני מסופק כנ"ל...לכן לפי ענ"ד שאין צריך להודיע וכן נהגין כמה גדולי הדור שבאו לפניהם החוטאים בדברים כאלו.
משנה הלכות : אם היא חושבת שהבעל יאמין לה ויסכים להתגרש מרצונו הטוב, או אפילו מסתפקת כיצד ינהג צריכה לספר לו שמא תועיל הגדתה. אמנם אם חושבת שגם הוא לא יסכים להתגרש ועכ"פ אם היא אינה רוצה בגירושין אז לכאורה נראה דליכא חיוב להגיד לו כיון דלא יועיל הגדתה, ואפשר דאיכא גם איסור מלהגיד וכגון באופן שיאמין לה ולא יגרש נמצא אדרבה תגרום לו הגדתה שיהיה מזיד מכאן ולהבא ומוטב שיהיה שוגג ואל יהא מזיד, וגם כי אני מסופק באופן שאומר שמאמין לה באמת אי גם כהאי גונא אמרו אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה אפילו לרבינו יוסף כיון דהוא מאמין לה ויודע שזינתה.
באותן נשים שאין שומרות הלכות נדה ומכשילות את בעליהן בכל יום באיסור כרת והגם שגם הם אינם מקפידים על זה מכל מקום ודאי דישראל ערבים זה לזה ואם יש בידינו לאפרושי מאיסורא ודאי מצוה היא לאפרושי מאיסורא... מבואר דהיכי דמשמשתו נדה מצוה לגרש ואם כן בהני בעונ"ה שאין מתנהגין על פי התורה ועוברין על איסורי נדה ר"ל מוטב שיתגרשו ואם כן אפשר דכהאי גונא לא תקנו כלל האי תקנתא דמשנה אחרונה שלא תהא נאמנת דדוקא כשרות לא האמינו להם והפקיעו קידושין שלא תהא באיסור אצלו אבל זו שהיא משמשתו באיסור אפשר דעל אשה כזו לא תקנו כלל שלא להאמין ואם מאמין לה חייב להוציא והגם כי יודע אני שיש מקום לבעל דין לחלוק דלא פלוג חכמים מכל מקום פשוט דחכמים לא תקנו תקנות לעוברי עבירה שיוכלו להמשיך באיסורין והרי כיון שלדעתם מעיקר דינא אסורין לדור יחד ומצוה לגרש וכהאי גונא צע"ג אי יש אצלם התקנה זו ודו"ק.
ר' יצחק אלחנן 43 : ...דלעולם היודע מחויב להפריש לחבירו מאיסורא אף דאינו אלא מדרבנן...וגם נתבאר לעיל דבההודעה להבעל יש בזה משום השב אבידה. ע"כ ברור ופשוט דחייבים להודיע להבעל.
המהר"ש קלוגר 44 : באשה שהודית לפניו שזינתה כמה פעמים ומבקשת תשובה אם חייב להגיד להבעל וכבר ראה דברי הנו"ב בזה. תשובה בסה"ח סי' י"ג העליתי דהשומע מן הנואף שהתודה נמי מחויב להגיד להבעל ול"ח בזה לכבוד הבריות ובנדון דידן נראה דכ"ע מודים בזה דבשלמא בנדון הנו"ב שאחר אמר לו ואם כן יש לחוש שהאשה לא תרצה לקבל גט ויצטרך לדון עמה בדינא ודיינא ויתפרסם הדבר לכן יש לפלפל בדין כבוד הבריות אבל בזה שהאשה עצמה מתוודת ומבקשת תשובה אם כן הרי עיקר תשובה לתקן החטא מכאן ולהבא ואיך תדור עמו באיסור לכן היא חייבת להגיד להבעל ואם כן היא יכולה להגיד לו בסתר ויוכל בעלה לגרשה בסתר מטעם שלא יודע לאיש למה מגרשה ואין בזה בזיון הבריות ואף אם הבעל לא ירצה להסתיר ויפרסם הדבר הוא עושה בזיון הבריות ולא אנחנו כיון דאפשר להסתיר הדבר ולכן ודאי אין לה תקנה בתשובה רק להגיד להבעל ואם לא תרצה להגיד מכל מקום לא ננעל דלת בפני שבים ויסדר לה תשובה ורו"מ לא יגיד להבעל אם כי מדינא הי' ראוי להגיד לו מכל מקום אין בידנו להעמיד הדת על תלו.
כתב סופר 45 : הבועל: יספר שיודע שאשתו זינתה, אך לא שהוא עצמו זינה עמה שמא לא יאמינו.
האשה שיודעת שזינתה צריכה להודיע לבעלה כי אולי יאמין לה ולא יכשל על ידה.
עד שראה שזינתה: אם יאמינו כבי תרי יש להסתפק לשיטת השו"ע, אולם לשיטת הרמ"א שמביא דעות האם יש להאמין לעד ודאי שאין צריך העד להודיע לבעל ועל ידי כן להכניסו במבוכת מח' הפוס'.
לסיכום, לגבי האשה השואלת האם צריכה לספר לבעלה דעת הפוסקים שצריך לומר לה לספר, ולגבי הבועל נחלקו הפוסקים, האם צריך או אינו צריך, או שיש להקל רק לבעלי תשובה.



^ 1.אבן העזר א, כ"ד.
^ 2.מצוה א' אות ט"ו.
^ 3.יבמות כ' ע"א "ולענ"ד י"ל בזה ע"פ מה דאמרינן לקמן (פ"ד ע"ב) לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת ע"י האיש ומפרש דכל היכי דהוא לא מוזהר היא לא מזדהרא ע"ש ולכן כיון דבו ליכא איסור מטעם עשה דוחה לא תעשה ממילא גם בה ליכא איסורא דהיא לא מוזהרת אלא על ידו ועיין לקמן (כ"ד ע"ב)".
^ 4.אולם עדיין יש לדחות ולומר שבניד"ד שאני, שהרי ביבם אתא עשה ודוחה לא תעשה ומותר לגמרי, ואילו בניד"ד האיסור קיים אלא שחסר בירור ע"י עדים.
^ 5.אמנם לשיטת הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פרק טו ה"ב) לא קשיא, לפי שסובר שאין בעילת פסולין אוסרת אלא אם כן קידש ובעל, ואם הופקעו הקידושין הרי נמצא שהכהן בעל האסורה לו ללא קידושין, ואם כן לא עבר על איסור זונה ואינו לוקה. אך צ"ע משום שלשיטת הרמב"ם (הל' אישות פרק א' ה"ד) ביאה ללא קידושין נחשבת דרך זנות ולוקה משום "לא תהיה קדשה", ויש שהבינו ברמב"ם שדוקא במופקרת יש לאו של קדשה אך לא במיוחדת לו, וכן דעת הגר"א (אה"ע סימן כו סק"ח) בשיטת הרמב"ם, וכן עיין אור שמח שם.
^ 6.שו"ת אג"מ אבן העזר ח"ד סימן י"ב.
^ 7.שם, "ופשוט שלשון תקינו במשנה ראשונה להאמינה, אינו תקנת חכמים להאמינה אף שאינה נאמנת מדאורייתא דהא תנן למשנה ראשונה יוצאה ונוטלת כתובה ואם לא היתה נאמנת מדאורייתא לא היה שייך לחייב לבעלה הכהן שהיא גרמה שיגרשנה שיתן לה כתובה ורק לאיסורא היה שייך שיאסרוה על בעלה כדבריה ולא להוציא ממון, אלא הוא משום דכיון דהוא אומדנא שאמדו חכמים שקושטא קאמרה קרא לזה בלשון תקינו במשנה ראשונה אבל אחרי שאמדו כן חכמים הוא מדאורייתא דהתורה סמכה על אודמנא דחכמים כבכל התורה".
^ 8.שו"ת אג"מ ח"ג סימן ל' ד"ה ענף ב'.
^ 9.עיין קצות החושן סימן ל"ד סק"ד.
^ 10.אמנם האג"מ סובר שלכו"ע דין שויא הוא מדין נאמנות, בהסבר שורש המח' מפנה לקצוה"ח הנ"ל שאדם נאמן על עצמו כהודאת בעל דין, ונחלקו התוס' והר"ן האם הושוו לגמרי הודאת איסור והודאת ממון זל"ז שמתחייב אף היכא שמודה מה שאינו באמת חייב, או שיש לחלק בין נאמנות ממון לנאמנות איסור, שלאיסור נאמנת דווקא היכא שאין אומדנא שיש לה רצון לומר כן בשביל איזה דבר.
^ 11.תרומת הדשן בפסקיו סימן רכ"ב, הובא להלכה בשו"ע סימן קט"ו סעיף ו'.
^ 12.לכאורה ניתן לומר גם הפוך, שמלשון פשט המשנה שלא הזכירה את בעיית השויא של האשה אין הוכחה שאין עליה דין שויא, משום שנושא המשנה הוא רק כיצד על בית הדין לנהוג במקרה כזה הבא לפניו, ובזה ההוראה היא לא להאמין לאשה. אך האשה שיודעת בנפשה שזינתה ודאי שנאסרה על בעלה.
^ 13.פ"ב דיבמות סי' י"ח.
^ 14.תנינא (ב-ג) סימן ק"ל.
^ 15.שם.
^ 16.קמ"א ח"א סי' רס"ב דף ק"א.
^ 17.קידושין דף ס"ו ע"א.
^ 18.שם כ"ח ע"ב בדפי הרי"ף.
^ 19.ד"ה רבא אמר.
^ 20.קידושין סוף דף כ"ח ע"ב.
^ 21.פרק כ"ד הל' כ"ג.
^ 22.פרק י"ח הל' ח'.
^ 23.שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קל"ג.
^ 24.שו"ת עין יצחק חלק א' אבן העזר סימן ס"ז.
^ 25.עיין לקמן הערה 147.
^ 26.לכאורה עצם הוראת התורה "אסורה לבעל אסורה לבועל" טומנת בחובה נזק לכבוד המשפחה, ובכל זאת הורתה התורה שנאסרת לשניהם. לכן, ודאי שלא נוכל לומר לגבי כל מקרה שיש להקל כי מדובר בכבוד הבריות.
^ 27.שו"ת נודע ביהודה מהדורה קמא - אורח חיים סימן ל"ה.
^ 28.שו"ת רב פעלים חלק א' - אבן העזר סימן א'.
^ 29.שו"ת יביע אומר חלק ב' - אבן העזר סימן ב'.
^ 30.שו"ת דברי חיים אורח חיים חלק א' סימן ל"ה.
^ 31.אכן בשו"ת שערי דעה ח"ב (סי' פ"א) הביא דברי הדברי חיים מצאנז הנ"ל, וחלק עליו, ודעתו שבזה אין לחלק בין מפורש בתורה או לא. והוסיף לומר דכיון דאיכא עשה דונטמאה בהדיא חשיב כמפורש בתורה. ומ"מ הסכים עמו לדינא כוותיה ולא מטעמיה, משום שכל שלא נתברר בעדים ממש שזינתה, אין כאן איסור תורה כלל על הבעל, אף אם זינתה באמת וכו', ואף אם הוא מאמין באמת ע"ז, כל שאין עדות מספקת ע"פ ד"ת אין האיסור אלא מדרבנן.
^ 32.שו"ת אג"מ אבן העזר ח"א סימן כד, ח"ג סימן ל' ד"ה ענף ב'.
^ 33.נ"ל שכ"ז דוקא שאף הדיין עצמו אינו יודע שאכן זינתה שאז צריך לומר לבעל שחז"ל חששו שמא היא משקרת ולכן גם לו לא כדאי להאמינה, אולם אם לדיין עצמו התאמת וברור לו שזינתה לכאורה מחויב להפרישו.
^ 34.הלכות אישות פרק כ"ד הלכה י"ח.
^ 35.שם סק"י.
^ 36.מסכת קידושין רמז תק"ל.
^ 37.שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סימן קל"ג.
^ 38.נשים סימן כ"ה.
^ 39.סימן ק"י.
^ 40.פסקי דין רבניים חלק ו עמוד 30
^ 41.חלק ט' סימן רח"צ.
^ 42.פסקי דין רבניים חלק ט עמוד 74 מכב' הדיינים: הרבנים זבולון גרז - אב"ד, א' י' לנאל, עזרא בצרי.
^ 43.שו"ת עין יצחק (חלק א' אבן העזר סימן ס"ז), עיי"ש שמיירי בנבעלה קודם הנישואין וכנסה בחזקת פנויה, ולמרות שאינו ממש כנידון שלנו ניתן ללמוד משם את העיקרון שצריך לספר ולהפריש.
^ 44.שו"ת האלף לך שלמה חלק אורח חיים סימן ז'.
^ 45.שו"ת כתב סופר אבן העזר סימן ז'.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il