אומר השולחן ערוך בסימן תרעד (סעיף א')- מדליקין נר חנוכה מנר חנוכה, ודוקא להדליק מזה לזה בלא אמצעי, אבל להדליק מזה לזה על ידי נר של חול, אסור; ויש מתירים גם בזה. ואומר שם הרמ"א ונהגו להחמיר בנרות חנוכה שלא להדליק אפילו מנר לנר, דעיקר מצותו אינו אלא נר אחד והשאר אינו למצוה כ"כ. אומר שם השערי תשובה ועיין בשו"ת בית יהודה סימן י"ח שתמה ע"ז דהא בש"ס מוכח דמדליקין מנר לנר אפילו נר דמהדרים מנר מצוה הסמוך לו וא"ל דמפרש נר של בית זה כו' וגם א"ל דקאי לפי המנהג דסימן תרע"א להדליק כ"א מבני הבית דסוף סוף הוא בכלל המהדרים ע"ש ובאמת דברי הרמ"א הם מדברי הגמיי' והמרדכי: לכאורה המחלוקת היא האם יש מקום להחמיר או לא, ובביאור הדברים נראה לומר כך:

השוכח לברך לפני ההדלקה ונזכר תוך כדי ההדלקה.
יש לרעק"א תשובה מפורסמת בשו"ת, (תניינא, יג) בעניין מי ששכח לברך על ההדלקה, ונזכר רק אחרי שהוא התחיל להדליק לפני שהוא סיים להדליק את כל הנרות- האם שייך שיברך אז, או שכבר לא יברך כלל באותו לילה. אומר רעק"א, שלעניין ברכת 'להדליק נר של חנוכה', לכאורה הוא גמר את המצווה כבר בהדלקת הנר הראשון, ובהדלקת הנרות האחרים, שהם רק הידור- כבר אין את עצם המצווה, ולא יהיה שייך לברך 'להדליק נר' על הנרות הבאים. מביא רעק"א את דברי הפרי חדש, שנשאל על מי שבלילה השביעי הדליק שישה נרות כי בטעות הוא חשב שזה היום השישי, ואח"כ נודע לו- שפוסק הפר"ח שלא יברך על הדלקת הנר הנוסף, כי את עיקר ההדלקה הוא כבר עשה. מצד שני מביא רעק"א את האליה רבה שדייק מהבית יוסף שאם בהתחלה לא היו לו מספיק נרות בשביל ההידור, ואח"כ הוא מצא נרות בשביל ההידור- שיברך גם עליהם. אם כן רואים שיש מחלוקת בין הפרי חדש לאליה רבה האם ניתן לברך על נרות ההידור או לא.
למסקנה מסיק רעק"א שמשלוש סיבות במקרה שעליו הוא נשאל האדם יברך: א. עובר לעשייתם, מכיוון שזה תוך כדי ההדלקה, ב. זוהי מצווה שיש לה שהות- ולכן כל זמן המצווה אפשר לברך, ג. דעת האליה רבה שניתן לברך על נרות ההידור. מדבריו יוצא, שבמצב שהנר הראשון כבה, גם אם עדיין לא הדליק את נרות ההידור- לא יכול לסמוך רק על האליה רבה, ולא יברך- כי במקרה כזה אין את שלושת הסיבות.
במגן אברהם, (סימן תרנא , סקכ"ה) מביא את דברי הבית יוסף כתוב בארחות חיים מעשה בהר"מ שנטל לולב ובירך ואח"כ ראה שלא היה בו ערבה וחזר ונטלו עם הערבה ובירך על נטילת ערבה ושהחיינו משום ערבה נהי שא"צ ליטול אלא הערב' בלבד מ"מ מצוה מן המובחר ליטול הד' מינים בבת א' וכ"כ הראב"ד עכ"ל ב"י. מקשה עליו המגן אברהם ואומר, וצ"ע דבסי' תרע"ב כ' בשם א"ח אם לא הדליק בליל ד' אלא ג' נרות יחזור וידליק א' ולא יברך כי הברכה שעשה בתחלה על חיוב כל הנרות עשהו עכ"ל וכ"מ סי' ר"ו ס"ה וקע"ז ס"ד דאע"פ שלא היה לפניו בשעת ברכ' כיון שדעתו עליו... וכ"כ הרד"א בשם הרמב"ם שאם בשעה שהדליק נר הראשון היה כוונתו להדליק אחרות א"צ לברך ואם בירך והדליק ואח"כ נזדמן לו נרות מברך בכל פעם: כלומר, מביא המגן אברהם חילוק בשם הרמב"ם, שאם כשהדליק את הנר הראשון לא הייתה כוונתו גם על הנרות שיהיו לו אח"כ- שיברך גם עליהם. רואים שבצורה עקרונית הרמב"ם סובר שמברך על נרות ההידור, אלא שזה דווקא אם לא הייתה כוונתו עליהם מעיקרא.
מצד שני, הטור ביורה דעה, בסימן רסד בהלכות מילה אומר המל כל זמן שמתעסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על שאינן מעכבין פירש ממנה אינו חוזר אלא על המעכבין וא"צ לחזור על שאינן מעכבין פירוש מיירי בשבת אז חוזר על המעכבין אבל אינו חוזר על שאינן מעכבין אבל בחול חוזר על הכל בין מעכבין בין שאינן מעכבין וכתב שם הדרכי משה, שהמהרי"ל כתב בשם האגודה שכשחוזרים על הציצים המעכבים- צריך לברך את כל הברכות, 'וכדומה שאמר לבד מברכת אשר קידש, והבנימין זאב בשם האגודה אמר שאף את ברכת אשר קידש חוזר ואומר'. זוהי ראיה לפרי חדש שאמר שעל הידור מצווה לא מברכים, כי אחרת למה דווקא על ציצים המעכבים חוזר- גם על ציצים שאינם מעכבים חוזר- מוכח כהפרי חדש, ודלא כהאליה רבה.

אופן ההידור בנרות חנוכה
אומרת הגמרא בשבת, בדף כא. תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. ואומר שם תוס' נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. כלומר, תוס' סובר שכדי שתהיה מהדר- זה חייב להיות הידור שיש לו היכר, ובית שמאי ובית הלל שנחלקו סוברים שצריך שיהיה היכר, כי אחרת איזה הידור יש. כלומר, לדעת תוס' אי אפשר לעשות את שני ההידורים, כי גם אם כל יום כל אחד מאנשי הבית ידליק לפי היום- זה יראה כאילו זה מספר האנשים שנמצאים בבית.
לעומת זאת, הרמב"ם בהלכות חנוכה (פ"ד הלכה א-ב) חולק ואומר המהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד: כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות. כלומר, הרמב"ם סובר שיש הידור כפול שכל אחד מאנשי הבית ידליק לפי מספר הימים.
הגמרא בבבא קמא דנה על הידור מצווה, וכותב שם רש"י שמקור הטעם להדר הוא 'זה אלי ואנוהו- התנאה לפניו במצוות', ומביא שם רבנו חננאל את ההידור של נרות חנוכה, כלומר- רבנו חננאל הסתכל על ההידור של הוספת הנרות כחלק מדין ההידור הכללי, וכך משמע גם מרשי בסוגיה בשבת, שכתב 'והמהדרין- אחר המצוות'.
לעומת זאת, מהרמב"ם משמע שזהו דין מיוחד של הידור, שבפרק ד הי"ב אומר הרמב"ם מצוות נר חנוכה מצוה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו, אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק. ומדייק שם האור שמח, שהרמב"ם הכניס בהלכה הזאת, שבה הוא בא לתאר את גודל המצווה- את העניין שאפילו אין לו מה יאכל שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק? אומר האור שמח, שיש כאן חידוש בדברי הרמב"ם, שהדין של שואל או מוכר כסותו לא שייכת רק בנר איש וביתו, אלא גם בהידור יש את הדין של 'שואל או מוכר כסותו'. יש בזה נפקא מינה, משום שהמשנה ברורה, על דברי השו"ע בסימן תרעא, בסעיף א שכתב צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן להדליק. ואומר ע"ז המשנ"ב שם אבל אינו מחוייב בכל זה רק בשביל נר אחד בכל לילה: ולפי דברי האור שמח יוצא שדעת הרמב"ם היא לא כך, אלא מוכר כסותו אפילו על נרות ההידור.
האחרונים מדייקים מדברי הרמב"ם שההידור בחנוכה הוא לא הידור כמו ההידור של כל שאר המצוות, אלא יש בו דין מיוחד- שאפילו על ההידור צריך למכור את כסותו או לשאול.

גדר ההידור בסתמא
הגמרא ביומא, בדף ע. אומרת, שאחרי שהכהן הגדול גומר לקרוא בספר התורה, כל אחד ואחד מביא ספר תורה מביתו, וקורא בו כדי להראות חזותו לרבים. ומסביר רש"י, להראות נויו של ספר תורה, ותפארת בעליה שטרח להתנאות במצוה, שנאמר (שמות טו), זה אלי ואנוהו. רואים בברייתא שם, שהעניין שהידור מצווה הוא לא רק להדר, אלא גם להראות שהאדם טרח בהידור, ועל פי זה- אם אנחנו מבינים שהעניין של ההידור בנר חנוכה הוא כחלק מדין ההידור הכללי- צריך היכר מיוחד למספר הנרות, אך אם אנחנו אומרים לשיטת הרמב"ם שדין ההידור של חנוכה הוא גדר אחר של הידור- מובן למה יש הידור למרות שלא ניכר מספר הנרות.
בדין ההידור הרגיל, כמו שראינו בדרכי משה- אומר הרמ"א שלא מברכים, ורק על ציצים המעכבים את המילה מברכים כי הם מעיקר הדין. אך זה רק בדין ההידור הרגיל, וזה דין בפני עצמו; אבל הרמב"ם למד שדין ההידור של נר חנוכה הוא חלק מעצם המצווה, זה לא הידור על גבי המצווה אלא זה גוף המצווה. ממילא דברי תוס', שאם עושים את שני ההידורים לא ניכר שמספר הנרות מוסיף והולך- זה רק אם אנחנו מסתכלים על ההידור בחנוכה כהידור רגיל, אך לרמב"ם שההידור הזה הוא חלק מעצם המצווה- אין את הבעייה הזאת.
לפי זה אנחנו יכולים להבין את דברי הרד"ה בשם הרמב"ם שהביא המגן אברהם. איפה שמענו שאפשר לברך על נרות ההידור- מכיוון שההידור כאן הוא חלק מהמצווה מובן למה אם בברכה הראשונה לא הייתה בדעת האדם על נרות ההידור הוא יכול לברך עליהם.
אפשר לדייק מתשובת רבי עקיבא איגר, שמתשובתו משמע שאם כבו הנרות הקודמים ועדיין לא הדליק את האחרון- אומר רבי עקיבא איגר שלא יברך, אבל בכל זאת שידליק. אם המצווה כבר לא קיימת מה שייך להדר אותה? אלא שגם פה אפשר לדייק ולומר שרבי עקיבא איגר פסק להחמיר כשתי הדעות כי הוא לא הכריע במחלוקת הפרי חדש והאליה רבה, ולכן הוא חשש גם לדעה שההידור הוא לא רק על גבי המצווה, אלא הוא חלק מעצם המצווה- ולכן שייך להדר גם כשהמצווה עצמה כבר נגמרה.

עוד נפק"מ של החילוק הזה
ההבנה הזאת עוזרת להסביר עוד נקודה שמבוארת בפוסקים. אומר השולחן ערוך בסימן תרעא, סעיף ב- כמה נרות מדליק; בלילה הראשון מדליק אחד, מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. הגה: וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק (הרמב"ם), וכן המנהג פשוט. לכאורה פה השולחן ערוך נקט את שיטת התוס', והרמ"א כשיטת הרמב"ם, וכך הבין הט"ז שם, והוא קצת תמה על כך. הגר"א שם אומר ואפילו רבים. תוס' דלא קאי אמהדרין דא"כ לא הוי היכר וכ"כ הרמב"ם דכן נהגו: כלומר, מה שהרמב"ם כתב זה רק בהסבר הברייתא, אך בהמשך הפרק, בהלכה ג אומר הרמב"ם מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד. ואומר הגר"א שזה מקור דברי השולחן ערוך. הרמ"א בהמשך דבריו בעצמו אומר ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין. כלומר, את הבעיה של תוס' הרמ"א פוטר ע"י שכל אחד מבני הבית ידליק את נרותיו במקום אחר, כדי שיהיה ניכר.
יש מקום לחקור בדעת הרמ"א, האם הרמ"א רוצה לומר שלא כמו שהבנו ברמב"ם, ההידור בנר חנוכה הוא כמו שאר ההידור בכל המצוות, ולכן צריך שיהיה ניכר; או שהרמ"א סובר שלמרות שזהו דין מיוחד של הידור- עדיין אפשר להרוויח גם את העניין של ההיכר.
למאי נפקא מינה- כך אפשר להבין את דברי הרמ"א בסימן תרעד. הרמ"א חלק שם על השולחן ערוך וכתב שנהגו להחמיר בנרות חנוכה ולא מדליקים מנר לנר בכלל, הבית יהודה שם הקשה על הרמ"א שזה נגד גמרא מפורשת. אם ההידור הוא לא חלק מעצם המצווה דברי הרמ"א ברורים, כי ההידור והנר עצמו הוא לא באותה רמה, אך אם ההידור הוא חלק מעצם הקריאה- קושיית הבית יהודה מובנת מאוד, כי איזו סברא יש לחלק בין הנר הראשון לשאר הנרות!