אתה חונן לאדם דעת

ברוך דובדבני, מי ששימש מנכ"ל מחלקת העליה בסוכנות היהודית, סיפר: היה זה בחורף תשט"ז, לאחר "מבצע סיני". נחתם הסכם בין ממשלת פולין לברית המועצות, שלפיו כל אנשי מדינת פולין, יהודים ולא יהודים, שהיו אזרחי פולין ב- 1 בספטמבר 1939, היינו יום פרוץ מלחמת העולם השניה, ונמלטו לרוסיה, יש להם זכות לשוב לפולין. במסגרת הסכם זה חזרו אלפי יהודים מכל קצווי רוסיה לפולין, ורובם עלו אחרי כן לישראל.
עלה בגורלי הזכות לצאת לפולין באותה שנה ובשנה שלאחריה, כדי לסייע בארגון העליה ההמונית הזאת לישראל.
בבוקר אחד בחודש דצמבר, כאשר הקור בורשה הגיע ל- 19 מעלות מתחת לאפס, ואני מגיע לבנין שגרירות ישראל, בו מצאנו גם אנו אכסניה לעבודת העליה. והנה החצר מלאה עשרות רבות של אנשים שהגיעו מרוסיה ורוצים לעלות לארץ. בפינת החצר ראיתי עומד יהודי זקן, עיניים כבות ללא ברק של חיים, עצמות לחייו בלטו ביותר, ובגדיו היו קרועים ובלויים, למרות הקור העז. הרגשתי מיד שהאיש הזה רוצה לשוחח איתי, והוא מחכה שאסיים את שיחותי עם האנשים האחרים. בתום השיחות, ניגש אלי האיש ושאלני האם אני מירושלים? אמרתי: כן. ואז שאל אם הכרתי בירושלים את מרן הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל? עניתי לו שזכיתי לאחוז בשיפולי גלימתו ולהנות מתורתו ומשיחותיו. ואז פרץ האיש בבכי מר ואמר לי: חבל, חבל שלא שמעתי בקולו, והמשיך להתיפח. לאחר שנרגע מעט סח לי את סיפורו: היה זה בשנות ה- 20 הראשונות, אני הייתי תעשיין גדול בפולין. החלטתי לבקר בארץ ישראל, ולחוג בה את הפסח. כיהודי דתי ביקרתי מיד עם בואי אצל הרב זצ"ל. הוא קבלני בחמימות וביקשני לראות את טוב הארץ ולחשוב על השתקעותי בה. עשיתי כן. כשחזרתי לרב קוק, בין היתר שאלתיו כיצד עלי לנהוג ב'יום טוב שני של גלויות', מאחר שאני תייר? על זה ענה לי הרב בחיוך: תחליט עכשיו להביא את משפחתך לארץ ולהקים פה בית חרושת, וכבר בפסח זה תחוג יום אחד ככל יושבי ארץ ישראל. קיבלתי את הדברים ברוח בדוחה, וחשבתי בלבי הלא יש עוד כמה שבועות לפני החג, אכנס אל הרב שנית ואציג בפניו שוב את השאלה בצורה מעשית. על זה ענה לי הרב: "הלא כבר אמרתי לך שתעלה לארץ וגם אם תשוב אחרי פסח לחסל שם את עניינך, תחוג עכשיו יום אחד של יום טוב". אמרתי לו: יסלח לי הרב, חשבתי ובדעתי לחזור לגולה, וכיצד אחוג כבארץ ישראל? דפק הרב בידו על השולחן ואמר ברגש רב: דעתך לחזור? הלא זה חוסר דעת!...
המשיך היהודי ואמר בקול שבור: לא שמעתי בקול הרב, חזרתי לגולה ונשארתי שם, ובימי השואה שכלתי את אשתי ואת ילדי ואת נכדי והנני כיום בודד כערער בערבה. מחוסר כל חזרתי הנה אחרי שנות נדודים ברוסיה, וכל פעם אני נזכר בדברי הנבואה של הרב: הלא זה חוסר דעת!... (שמחה רז, שבעים פנים לתורה).