בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • הארץ ופירותיה
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

רחל רשלין בת אלגרה

סיפורי ט"ו בשבט

undefined

טו בשבט תשע"ב
6 דק' קריאה
לאכול ולחיות
שנה אחת בט"ו בשבט שהה בעל 'חידושי הרי"מ' אצל מורו ורבו – רבי מנחם מנדל מקוצק. אמר רבי מנחם מנדל לחידושי הרי"מ: "אמור דבר תורה לכבוד היום". נענה חידושי הרי"מ, והתפלפל ארוכות בהלכות מצוות התלויות בארץ ובאילן.
לאחר שסיים את דברי תורתו, נאנח רבי מנחם מנדל אנחה עמוקה ואמר: "לו היינו זוכים להיות עכשיו בארץ ישראל, די היה לנו לצאת בשדות ולהתבונן באילנות, כדי להבין מהו ראש השנה לאילן, פשוטו כמשמעו, ולא בדרך הפלפול".
(ילקוט החכמה)


הפירות המרפאים
הצדיק רבי דוד בידרמן מלעלוב, מראשוני האדמו"רים שעלו לארצנו הקדושה, היה רגיל לערוך לחסידיו בט"ו בשבט 'שולחן' מיוחד עם פירות ארץ ישראל. ביום זה הראה את כוחו הגדול לחולל ישועות, בציינו שיום זה מסוגל לישועות, מפני ש"כשם שהאילן מתברך בפירותיו, כך ישתבח האדם בפירותיו".
בט"ו בשבט שנת תרע"ו, עת השתוללה 'מלחמת העולם הראשונה', ובירושלים מתו המונים במגיפות וברעב, ישב רבי דוד כהרגלו ל'שולחן' הפירות, אך מאימת המגיפות לא הופיע איש.
והנה נפתחה הדלת, וילד קטן ממשפחת אחד החסידים נכנס וסיפר לרבי דוד, שאביו וכל משפחתו נפלו למשכב וקיצם קרוב.
פרץ רבי דוד בבכי ופנה בתפילה לה': "ריבונו של עולם, שִׂמחתי בחגה של ארץ ישראל הושבתה, אנא אמור די לצרותינו". לאחר התפילה, התאושש רבי דוד, הושיט לילד פרי מפירות ה'שולחן' ואמר: "קח פרי זה לביתך, ובטוח אני שבזכות פירות ט"ו בשבט, יזכה אביך לראות ממך פירות".
ואכן, פירות ארצנו הקדושה פעלו את פעולתם, והמגיפה סרה מהבית.

אבני זיכרון
מעשה ברבי יצחק אייזיק מספינקה, שערך בליל ט"ו בשבט 'שולחן' פירות גדול לחסידיו. המוני חסידים התקבצו ל'סדר' בבית המדרש והרבי דרש בפניהם על מעלתה של ארצנו הקדושה. הרבי היטיב לתאר את קסמה וקדושתה של ארצנו, ודבריו היו מלאים כיסופים וגעגועים, עד שלרגע קט התנתקו החסידים מספינקה וצרותיה וחשו את עצמם בארצנו הקדושה. באותה שעה, שרתה בבית המדרש אווירה של גאולה.
הרבי מסיים את דרשתו, נוטל פרי חדש מערימת הפירות בקערת הכסף, ומתחיל לברך בכוונה גדולה ברכת שהחיינו. המוני החסידים עוקבים אחריו בנשימה עצורה, ומרגישים כאילו הם שותפים למצוות הבאת הביכורים לבית המקדש.
והנה, לפתע, התנפצה זגוגית החלון הגדול בבית המדרש, ושתי אבנים גדולות נחתו במרכז השולחן. הגויים, אדוני הארץ, התקשו להשלים עם הממלכה הקטנה שהקימו היהודים בארצם, וזרקו להם כמה אבנים, כדי להזכיר להם – מי בעל הבית האמיתי במקום.
רוחם של החסידים נפלה, אך עיניו של הרבי הפיקו רוגע ושלווה, והוא המשיך לברך – "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
אמן, שאגו החסידים, אך בליבם תמהו – וכי על תקופת הגלות הקשה עלינו לברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ?
פתח הרבי ואמר: "בני היקרים, אכן על האבנים שהושלכו לעברנו, אנו מברכים שהחיינו... לזמן הזה. לכל מצווה ומצווה יש זמן, שבו מאיר באופן מיוחד תוכנה הפנימי. עניינו של ט"ו בשבט הוא לעורר בליבנו את הכמיהה לארץ-ישראל ולגאולה העתידה.
כאשר אנו מרגישים את חשכת הגלות הנוראה, מתעוררת בליבנו ערגה גדולה לארץ ישראל. אם כך, חסד עשה עמנו הקדוש ברוך הוא, ששלח כמה 'שקצים' עלובים להזכיר לנו את חשכת הגלות ולעורר בנפשותינו געגועים לארצנו הקדושה ולגאולה העתידה".

והשב פירות לארצם
הצדיק רבי יוחנן מרחמסטריווקא הקפיד לברך כל השנה על יינות מארץ ישראל. בט"ו בשבט הידר וערך 'שולחן' מיוחד מפירות ארץ ישראל, כמנהגם של רבים מצדיקי תנועת החסידות.
בנו, רבי נחומצ'י קיבל ממנו את חיבת הארץ, ואף תחת הרדיפות הקשות של השלטון הסובייטי העריץ, שקד להעלות על שולחנו בט"ו בשבט מפירות שבעת המינים, כדי לזכור ולהתגעגע לארצנו הקדושה.
לימים, זכה לעלות לירושלים, והיה עורך בט"ו בשבט עם חסידיו 'שולחן' מלא בפירות שבעת המינים וגידולי הארץ, מתוך התרגשות גדולה ודמעות של הודיה לה' על שזיכנו לעלות מהגלות ולאכול מפריה של ארץ חמדה.

הפרי המחבר
סיפרה הגברת מחפודה מנתניה: אבי ז"ל היה ידוע במרוקו כאוהב הארץ. באותם ימים, באו למרוקו במחתרת שליחי עליה מהארץ, אך סכנה גדולה הייתה לארחם בבית.
פעם, בט"ו בשבט, הזמין אבי את קרוביו לסדר ובנוסף – את השליח מארצנו הקדושה. בסדר היו רק פירות מחו"ל, אך אבי שאהבת הארץ בערה בו שאל את השליח אם יש לו פרי מהארץ. פשפש השליח בבגדיו, ולתדהמת הנוכחים שלף שום שנשא עימו כסגולה. בחרדת קודש טיגן אבי את השום, וכולם טעמו ממנו.
למחרת, בא מישהו לאבי בהיחבא והזהירו: דע לך, שהשלטונות יודעים שהחבאת שליח ממדינת ישראל, קום וברח.
מיד ויתר אבי על כל רכושו, וברחנו כל המשפחה לארץ ישראל. כך זכינו, בזכות פירות הארץ, לחגוג את חג הפסח בארץ המובטחת.


פלח הכיסופים
סיפר סבי ר' דוב יוסיפון זצ"ל: בילדותי זכיתי ללכת עם אחי אברהם לגן דתי ציוני באוקראינה. בגן למדנו עברית, חקלאות וספגנו אהבת הארץ לרוב. והנה, בהגיע ט"ו בשבט, הובא לגן אוצר: תפוז אמיתי מארץ ישראל. בשבילנו הילדים היה זה מאורע גדול, אך כמובן כל ילד קיבל רק פלח אחד מהתפוז המופלא.
אני ואחי נטלנו את הפלח לביתנו, ובמשך שבועות נגסנו ממנו בכול יום נגיסה קטנה, ובליבנו כיסופים לארצנו הקדושה. לאחר שנים, זכינו לעלות לארץ, והנה למרבה הפלא ראינו נערים אוכלים תפוזים שלמים!
בשבילנו היה זה חידוש גדול. אשרינו שזכינו לשפע כה גדול בארצנו.



עצים מספרים
מיהו שומר הפרדס?
מעשה ונזדמן מרן הראי"ה קוק זצ"ל לזכרון יעקב. באו ואמרו לרב: "רבנו, פרדסן פלוני מבקש לעקור פרדסו כדי לבנות עליו בית". רץ ובא הרב אצל אותו פרדסן ואמר לו: "אילנות אתה מבקש לעקור? לא תהא כזאת בארץ ישראל!" עמד כל אותו היום ולא הניח לפועלים לפשוט יד באילנות. אמרו: לא זז משם עד שהבטיחו הפרדסן, שלא יעקור פרדסו.
(מלאכים כבני אדם עמוד 240)

נטוע בקרקע וראשו בשמים
סיפר הרב זאב גולד זצ"ל: בחגיגת מטעים בשרון, נתכבד מרן הראי"ה קוק בנטיעה הראשונה. כשקם והלך לנטוע התרגש מאד, עיניו זלגו דמעות, ופניו היו כלפיד אש. כשהגישו לו את המעדר, סירב לקחתו, והתכופף ובידיו טיפל ברגבי האדמה, כשכולו נתון ברעדת קודש.
כששאל אותו אחד המקורבים לפשר התרגשותו המיוחדת, השיב הרב ואמר: "נטיעת עץ פרי בארץ ישראל, אינה פעולה חקלאית רגילה. זוהי התדבקות במידותיו של הקדוש ברוך הוא, שאף הוא התעסק במטע הארץ תחילה".
(מועדי הראיה, שירת האילנות)

הם שבו לגבולם
סיפר הרב שמואל אליהו בשם הרב של מחוז בורדו בצרפת: כידוע, בבורדו ישנם גפנים מיוחדים, שמענביהם מייצרים את יין 'בורדו', המפורסם בכל העולם באיכותו וטעמו. מסורת עתיקה העוברת מדור לדור בקרב תושבי בורדו הצרפתים מספרת, שאבות אבותיהם של הגפנים הללו הובאו לבורדו לפני כאלפיים שנה על ידי הרומאים ששבו מהמלחמה בארץ ישראל.
כשביקש הברון רוטשילד להקים תעשיית יין במושבות הראשונות בארץ, נזכר במסורת זו, והביא ייחורי גפנים מבורדו לארץ. והנה פלא, לאחר שהחלו הגפנים להניב פרי בארץ, הכתה מכת 'קימחון' את הגפנים בבורדו ותעשיית היין במחוז ספגה מכה אנושה. בעקבות זאת, חובבי יין בורדו החלו לצרוך את יין ארץ ישראל ששב לגבולו.
מאז, תעשיית היין בעולם הולכת ויורדת, ואילו יינות הארץ הולכים ועולים וזוכים במדליות זהב עולמיות. כך מתקיימים דברי חז"ל (רבנו יונה ברכות לז ע"ב), שמוזגים מים ביין של ברכת המזון בברכת הארץ, להודיע שבח ארץ ישראל שהיין שלה חזק.

געגועי האדמה
פירות הארץ הם סימן הגאולה, כפי שנאמר "ופריכם תישאו לעמי ישראל", "אין לך קץ מגולה מזה". ואכן – במקומות רבים בארץ חיוו המומחים את דעתם, שהחקלאות לא תצליח, ובכל זאת - החקלאות היהודית פרחה ושגשגה.
פירות הארץ הם גם הסימן להשגחת ה' עלינו בזמן הגלות. את הקללה – "ושממו עליה אויבכם", מפרשים רבותינו (רש"י ויקרא כו, לב) כסימן טוב לישראל, שהארץ לא תיתן פריה לגויים ותשמור אמונים לבניה.
בימינו התקיימו בפירות שני הסימנים: סימן הגאולה וסימן הגלות. כשגוש קטיף (ומדבר סיני) היה מיושב בידי יהודים, הוא הפך ממדבר שממה לגן עדן של חקלאות. גם הערבים שעבדו בפלא החקלאי הזה הרוויחו את לחמם בכבוד. הירקות שגדלו שם היו באיכות גבוהה ושווקו ברחבי העולם כולו.
כאשר גורשו היהודים מהגוש, הציע מזכ"ל האו"ם סיוע כלכלי לערבי עזה, על מנת שירכשו את החממות מהיהודים. הצלחתם של הערבים בחממות הייתה מובטחת, שהרי הם עבדו בהם שנים רבות כפועלים, והכירו את כל הדשנים, שיטות הגידול והידע החקלאי הרב שנצבר במקום במהלך השנים.
אולם לבורא עולם היו תוכניות אחרות: הערבים קיבלו את החממות המצליחות, וניסו לגדל בהם ירקות באותה דרך שהיהודים גידלו במשך עשרות שנים, אך ללא הצלחה. החרקים באו באלפיהם לחממות ומילאו את הירקות עד בלי הכר. הערבים הרימו ידיים והאדמה הפסיקה לתת פריה לאויביה, וכך התקיימה ההבטחה – "ושממו עליה אויביכם". הארץ ממתינה ומתגעגעת לבניה.

אדמת קודש היא
סיפר הרב יוסף אלנקווה שליט"א: ערבי אחד זרע ירקות בשטח אחת הגינות (לשעבר) של אחד מבתי הכנסת ההרוסים בגוש קטיף. הגינה סביב בית הכנסת הייתה ישרה. האדמה דשנה, הטפטפות נשארו. החליט הערבי להשקיע שם, וזרע ירקות לפי כל כללי הידע החקלאי שרכש בעת עבודתו אצל היהודים. להפתעתו הרבה, השתילים במקום לא הצליחו. כל השתילים צמחו ואחר כך נפלו. ניסה גידול אחר, אך גם הוא צמח ונפל. ניסה שיטות גידול אחרות, החליף דשן, החליף ריסוס, אך הבעיה חזרה על עצמה.
והנה, באחד הלילות בא אליו בחלומו אדם אחד ואומר לו: דע לך, האדמה הזו היא אדמת קודש. עכשיו - הירקות שלך נופלים, אך אם תמשיך לגדל ירקות בשטח בית הכנסת - גם ילדיך יפלו.

נבהל הערבי מהחלום, התקשר למעסיקו היהודי מהתקופה שלפני הגירוש, הבטיח שלעולם לא יגע במקום הקדוש הזה, וביקש שהיהודי יתפלל ויברך את ילדיו שלא ימותו. האדמה תבעה את עלבונה.

הדקל המפתיע
בעת שהוקם היישוב 'מצפה יריחו' השוכן בלב המדבר, רצה אחד התושבים לנטוע במקום מטע תמרים. הגיעו למקום מומחי חקלאות, בדקו את השטח ופסקו – העצים כאן לא יצליחו.
פנה אותו תושב לעסוק בתחומים אחרים, אך החליט לנסות ולנטוע דקל אחד ליד ביתו. והנה פלא, העץ צמח והניב... כמות עצומה של תמרים. כה רבים התמרים, עד שבכל ערב ראש השנה, גודדים את התמרים, ונערי היישוב מחלקים אותם לכל משפחות היישוב בברכת שנה טובה ומתוקה.
כך ניצב העץ בלב היישוב, כאות וסימן להתגשמות הנבואה: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תישאו לעמי ישראל".
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il