מספרים על יהודי אחד, שביום חורף אחד לא נזהר דיו, החליק בבוץ, וגרם נזק ממוני לחברו. תבעו החבר לדין תורה אצל רב העיר ויצא חייב בדינו. קיבל היהודי את פסק הדין ויצא מבית הרב לדרכו.
והנה, לאחר מספר דקות, הוא שב אל הרב ואומר לו – רבי, וודאי אם הרב פסק שאני חייב, הרי כך הדין ואשלם, אך מה המקור עליו הסתמך הרב בפסק הדין?
ענה הרב – למדתי זאת מהש"ך (אחד המפרשים המרכזיים על השולחן ערוך). אמר היהודי – אם הרב פסק כך והש"ך פסק כך וודאי אנהג כך, ויצא.
לאחר מספר דקות שב היהודי, ושוב שאל – מהיכן למד זאת הש"ך? ענה הרב – מהרמב"ם, והרמב"ם מהגמרא, והגמרא למדה זאת מתורתנו הקדושה שניתנה מפי הקדוש ברוך הוא למשה מסיני.
כעת שאל היהודי – מתי ניתנה התורה? ענה הרב – בחג השבועות, בשישי בסיוון. חייך היהודי ואמר – אם כך, לא אקיים את פסק הדין, שהרי חג השבועות חל באמצע הקיץ, ואז הדרכים אינם מלאות בוץ, ולא הייתי מחליק וגורם את הנזק.
כמובן, דברי אותו יהודי הם שטות והבל, שהרי תורתנו הקדושה היא נצחית ונותנת מענה לא רק לימי החורף כימי הקיץ, אלא לכל התהפוכות שעבר ויעבור העולם עד סוף כל הדורות. אך סיפור זה מחדד את הנקודה אותה הדגיש הרב בדבריו – המקור אינו חוכמתו של הש"ך או תורתו של הרמב"ם, גדולים ככל שיהיו. כל חכמינו הקדושים שואבים את כוחם ודבריהם מדבר ה'.
נקודה זו חשובה היא מאד בבואנו להתבונן בפרשת משפטים, ובהבדל היסודי בין המשפט התורני לבין בתי המשפט שלא דנים על פי דין תורה. שאלה יסודית שניצבת לפני כל מערכת משפט – מה מקור הסמכות ממנו יונק השופט/ הדיין בבואו לפסוק את הדין. תמיד אפשר לומר לשופט – מי שמך? מי אתה שתחרוץ גורלות ותחליט לשבט או לחסד?
בתולדות המשפט הבינלאומי ניתנו לכך מספר תשובות – יש שאמרו – המדינה/ הציבור. "אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו". לציבור יש זכות ליצור לעצמו מערכת חוקים שתשמור על הסדר ואורחות החיים, ולפי אותה מערכת פוסק השופט. זו הסיבה שתולים דגל מאחורי השופט, לייצג את מקור הסמכות.
יש שאמרו – המוסר. את מערכת החוקים כתבו אנשים שישבו וכיוונו עד למוסר האמיתי, לכן – בחוקה האמריקאית, יודעים עד היום מיהם מחברי המוסר, ויש גם מעט מאוד תיקונים בחוקה (27 תיקונים בפרק זמן של יותר מ200 שנה!). כמובן, גם השופטים מכוונים את עצמם לקול המוסר והצדק האמיתי, ללא פניות ונגיעות אישיות, ופוסקים את האמת בטהרתה.
כמובן, כל אחד מרגיש בחולשתם העצומה של מקורות סמכות אלו. אמנם לציבור יש כוח מסוים, וגם ביהדות יש מושג של 'משפטי המלך', שכוחו מהציבור, אבל לומר שהמחוקקים הם אנשים שכיוונו למוסר אמיתי, ובמיוחד לטעון שהשופטים פוסקים את הדין ללא נגיעות אישיות זו טענה חלשה מאוד. הרי כולנו מרגישים עד כמה מערכת המשפט נגועה כיום בנגיעות ואינטרסים אישיים.
תורתנו הקדושה אומרת אחרת. פרשת משפטים ניתנת מיד בתום מעמד הר סיני, ללמדך שהמשפט בישראל יונק את כוחו מהקדוש ברוך הוא, שהוא מקור הצדק והמוסר האמיתיים. ו"אלוקים ניצב בעדת אל" – ב"עדת הדיינים". בנוסף - בית הדין הגדול יושב בבית המקדש, במקום השראת השכינה.
יתר על כן, מדהים לעיתים לגלות, (ואין כאן המקום להיכנס לדוגמאות) - איך דווקא בית המשפט של התורה, מתוך שיודע את מוגבלות כוחו של האדם, יודע שלא תמיד מצליחים הדיינים להגיע לבירור המציאות עד הסוף, ויש כללים כיצד לפסוק במקרים שלא הצלחנו לברר את המציאות ("המוציא מחברו עליו הראיה", "כל דאלים גבר", "יחלוקו", "שודאד דייני").
התורה לא מתיימרת לטעון טענות שחצניות, כאילו הדיינים הם יודעי כל ומורמים מעם, אלא כל כוחם של הדיינים הוא בהקשבתם וביטולם לדבר ה'.
למעשה, חשוב שכולנו בעת דיון משפטי, לא נפנה לבתי המשפט הפוסקים לפי דיני הגויים, אלא נפנה לבתי הדין ולפסיקות התורה. ובזכות זאת נזכה ל"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה".