בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • לימוד בעיון
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' אברהם בן דוד

דרכי לימוד בגמרא

הסבר דרכי לימוד בגמרא ובעיון. שתי אפשרויות בהבנת המשנה "בן חמש שנים למקרא…". פער הדורות משפיע על שיטת הלימוד. הלימוד תלוי בנפש האדם. דרכים ליישום הדרכת חז"ל ללמוד בקיאות.

undefined

הרב ש. יוסף וייצן

מוצש"ק יתרו תשנ"ג
6 דק' קריאה
סדר הלימוד
המשנה באבות אומרת: "הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד...".
ישנם שתי אפשרויות להסביר למה מתכוונת המשנה:
1. לוקח חמש שנים ללמוד מקרא ועשר ללמוד משנה וכו'. זאת אומרת, גם מי שמתחיל ללמוד בגיל מבוגר צריך ללמוד בסדר הזה. יש מדרשים המספרים שר' עקיבא התחיל ללמוד בגיל מבוגר יחד עם בנו הקטן.
2. צריך שתהיה התאמה בין צורת הלימוד לבין יכולת התפיסה והכשרון בלימוד. זאת אומרת, מי שמתחיל ללמוד בגיל מבוגר יתאים את הלימוד על-פי כשרונו. יש מדרשים המסבירים שדוקא בזכות זה שר' עקיבא למד עם בנו את היסודות יחד עם העיון הוא הצליח להגיע לדרישה בכתרי אותיות התורה.

פער הדורות
מדוע אנו לא לומדים על-פי הסדר הפשוט של המשנה? מדוע אנו מגיעים למצב הזה שאנו בגיל מבוגר וחסר לנו הרבה תוכן?
בגמרא בבא-מציעא אומר רבה בר אבוה לאליהו "בארבעה [סדרי משנה] לא מצינא, בשיתא מצינא?". אנו רואים שתפיסת האמוראים היתה פחותה משל התנאים.
הים של שלמה בהקדמה למסכת חולין אומר שלא נכתב תלמוד בבלי על סדרים זרעים וטהרות משום שהיה פחות עיסוק בסדרים אלו כיון שיכולת התפיסה של האמוראים היתה פחותה משל התנאים, כל-שכן וכל-שכן לדורות שלנו.
לכן לא ניתן להאשים רק את מערכת החינוך שלא מלמדת כשיטה שנכתבה במשנה. יש לנו יכולת תפיסה מוגבלת. אי-אפשר לצפות שנהיה בקיאים ומעיינים בכל הש"ס. השאלה כעת היא כיצד האנשים הפשוטים שלא מסוגלים ללמוד הכל צריכים להוציא את המיטב בלימוד?

מתוך כך התפתחה גישה שלמרות שיש הדרכה של חז"ל ללמוד קודם בקיאות ואחר-כך עיון, כיון שאנו לא מסוגלים לתפוס הכל נלמד לפחות בקיאות. זו היתה גישת המהר"ל שיצא כנגד לימוד תוס'. מצד שני, הגישה שפחות או יותר התקבלה בזרם הישיבות האשכנזיות היא שאדם יתפוס חלק וילמד אותו בעיון. היו אף גישות שאמרו לרכז את כוחות הלימוד סביב סדרים נשים ונזיקין וזה יהווה בסיס לתלמיד-חכם לתת פירות גם בתחומים אחרים.

ניתן להביא הוכחות לכאן ולכאן. בכל אופן, האתגרים שעומדים בפנינו לתת הדרכות רוחניות מעשיות ולקרב את התורה לנפש הדור מחייבים אותנו להיות שייכים ללימוד עיון. זהו המפתח להמשך קיום התורה שבעל-פה בתוכנו, בצורה חיונית שתאפשר לנו להמשיך ולהיות ממוסרי ויוצרי התורה. בדורנו הקב"ה עשה חסד ונתן לנו כלים לבקיאות כגון ריבוי ספרי המפתחות או כל מאגרי המידע במחשב. אנו מחויבים לדעת כיצד לעבד את כל היכולות הבקיאותיות לבהירות ועומק בתורה.

הלימוד תלוי בנפש האדם
למעשה, אין כל-כך נפקא-מינה בויכוח הזה משום שהרבה תלוי בנפש האדם. כפי שאנו מוצאים במשנה באבות בה ר' יוחנן בן זכאי מוצא את הקשר בין צורת הלימוד לבין הנפש של כל תלמיד ותלמיד:
"רבי אליעזר בן הורקנוס: בור סיד שאינו מאבד טפה" היה בעל עין טובה - מבטא את התפיסה החיצונית, בקיאות.
"ורבי אלעזר בן ערך: מעין המתגבר" היה בעל לב טוב - מבטא את התפיסה העמוקה הפנימית, עיון.
התקופה בה האדם עדיין מנסה לעמוד על טיבו מה מתאים לו היא התקופה הקשה ביותר מפני שהוא עדיין לא רואה תוצאות. אלו הם השנים הראשונות. ככל שאדם מתקדם בשנים, יותר ברור לו מהי דרכו. עצם הידיעה שצריך להקדיש תקופה מסוימת רק בכדי להתעצב ולבחון מהי הדרך הנכונה לאדם, צריכה להרגיע אותו שלא להיות כל הזמן מוטרד האם הוא בדרך.

מטרה
צריך לשאוף לגדולות, אולם הצבת מטרה גדולה לא מספקת. אדם צריך להציב לעצמו מטרת ביניים. בישיבה אנו רגילים בכל זמן להתמקד במסכת אחת.
השאיפה העיקרית של האדם לאחר לימוד מסכת בזמן היא להרגיש שהמסכת כביכול שלו. זאת אומרת, הוא מרגיש שסוג הסברות שבכל דבר שהוא פוגש מאותה מסכת שייך לו, ש"התורה דיליה".
לזה מגיעים דרך שילוב בין הבקיאות לעיון. האדם צריך להיות כמה שיותר מרוכז בנושא בו הוא עומד וללמוד רק סביבו, כפי שאומרת הגמרא בעירובין "אם עושה אדם תורתו חבילות חבילות - מתמעט". כך יוצאים יותר פירות. אין טעם להתפשט על הרבה נושאים.

צריך לשאוף שחלק מהסוגיות יילמדו בעיון והשאר יושלמו בבקיאות. העיון צריך להקרין על הבקיאות, להכיר לאדם את סוג הסברות שבאותה מסכת. כמובן השאיפה המינימלית להספיק את כל המסכת, אך אם אדם לא מצליח לקלוט את כולה ילמד לפחות את הנושאים המרכזיים. בישיבות הורגלו ללמוד גמרא רש"י ותוס'. אם התוס' גורם לאי-יכולת לצאת עם בהירות בסוגיא יש ללמוד רא"ש במקום תוס'.

לימוד בקיאות
בגמרא בשבת (דף סג) ישנה הדרכה ללמוד בקיאות ואחר-כך עיון. אנו ניישם הדרכה זו לפחות בלימודים הבאים:
א. לפי לימוד המסכת בתלמוד, יש לשנן את המסכת במשנה בתור בסיס בקיאותי בכדי לתת רושם כללי על המסכת. זה לא דורש כל-כך הרבה זמן. לימוד המשנה נותן יותר ידיעה ורושם על הנושא מאשר התפשטות על כל המסכת בגמרא עם רש"י.
ב. בסוף הזמן לקרוא את הרמב"ם על הנושאים שנלמדו בישיבה, כפי שאומר הרמב"ם בהקדמתו, שהוא כותב בכדי שיוכלו ללמוד תורה שבכתב ושבעל-פה בצורה הפשוטה, הבסיסית.
ג. בלימוד עיון אדם חייב קודם ללמוד את כל הסוגיא בבקיאות.

סידור הסוגיא
יש בעיה גדולה בלימוד עיון, שמרוב עיון אדם לא רואה את הבקיאות. זאת אומרת, מרוב עיון לא שמים לב לפשט או אפילו מגיעים לדבר הפוך ממה שכתוב בגמרא. כביכול מתוך עיסוק בתורה שבעל-פה באים לסתור את התורה שבכתב.
לכן אדם צריך ללמוד קודם בקיאות. זה ישים לו גבולות בלימוד העיון שלאחר-מכן ואז גם לימוד העיון יצא בהיר. השלב הראשון בלימוד העיון הוא הצורך לחלק את הסוגיא לנושאים, לסדר ולהגדיר את סדר העיסוק בנושאים שבסוגיא.

גם השלב האחרון הוא להיות במצב שניתן על רגל אחת לסכם את הסוגיא בעל-פה לפי סדר הנושאים שנלמדה. בכל נושא לסכם את הדברים שנתבהרו. ראשית מחלוקות הראשונים הבסיסיות ואחר-כך הסברות הבסיסיות לכל מחלוקת. חשוב בסיכום להדגיש אם יש דברים שלא נתבהרו או נשארו בתימה. המחויבות להגיע לשלב אחרון זה גורמת לאחריות ומחויבות במהלך כל זמן לימוד הסוגיא. לשלב האחרון נקרא שלב "טיול" שבו אדם לוקח את החברותא שלו לטיול וכל אחד מוסר את הסוגיא לחבירו בעל-פה.

היחס בין הסדר לשיעור
עיקר הלימוד הוא הלימוד העצמי. יש להקדים בכל מקרה את הלימוד העצמי לשמיעת השיעור. השיעור הוא כלי שבו האדם משווה בין מה שלמד בעצמו לבין מה ששמע בשיעור.
בסדר לא צריך לחזור "כמו תוכי" על מה שנלמד בשיעור, אלא לראות מה השיעור הוסיף להבנת הסוגיא, אילו סברות או דרכים התווספו. האדם לא צריך להיות צמוד לשיעור, אולם ערך השיעור הוא בכך שהוא מתייחס ללימוד העצמי. השיעור יכול גם להיות הכלי שמעודד משא ומתן בין רב לתלמיד. הרב הוא התורה שבעל-פה החיה שהתלמיד יכול להיפגש עימה. מכל שיעור צריך ללמוד את דרך הלימוד העקרונית של הרב.

לימוד העיון
האם עדיף ללמוד קודם גמרא עם רש"י, תוס' וראשונים ורק אז להתחיל לעיין, או ללמוד גמרא, לעיין, רש"י ולעיין וכו'? זה תלוי באדם. ככל שהאדם פחות מפותח בסברות הוא נזקק ליותר חומר, יותר כלים ללימוד. כל אדם לומד עם הזמן להעריך את כוחותיו. אדם שמרגיש שהוא מפסיק להיות פורה בשלב מסוים לא יתעקש להמשיך בו אלא יתקדם הלאה. אדם לא יתקע במקום אחד ללא התקדמות. ככל שאדם מתקדם בלימוד, הוא יכול לגבש את דעתו בענין לפני שרואה את מחלוקות הראשונים. זה מאפשר אחר-כך בלימוד הראשונים לעמוד על נקודת החידוש שבדבריהם.

היעזרות בסביבה
בלימוד עיון חייבים חברותא. בויכוח עם החברותא צריך להתאמץ מאוד להיפתח ולהקשיב לעוד סברות ולא "להיתקע" על הסברה הראשונית, שאם לא כן הרי זה אינו לימוד אמיתי.
אם החברותא לא עוזר בהעמקת הלימוד צריך להיעזר בסביבה שבבית-המדרש, לשאול אחרים איפה כדאי להעמיק. הידיעות צריכות לעבור בישיבה מאחד לשני בכל מקום שנפגשים. כמובן שניתן לשאול זאת אף את הר"מים.
לאחר שאדם אומר סברה לא ישמור אותה לעצמו אלא יספר לעוד אנשים, לפחות לחברותא. זאת בכדי לשכלל אותה וגם משום שערך לימוד התורה נמדד ביכולת הקלטה של הסברה גם לאחרים. סברה שאדם לא יוכל להעבירה לאחר, יש לפקפק בה.

שיטת הלימוד בישיבה
ישנם ישיבות שנתפסו לשיטות לימוד מסוימות. אנחנו לא הגענו לשיטת לימוד מסוימת אלא אנו מנסים לתפוס כל מיני סגנונות. אין סגנון לימוד משותף לכל הר"מים בישיבה. זהו דבר חיובי משום שכנקודת פתיחה, הבניין נוצר דוקא מההתרגלות לשמיעת ריבוי הסגנונות. אולם ודאי שראוי לשמוע ר"מ אחד לאורך תקופה עד שישנה תחושה שדרכו של הר"מ נקלטה כראוי ורק אז לשמוע סגנון של עוד ר"מ. בדור שלנו יש מציאויות נדירות של "רב מובהק", שבהם אדם ילמד את כל תורתו ושיטתו מרב אחד.
בנוסף ללימוד הרגיל, כדאי להקדיש זמן קצוב להכיר סגנונות נוספים של אחרונים:
א. להתרגל לסוג הסברות שניתנות להיאמר.
ב. לדעת כיצד לדמות מילתא למילתא.
ג. להכיר את דרך התפתחות התורה שבעל-פה בדרכי העיון.

בסופו של דבר האדם צריך להגיע לכמה שיותר בהירות בלימוד. ר' חיים אמר שחידושים של תורה אינם רק חידושים במובן הפשוט אלא כל התבהרות בכל דבר. בעצם זהו עיקר החידוש שלנו בבית-המדרש, שלא להוסיף מהלכים וחידושים אלא להבין את מה שלומדים בצורה בהירה ועמוקה. זה משולב גם עם תפיסת האמונה שלנו, שלא רק לדעת במדויק את כל המחלוקות המוגדרות בנושא האמונה, אלא לראות בכל דבר את המושג המופשט והרוחני יותר, את התוכן שמאחורי הדברים.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il