האהבה הגדולה שאנו אוהבים את ארץ ישראל (ואנו אוהבים אותה בכל לב) אסור לה שתגרום לנו לפגוע או לקפח את הנכרי אשר גר בתוכנו. זו דעתו של רבנו הראי"ה וזו גם דעתו של בנו יחידו הרצי"ה (שהשתא מלאו שלושים שנה לפטירתו). דעתם זו מתועדת באגרות ובמאמרים שנכתבו על ידם. האיבה הערבית, למפעל ההתיישבות היהודית בארץ ישראל, לא החלה עם תוצאות מלחמת ששת הימים, ומקורה אינה בהקמת מדינת ישראל. שרשי האיבה נבטו בצמוד לחידוש החיים היהודיים בארץ. מאורעות ופוגרומים של פורעים ערביים ידעה האוכלוסיה היהודית עשרות שנים קודם הקמת המדינה, וכבר אז עמדה על הפרק השאלה מה צריכה להיות התייחסותנו לכלל האוכלוסייה הנכרית הגרה בארצנו?

בספרו עין איה (מסכת ביכורים עמ' 415) מסביר הראי"ה מדוע התורה קוראת לנכרים הגרים בארצנו "גר תושב" שהוא לכאורה צמד מילים הסותרות זו את זו, שהרי "גר" הוא אדם זר שהצטרף ואילו "תושב" הוא אדם מקומי וקבוע. על כך כותב הראי"ה: "וזה יהיה גם כן כעין הרגל והדרכה לשלום הכללי הגדול שירחש ישראל על פי תורת ד', אשר דרכיה דרכי נעם ושלום לכל העמים. "גר ותושב וחי עמך" אמרה תורה גם ביחס לבני נכר הגרים אתנו בארצנו. אנו רק מקפידים על הסרתו מדרך רעה ומזיקה, להיותו איש ישר כחובת בני נח. אמנם אם יש לו לבן הנכר אומה וארץ אבות, יכולים להיות לו אליהם געגועים וחיבה ובזה יהיה "גר", אך בכל זאת תכירהו גם ל"תושב" לענין קירוב הדעת וחופש וזכויות הראויות לאדם , ואל יקחך לבך להכחיד ממנו את רגשותיו הטבעיים לעמו ולארצו עד שיהיה רק תושב, כי אם 'גר ותושב וחי עמך'". עמדה עקרונית זו מיישם הראי"ה גם בפסקי הלכה בענין חליבה בשבת.וכך כותב הוא לאחד מאיכרי פרדס חנה ("אורח משפט" סימן סד ה): "ואין שום דרך כי אם לחלוב בשבת על ידי נכרי, כמו שעשו אבותינו מעולם. ובכלל אי אפשר לישוב יהודי שלא ימצאו בתוכו גם כן נכרים אחדים, לפי ההכרח של איזה דברים המותרים להיעשות בשבתות וימים טובים דווקא על ידי נכרים" - ומסיים שם הראי"ה - "וחוקי תורתנו הקדושה הם בוודאי יותר חזקים באין ערוך מכל מנהגי בדאות שבדאו להם אנשים".

התייחסות נוספת לנכרים הגרים בארצנו מוצאים אנו באיגרת (אגרות ראיה ב, שצח) שכתב הראי"ה לרבי מאיר בר אילן עורך "העברי" כתגובה על סיפור שנכתב בעיתונו שמתואר שם המצב הנפשי של האיבה לערבים, שהוא-לדעת הראי"ה- אינו לפי שאיפתנו ואינו נאות למצב כלל, והוא מסיים בבקשה: "אנא ידיד, למען ד' אלקי ישראל הבוחר בארץ חמדה, אשר החל להראות לנו ניצוצי אורה מחסדו ואמיתו, לפקוד את עם קדשו, לתת לו גדר ביהודה, אל נא תיתן מקום בעיתונך הנעלה לדברים כמו אלה, שתועלתם היא אפס ונזקם גדול לאין חקר ".

דברי הראי"ה הנ"ל ואחרים נכתבו קודם הקמת המדינה. גם בנו הרב צבי יהודה ההולך בדרכיו, מתייחס לשאלה זו. הוא היה אומר: "צריך לדבר, להסביר, לשכנע ולפעול, כדי למעט השנאה בין יהודים ובין ערבים. להרבות ידידות והתקרבות ולבטל כל קיפוח. אבל קודם כל צריך להיות ברור שהארץ היא שלנו, על זה אין מה לדון. הארץ כולה של הקב"ה הוא נתנה לעם ישראל ואין לאיש מאתנו רשות לוותר על שום חלק ממנה. באופן פרטי הם יכולים להישאר פה כמיעוטים. ואם הם לא יגרמו לנו צרות ולא ימרדו בשלטוננו, אלא יקבלו את ממשלתנו על הארץ הזו, לא נפגע בהם. לא לקחנו מהערבים שום ממשלה, הם אף פעם לא שלטו כאן (חוץ מאשר במשך תקופה קצרה מאוד לפני מאות שנים) היה פה שלטון טורקי ואח"כ האנגלים שלטו, ואנחנו קיבלנו את הארץ מן האנגלים. אי אפשר להתכחש לאמת שאנו לא חייבים לערבים כל ממשלה בארץ ישראל".

הרצי"ה היה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים: באחד הימים ראה ילדים יוצאים מבית הספר "סוקולוב" (מול בית הרב) ופוגעים "פגיעה שבגוף והתגרות גסה בערבים רוכלי רחוב". מתוך מרוצת הילדים והשתובבותם לא עלה בידו להשיגם. באותו יום (ה' ניסן תש"ז) הוא שיגר מכתב למנהל בית הספר ולחבר המורים: "נצטערתי ונתביישתי מאוד למראה עיני זה. איני יודע מי הם הילדים האלה, מי הוריהם ומוריהם, יודע אני רק זה, שהם היו יוצאי בית הספר, לא כולם עסקו באותה פגיעת-התגרות מגונה, וכמדומני שגם מי מהם מחה נגד זה, אעפ"כ מציאות העובדה הזו, שהכאיבתני והעליבתני כאמור מחייבת אותי להעירכם על הצורך בשימת לב חינוכית יתירה ומיוחדת לביטול אפשרויות כאלו, גם מצד עצמה של תורת היהדות ומוסרה וגם מצד הערך המעשי, הישובי והמדיני של משמרת דרכי שלום ויחסי שכנים". אחרי שחרור יהודה ושומרון במלחמת ששת הימים ,השתתף הרב צבי יהודה זצ"ל בעליה הראשונה של גרעין 'אלון מורה' ליד שכם. בבואו לשטח ההתנחלות שאל כמה פעמים כל גורם חדש שהגיע: האם הקרקע היא פרטית או ציבורית? וכששאלוהו: מאי נפקא מינה? אמר: אם הקרקע של מוחמד אין לנו מה לעשות כאן! ורק משנאמר לו שהקרקע היא אדמת מדינה נחה דעתו.