בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • שיחות ליום ירושלים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

הברכה שהתגשמה ב'יום ירושלים'

המשימה שקיבלתי בעת שחרור ירושלים והניצחון המוחץ במלחמה מופיעים במפורש בפרשה * למה ויתרנו על ההישגים הללו?

undefined

הרב ישראל אריאל

איר תשע"ב
3 דק' קריאה
לכל אדם מישראל יש האות שלו בתורה, או הפרשה שלו בתורה, כגון פרשת בר המצווה המלווה את האדם כל החיים. פרשת בחוקותי היא פרשה בה חוויתי את פסוקי הפרשה כחווייה בלתי אמצעית שלא תישכח לעולם, חוויה שאינה שייכת לי בלבד אלא לכלל ישראל.
החווייה האחת, הפקודה שקיבלתי במטה חטיבת הצנחנים בהר הבית: קח את המ"ג (מקלע גדודי) ושמור על פתח כיפת הסלע לבל ייכנס לשם אדם. הרבה פקודות שמירה ניתנו בצבא ישראל, אך לקום ולשמור על קודש הקודשים זו פקודה שניתנה לפני כאלפיים שנה. כך מובא במסכת מידות א, א: "בשלושה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש... והלויים [שומרים]... לאחורי בית הכפורת [מערב קודש הקדשים]". ואנוכי - לא כהן ולא לוי, ואיני לבוש בגדי כהונה, לטבול במקווה לא טבלתי... והנני מוצא את עצמי עומד ושומר על מקום קודש הקודשים. מאוחר יותר למדתי כי כך ההלכה: "בשעה שנכנסין הבנאים לבנות ולתקן בהיכל... ייכנסו אפילו ישראלים טמאים" (רמב"ם, בית הבחירה ז, כג). אם הבנאים בוני המקדש כך – המשחררים את מקום קודש הקודשים על אחת כמה וכמה!
עודני עומד ומהרהר בזיכרונות ובתקוות שמעורר המקום הזה בלב כל יהודי, בהיכל הנאה שעמד במקום זה, בהמוני בית ישראל שעלו אליו ברגלים, בכהן גדול שנכנס לפני ולפנים ביום הכיפורים כשהוא לבוש לבן ונושא קטורת בידיו, והנה, צפה ועלתה בליבי המחשבה: הרי זו הברכה שקראנו עליה ממש לאחרונה בפרשתנו (ויקרא כו): "אם בחוקותי תלכו... ונתתי משכני בתוככם" – הנה הפסוק מתממש! הברכה מתקיימת: חזרנו אחרי אלפיים שנה למשכן ה'.
המחשבות חולפות. הר הבית שקט ורגוע. התותחים הירדניים שהרעימו מחצר הר הבית וזרעו הרג רב בין הצנחנים, עומדים במקומם נטושים. ערימות הפצצות לידם מוכנות לירי - אך אין איש. ג'יפים צבאיים ירדניים בצבע חדש ירקרק צהוב ננטשו על ההר. ואנוכי לבדי בשדה קרב נטוש. היכן אני - בבית המקדש של אבות אבותיי או בבסיס הלגיון שניטש?
נשאתי את עיניי והנה באה חוויה שנייה: ברחבת ההר פוסעים להם אלפי חיילי הלגיון הירדני. לא במדים מגוהצים, אלא... בפיג'מה! עיניהם מושפלות, ידיהם מורמות לאחורי ראשם. היכן השומר? אכן, הרחק בסוף הטור צועד 'חיילצ'יק' מרושל. הוא מתקרב לראש הטור. בתנועת יד מושיב אותם שורות שורות ברחבת ההר סמוך לכיפת הסלע – כאלפיים חיילים. והידיים? – רועדות מפחד! וזאת - מפני חייל או שניים המפקחים על הסדר.
שוב צפו הרהורים בליבי – נזכרתי בפסוק האמור בקללה שבפרשתנו: "ורדף אותם קול עלה נידף". מי לא נחרד מול התמונה המפורסמת של אותו ילד מגטו ורשה המרים את ידיו בכניעה מול הצוררים הנאצים ימ"ש. התרגלנו שכך נאה ליהודי, להיות כנוע ונרדף, שקול עלה נידף גורם לו לברוח מפני כל אויב אפשרי.
ואילו כאן – עולם הפוך! אלפיים חיילי הלגיון הירדני מרימים ידיים רועדות מול שניים-שלושה חיילים ישראלים. האם עיניי רואות נכון?!
כבר התרגלנו שפסוק הברכה שבפרשתנו "ורדפו מכם חמישה מאה, ומאה מכם רבבה ירדופו" אינו כפשוטו, אלא מליצה בעלמא – כך סברנו. והנה מתברר כי "משה אמת ותורתו אמת", ובעת רצון הברכה מתגשמת כעובדה חיה.
שתי הברכות הנפלאות הללו ניתנו לנו ביום ירושלים משמיים, כברכה לנצח, ואנו, למרבה הצער התאהבנו בקללות. האם מאסנו חלילה בברכת ה'? את מקום קודש הקודשים – את הדום בית אלוקינו - נתנו במו ידינו לאויבי ישראל בתוככי ירושלים. ובאשר לשליטה באויבינו ברחבי ארץ ישראל שנפתחו בפנינו, העדפנו לתת להם מתנת חינם נתחים מאדמת הארץ לשלטונם הם. את סיני - למצרים, את גוש קטיף לחמס, חלקים ביהודה ושומרון - לאש"ף, כי חביבה עלינו הגלות, וקשה להיפרד ממנה...
אך "דבר אלוקינו יקום לעולם", וכדברי הנביא יחזקאל (כ, לב): "והעולה על רוחכם - היו לא תהיה!... כי בהר קודשי... שם יעבדוני כל בית ישראל". ב'יום ירושלים' הארבעים וחמישה מתחדשת קריאת נחמיה בונה הבית השני: "לכו ונבנה את חומת ירושלים [והמקדש] ולא נהיה עוד חרפה"!
מתוך העיתון בשבע
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il