בונים את המשכן = הציבור מקבל אחריות

האם בניית המשכן והציווים על הקרבת הקרבנות הם תוצאה של חטא העגל ויש בהם גם משום השלמה עם מצב רוחני לא מספיק גבוה? או האם גם לכתחילה, ברמה רוחנית גבוהה, אנו זקוקים למשכן ולקרבנות?
הרבה קולמוסין נשתברו ונהרות דיו נשפכו בכתיבה על נושאים אלה.
השבוע, עם סיום הקריאה בתורה בפרשיות בניית המשכן, נשתדל להאיר את הסוגיה מכיוון שונה.
במשך תקופה ארוכה (לא נדון בשאלה מה היה אורכה), שיעבדו המצרים את בני ישראל במצרים, כעבדי פרך הבונים ערי מסכנות לפרעה.
העבדים שיצאו מכור ההיתוך, היו צריכים לעבור גם מהפך מנטאלי. הצורך בקבלת החלטות הקשורות לקביעת סדרי עדיפות ומטרות, סדרי תכנון וביצוע ובעיקר קבלת אחריות על ההשלכות והתוצאות, אינו חלק מעולמו הרוחני והאינטלקטואלי של העבד. הוא לעולם לא יהיה עסוק בדיון - מה יהיו תוצאות מעשיו על החברה הכללית ועל חיי הציבור. עבדים עסוקים בעיקר במילוי המשימות שבעליהם החליטו עליהם. בעולם בו קיימת עבדות, החברה גם לא מעסיקה את עצמה בשאלה כיצד תשפיע החלטה כלשהי על איכות חייהם או על גורלם של העבדים. העבדים היו המכונות ששימשו להוצאת תפוקה עבור אדוניהם.
לכן, הציווי בתחילת פרשת תרומה, על איסוף החומרים, על התכנון והביצוע של בנין המשכן, היה אמור לחולל מהפך רוחני ושינוי דרכי החשיבה של חבורת העבדים שיצאה ממצרים. הקריאה לתרום, משמעותה מכאן ואילך: יש לכולם (כל אחד נדרש לתרום לפחות מחצית שקל) סולם ערכים חברתי לאומי, שכדי לשמור עליו יש צורך בויתור של הפרט לטובת צרכי הכלל.
הקרבת הקרבנות, עליה נקרא בעיקר מהשבוע הבא, אין משמעותה רק פעולות שתפקידן לרצות את ולהשביע ח"ו את רצונו של האדון. הקב"ה בוודאי איננו זקוק לקרבנות והשרות במקדש איננו רק בבחינת עבודה שעבד עושה כדי לשרת את אדוניו. משמעותם של חוקי קרבנות קבועים אומרת שיש לכלל ישראל מרכז רוחני עם סדרי טקס. קיים עם וקיימת פעילות ציבורית שמשמעותה: אנחנו ציבור ולא רק אוסף של יחידים! לכל ציבור יש זמנים, מקומות וטקסים שבהם בא לידי ביטוי הפן הציבורי - הפן הלאומי.
חלק אחר של הקרבנות משמעותו קבלת אחריות על המעשים ועל תוצאותיהם. חוק שמחייב קבלת אחריות על חטאים הוא סממן היכר לחברה מאורגנת, שחבריה אינם ערב רב של עבדים נטולי אחריות. להיות בן חורין משמעותו החופש והזכות לקבל החלטות ולבחור, יחד עם זכות זו חייבת לבוא החובה של הנכונות לשלם עבור טעויות, גם אם הן נעשו בשוגג.
נדגיש שוב (בהמשך לדברינו משבוע שעבר) כי הפן הציבורי - לאומי של בנין המשכן והמקדש בא לידי ביטוי גם בכך שמצווה זו איננה מוטלת על היחיד. היא מוטלת בכל הדורות (שזכו לעצמאות), על המלך או על נציגי הציבור בלבד. אין מקום לשום פעילות פרטית בנושא.
כך נוכל להבין את נושא הקרבנות והמשכן לכתחילה, גם לדעות שהקרבת הקרבנות והעיסוק בהן במשכן הוא חלק מהמאבק בעבודה זרה לסוגיה, בדיעבד.

הבה נתפלל בהזדמנות זו לחידוש המקדש בהר הקודש
שישמש בסיס להשכנת שכינה על עם קדוש
שיחיה חיים ערכיים ורוחניים בארצו
ארץ ישראל ארץ הקודש.