הפרשייה העלומה של פרה אדומה מתוארת בספר במדבר כ'חוקת התורה', וכביאור חז"ל "גזירה היא מלפניי, ואין לך רשות להרהר אחריה". מפשט סגנון הפסוק נראה שמצוות פרה אדומה נחשבת למרכזית מאוד - 'זאת' ולא אחרת, 'חוקת התורה' ולא מצווה רגילה. כהמשך לכך, חז"ל ראו בה מצווה קריטית, בהיותה מכפרת על חטא העגל: "תבוא פרה ותקנח צואת בנה". הלכתית, אפר הפרה הוא האפשרות הבלעדית להגיע לטהרה מטומאת המת, וניכרת חשיבותה של מצווה זו בעיני ה'.
על תובנה זו יש לשאול: האם אכן זוהי החוקה של התורה? האם היסוד החוקתי של התורה הוא שריפת בעל חיים וזריקת אפרו על בני אדם? תורה שכולה מוסר ודעת, תיקון העולם והובלת האדם אל עבר המושכלות - ופרה אדומה שרופה נחשבת בה לפסגה רוחנית?!
בספרי הסוד מבואר עניין קבלת הנשמה היתרה בשבת. נאמר שם כי באמירת קדושת 'כתר' במוסף, בעת הופעת המילים 'איה מקום כבודו להעריצו', מופיעה באדם נשמה יתרה עליונה ואלוקית, המיוחדת לשבת המלכה. בעלי הסוד מכוונים כוונות מיוחדות באותה עת, לזכות לאור הכתר העליון, לאור הנשמה היתרה. מן המפורסמות הוא כמה התגעגע הרב זצ"ל לקדושת 'כתר', בהיותו מתפלל בנוסח אשכנז שאינה מופיעה בו.
אמנם, לו היה הדבר תלוי בי הייתי משתדל לקבל את הנשמה היתירה במילים מובנות קצת יותר. מילות התמיהה של משרתי מעלה 'איה מקום כבודו?' אינן אומרות לי דבר. מה שואלים אותם שרפים? האם הם אכן מחפשים את כבוד ה'? והלא לפני רגע חבריהם בעליונים הפטירו 'מלוא כל הארץ כבודו'! אם כך, ידוע היכן הוא כבוד ה' - במלוא הארץ. על כן, לא ברורה תמיהת השרפים, ולא ברור מנהג המקובלים להתכוון דווקא במילים אלה לקבלת הנשמה היתרה.
נראה שהקושי שלנו בהבנת חוקת הפרה האדומה והבנת דברי השרפים בקדושת כתר, הוא קושי מערבי קלאסי. בעידן שאנו חיים בו, הורגלנו להבין את הכל. מה שזוכה תלמיד כתה י"ב בישיבה תיכונית להבין במדעי הכימיה והפיזיקה ברמת שלוש יחידות, לא זכה להבין יחזקאל בן בוזי הכהן. המידע מוחדר אלינו בכל דרך: במדיה, בספרות, בהוראה, בעיתונות ואפילו בסגנון לימוד התורה. המידע הפך להיות מרכז חיינו, גם אם הוא בא על חשבון הצדדים האחרים שבאדם.
התעצמות המידע הגיעה למימדים כה גדולים, עד כי אם לפני מספר שנים השגת המידע ואגירתו היו האתגר הגדול של האדם, הרי שבשנים האחרונות סינון המידע המורעף עלינו הוא האתגר הגדול. שרתי הדוא"ל מתפארים זה בפני זה על מסנני הדואר המיותר, על זריקת יותר מידע לפח. מנועי החיפוש במרשתת מתמקדים בפילוח מדויק של המילה הנדרשת, ובסינון כל המידע המיותר. מאספני מידע הפכנו למסנני מידע, והכל בשל שטף התודעה המתחולל בעולם התרבותי. הגולם המידעני קם על יוצרו האנושי.
הפצצת המידע משפיעה גם על עולם העיון התורני. פסיקת ההלכה הפכה במקומות מסוימים למשקל כמותי של פוסקים משני צדדי המתרס, בירור טכני של כמות המתירים מול כמות האוסרים, עד כדי נתינת עול הפסיקה לפרויקט השו"ת הממוחשב היודע כל. לצערנו, ניכר שהסברא מפנה מקומה לספירת קולות כמעט דמוקרטית כהכרעה הלכתית (וזאת ללא קשר לשאלת רוב מניין או רוב בניין בפסיקה).
הנה כי כן, בשנים האחרונות אנו ממקדים את עיקר חיינו במידע. מי שיודע יותר, מצליח יותר. קיים יותר. בעל תארים מפוארים יותר. והמדד האולטימטיבי של הרחוב - הוא גם ירוויח יותר שקלים. את העולם הזה, עולם הסגידה המוחלטת למידע, באות קדושת 'כתר' ופרשת פרה אדומה להפקיע. שאלת השרפים על מקום ה' אינה שאלת מידע. שהרי חבריהם כבר ענו על כך כאמור, מקום כבודו הוא מלוא כל הארץ. שאלת השרפים היא שאלת התוך, שאלת ההזדהות והחיבור הנשמתי למקום ה'.
השרפים מבקשים לדעת את ה', 'לאשתאבא בגופא דמלכא' ולאור באורו. מדרגה זו, של בקשת דעת ה', חייבת להתחיל ממבוכה בלתי מסויגת ואין סופית. אנו לא רואים ולא נראה לעולם את ריבונו של עולם. לא ראיית עיני בשר, ולא ראיית עיני השכל. הוא ותורתו נבדלים מעימנו, וכדברי המהר"ל, "אין התורה תחת האדם כמו שיש שאר קנייני האדם שהם תחת רשות האדם אבל התורה היא מן השמיים". במילים אחרות, עניין התורה אינו בהרחבת המידע גרידא, והדרך לקנותה אינה במידענות, אלא בהעמקה והתקדשות כלפי האין סוף הנבדל.
על כן, השרפים בקדושת כתר אינם שואלים שאלה, אלא קובעים קביעה, החשובה מאין כמותה עבורנו: 'איה מקום כבודו!'. מקום ה' ניכר במבוכת האדם, בזעקת ה'איה' שלו, במבטנו אל הבלתי מובן וקבלתו בלב שלם 'כעיני שפחה אל יד גבירתה כן עינינו אל ה' אלוקינו'. דעת ה' חייבת להתבסס על הזיקה הפנימית הבלתי פוסקת בין האדם לבוראו, בין הלומד למשנתו, בעיון ובעמל של עומק ללא מצרים, ולא באגירת המידע היבש בלבד.
אדם המבסס את עולמו הרוחני על הכלת מידע ראשית לכל, אינו עובד ה' כראוי. המידע כבודו במקומו מונח, אך רק על גב יראת השמיים הקודמת לו. מהעלם לגילוי, מאהבה לידיעה.
ומכאן, רוממות קדושת 'כתר' ורוממות פרשיית הפרה האדומה. אין מילים מתאימות יותר לקבלת הנשמה היתרה מאשר הקביעה היסודית: אנחנו תמיד ב'צריך עיון'.
וכך גם הפרה האדומה מבססת את עיקר החוק התורני - ההעלם, חוסר המידע המובן, המעשה המצוותי כנאמני ה' ללא כל סיוג. לא ההבנה עיקר כי אם יראת השם הקודמת לה, וזוהי אכן חוקת התורה, בה"א הידיעה.
מתוך שאלת 'איה מקום כבודו', מתוך ציות לפקודת ה' ושריפת הפרה העלומה, נמשכת טהרתן של ישראל ומתגלית אחריה גם התודעה והמידענות.
מתוך העיתון בשבע