במעמד הר סיני הודיעונו שאנו עתידים להיות עם סגולה על ידי קבלת התורה. דבר זה אנו מזכירים בכל חג, "אתה בחרתנו מכל העמים... ורוממתנו מכל הלשונות". ביאר הרב קוק זצ"ל שמציינים כאן שתי בחירות: הראשונה - בחירה מן העמים הפשוטים, הפרימיטיביים, ושה' הדריכנו לצאת מכל הבלי הגויים ותועבותיהם, להיות אנשים ישרים. השנייה: אף למעלה מזה, לא רק מעולים מהבורים שבאומות העולם, אלא אף מן המתורבתים שבהם, שייעד אותנו להיות אלוקיים, סגולה מכל העמים, "ורוממתנו מכל הלשונות", שהלשון מורה על שפה ותרבות, ויש בנו לא רק שלמות אנושית-טבעית, אלא רוממות אלוקית. כך מסביר הספורנו את הכינוי "בני בכורי ישראל", שאף בזמן שכל העמים יקראו כולם בשם ה' בשפה אחת (צפניה ג'), וכולם יהיו בניו של מקום, מ"מ הבכורה היא לישראל, ובכור יש רק אחד.
הרב סולובייצ'יק זצ"ל כתב כן על הפסוק "ודי זהב" - אמר משה לקב"ה: בשביל כסף וזהב שהרבית להם חטאו בעגל. משל לאב שרחץ את בנו, סכו, האכילהו ותלה לו כיס של מעות על צווארו והושיבו על פתח בית זונות, מה יעשה הבן ולא יחטא? ושאל הרב, איזה אב יעשה לבנו כדבר הזה?! ותשובתו, שמעולם שלח הקב"ה את ישראל לגלות בין המתורבתים שבאומות העולם, כמצרים, רומא, פרס וכדומה, ללמדם שאפילו העמים התרבותיים אינם אנושיים, ומתוך כך יבינו ערך תורתנו.
כך ביאר את המקרא "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנהו בחול". מדוע פתח ב'איש מצרי' וסיים ב'מצרי'. אלא כשראה 'איש מצרי', אדם מתורבת, מתנהג כחיה, ויפן כה וכה וירא כי 'אין איש', שאין בו אנושיות, ויך את המצרי – ללא 'איש'.
כשאנו קוראים את דברי המלבי"ם, ששם דברים בפיו של אברהם שאמר לאבימלך "כי אמרתי רק אין יראת אלוקים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי", אנו נפעמים איך נכתבו דברים כאלה לפני השואה. ואלו דבריו: "הודיע לו שגם אם נראה איש או עם שהוא פילוסוף גדול וחקק לו נימוסים ישרים, והרגיל עצמו במידות טובות, הכל על פי עצת שכלו, והוא עושה משפט וצדקה, הכל על פי עצת שכלו, בכל זאת לא נוכל לבטוח באיש ההוא, שבעת תסיתהו תאוותו לעשות רע, שתמיד יגבר שכלו על תאוותו. כי בהיפך, עת תבער אש תאוותו אל אשת חן או הון רעהו אין רואה, אז גם שכלו ילך שולל לרצוח ולנאוף ולעשות כל רע... השכל לבדו ונימוסים שכליים לא יעמדו בפני זרועות התאווה". עכ"ל.
דברים דומים כתב הרב זצ"ל בריש מוסר הקֹדש: "המוסר של חול איננו עמוק ואינו נכנס בפנימיות הנשמה, ואף על פי שאדם נמשך אחריו לטובה על ידי שמכיר את היושר שיש בדברי הגיון, אין להדרכה זו תפיסה עומדת בפני ההסתערות של תאוות שונות, כשהן מתעוררות בחזקה, וק"ו שאין ביד מוסר רפוי כזה... לחדור אל עומק הנשמה, ולהפוך אל האדם הכללי והפרטי לב בשר תחת לב אבן. לא יש עצה אחרת כי אם שיהיה מודרך על פי המוסר האלֹקי".

עולם מוסרי יותר
אך גם מצב הפוך אינו צרה פחותה, כאשר המוסריות מבוססת רק על יראת שמיים וחסרה את הבסיס האנושי הטבעי. התורה לא באה במקום המוסר הטבעי, אלא לבנות על גביו עולם מוסרי מרומם יותר. וכשחסר המוסר האנושי הטבעי, חסר הבסיס והבניין כולו עלול לקרוס. "דרך ארץ קדמה לתורה", ושמעתי כמה פעמים מפי הרב צבי יהודה זצ"ל, שאין אמרה זו מצטמצמת רק בחינוך היחיד, אלא גם במבנה התורה. הפרשיות הקודמות לפרשת יתרו הן פרשות הדרך ארץ של אבותינו שקדמו למתן תורה. כי זה הסדר האלוקי.
"לעולם יהא אדם ירא שמיים" - קודם אדם ורק אחר כך ירא שמיים. "היכי דמי חסיד שוטה", שואלת הגמרא בסוטה כ"א, ומשיבה: "כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה". ועוד אמרו שם: "ז' פירושים הם... פירוש קיזאי, זה המקיז דם לכתלים", ופירש רש"י: עושה עצמו כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים ומתוך כך מכה ראשו בכותל והדם יוצא. ובייחוד תלמיד חכם צריך להיות מוכתר בנימוסים ודרך ארץ, כדי שכל הרואהו יאמר "ראו תלמיד חכם זה כמה נאים דרכיו וכמה מתוקנים מעשיו". ותלמיד חכם המתנהג להיפך מזה הרי זה חילול השם. ומפרש הרש"ש: מדוע אין חילול השם גדול מזה, "שהבריות אומרות דתורתו הביאתו למידות המגונות האלו, אם כן מחלל כבוד התורה".

הכותב הוא ראש ישיבת כרם ביבנה
מתוך העיתון בשבע