בהעלותך את הנרות

אור תורה ואמונה 1
להאיר את נשמת האדם * להאיר את התורה והמצוות * חיזוק האמונה בטרדות הפרנסה * חיזוק האמונה בהליכה במדבר * חיזוק האמונה בחיי היום-יום
להאיר את נשמת האדם
בתחילת פרשת בהעלותך נאמר:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר: דַבֵּר אֶל אַהֲרן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלתְךָ אֶת הַנֵּרות אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: (במדבר ח, א-ב)
תלמידי המגיד ממזריטש (ראה לקמן) מלמדים אותנו שלכל מצווה שכתובה בתורה יש משמעות נצחית. זאת אומרת שכל מצווה שנזכרת בתורה אינה רק לשעתה, אלא כל הוראה שהתורה כותבת אינה תלויה בשום תנאים ושייכת לכל הזמנים ולכל האנשים. לכן יש לברר איך יש קשר בין כל אדם ואדם מישראל למצוות "בהעלותך את הנרות"? הרי מה יעשה מי שאינו כהן או מה נעשה בזמן שאין בית המקדש קיים, איך אז ניתן לקיים מצווה זו?!
אלא שלכל מצווה יש פשט אך יש גם רעיון פנימי, ואל הרעיון הזה צריך להתקשר כל אדם ובכל הזמנים. על פי הרעיון הפנימי של הציווי "בהעלותך את הנרות", יש לדעת שכל אדם הוא נר וכל נשמה היא נר, כמו שנאמר: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז). הכתוב אומר "החכם עיניו בראשו" (קהלת ב, יד). שואל על-כך הזוהר (ח"ג קפז ע"א) וכי רק החכם עיניו בראשו? וכי שאר האנשים שאינם חכמים, עיניהם במקום אחר?! אלא שהחכם מתבונן במה שיש מעל לראשו ורואה את אור השכינה השורה על כל אדם מישראל. את האור הזה צריך לשמר. וכמו שאת האור שבנר משמרים על ידי פתילה טובה והכנת מספיק שמן, כך בנשמת האדם השמן והפתילה הם לימוד התורה, קיום המצוות והמעשים הטובים, ואם האדם מקיים את אלו, השכינה שורה בו. כך האדם יכול לקיים את הציווי: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".
הדלקת הנרות לא רק מבטאת את השראת השכינה באדם, אלא גם את השראת השכינה בישראל. בבית המקדש היו ממלאים את הנרות בחצי לוג שמן שזוהי כמות המספיקה ללילות טבת הארוכים וכך הם דלקו ולא כבו גם בלילות טבת. הנרות דלקו כל הלילה ואילו נר המערבי היה דולק מעת לעת ויש אף דעה שהיה דולק והולך כל הזמן. כותבת הגמרא (שבת כב ע"ב) שהיה זה באופן נסי כדי להראות שהשכינה שורה בישראל.
נשים לב שבמצוות הדלקת הנר ישנה מציאות מיוחדת. האדם מדליק ובכך עושה פעולה קצרה אך הנר ממשיך לדלוק מעצמו. בעניין זה ישנו דיון בגמרא (בבא קמא כב ע"א), האם: "אשו משום ממונו" או "אשו משום חציו", כלומר אדם הדליק אש והיא התפשטה לשדות אחרים. האם הדין יהיה שהאש הזו נחשבת כממון המזיק ואם כן הבעלים חייב לשלם, או שיש כאן דין הדומה לחץ שאדם יורה, שאף על פי שהרוח מסייעתו, סוף סוף הוא ירה את החץ וכאילו עשה את הנזק בידיים ולכן הוא חייב. הנמוקי יוסף (בבא קמא י ע"א בדפי הרי"ף ד"ה אשו משום חיציו), מקשה על מאן דאמר ש"אשו משום חיציו", כלומר שאת כל מהלך האש כאילו עשה האדם בעצמו, איך אפשר יהיה להדליק נרות בערב שבת? הרי לדעה זו כל מה שמתרחש אחר-כך, יחשב כאילו עשה המדליק בעצמו, יצא שכאילו האדם מדליק אש בשבת? משיב הנמוקי יוסף שאכן אחריות על התוצאות מוטלת על המדליק, המשמעות היא שכשהאדם מדליק את האש או את הנר, באותו רגע הוא גורם לכל מה שיתרחש אחר כך. זו מין מציאות כזו, שהאדם מחויב ברגע ההדלקה על כל התוצאות שיקרו בעתיד, לכן אם אדם הדליק אש וזו התפשטה גם לאחר שהוא נפטר, אף שמת בדרך כלל אינו חייב בכלום, כאן כיוון שההדלקה כולה על כל משמעויותיה הייתה בחייו, יהיה ממונו משועבד לשלם את החוב הזה, גם אם נעשה לאחר מותו. אך לגבי השבת מעשה הדלקה עצמו נעשה לפני השבת וכל התוצאות של המעשה נחשבים כאילו עשה אותם עכשיו.
גם מצווה היא מעין הדלקת נר הנשמה לזמן רב. המצווה עושה שינוי באדם, ומאירה אותו, ואור זה ממשיך וממשיך. זאת אומרת שהערך של המצווה אינו לשעתה בלבד אלא נמשך ונמשך והכול מתייחס למעשה הראשון.

להאיר את התורה והמצוות
בספר "מאור עינים" (תחילת פרשת בהעלותך) מסביר רבי נחום מצ'רנוביל את מצוות הדלקת המנורה. הרעיון שכותב הוא שכשם שלאדם יש גוף ונשמה, כך לתורה יש גוף ונשמה, כמו שאומרת המשנה על דיני עריות: "הן הן גופי תורה" (חגיגה א, ח). לימוד התורה ועשיית המצוות הם גוף התורה. נשמת התורה היא הכוונה בעשיית המצוות וכן לימוד תורה לשמה.
ה"מאור עיניים" מוצא רמז לכך במילה "מצוה". שתי האותיות האחרונות של המילה "מצוה" - ו"ה, הן גם האותיות הסופיות של שם הוי"ה, והן מופיעות במילה "מצוה" באופן גלוי. אותם אותיות הן הרומזות לגוף התורה שבכתב ושבע"פ: ה', חמישה חומשי תורה. ו', שישה סדרי משנה. אך שתי האותיות הראשונות: מ' וצ' רק רומזות לשם הוי"ה כיוון שבא"ת ב"ש הן י' וה'. זאת אומרת שבמילה "מצוה" טמון שם הוי"ה, אך חלקו כתוב באופן גלוי וחלקו באופן נסתר. וכל זה למה? כיוון שיש במצוה חלק גלוי שהוא הצד המעשי: קיום המצווה ולימוד התורה, ויש חלק רוחני פנימי, שהוא פנימיות הכוונה במצוות, במח ובלב. כי לכל מצווה יש לה גוף ונשמה.
לכן נאמר בפרשה: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כלומר יש להאיר את המצוות ואת הנרות מהצד הפנימי, צד הכוונה, הצד הנשמתי של המצוות. וזו עוד דרך בה מקיימים את הציווי "בהעלותך את הנרות" באופן היותר שלם.

חיזוק האמונה בטרדות הפרנסה
כמו שיש להתבונן במצוות שיש בהם חלק גלוי ונסתר, כך יש גם להסתכל על כל הנהגת ה' בעולם. בפרשת בשלח נאמר שיש לקחת צנצנת מן ולהצניע אותה "משמרת לדורותיכם" (שמות טז, לג). ויש לשאול מדוע צריך לזכור את זה שהקב"ה נתן לנו מן?
מסביר רבי זאב וולף מז'יטמיר ב"אור המאיר" (בהעלותך ד"ה בפסוק שטו העם; בשלח ד"ה בפסוק ויאמר משה אל אהרן קח צנצנת) שכל זה כדי שנדע שהמזון שיורד לאדם הוא מאת ה'. ההשתדלות של האדם היא הכלי אבל התוכן שבכלי היא הסיעתא דשמיא שלולא היא אין שום דבר. כשאדם משיג מזון הוא צריך לזכור את זה, ולדעת שכל זה הקב"ה נתן לו. אדם צריך לדעת, שכל ההשתדלות שהוא עושה היא רק דרך לצורה בה יופיע השפע האלוקי. ועלינו לזכור זאת כל הזמן. אדם שחי באופן כזה שהוא זוכר שכל מה שהוא מקבל או משיג, זה תמיד מאת ה', והוא מאמין בזה באמונה שלימה - יכול לזכות באמת שירד לו מן מהשמים.
"ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (ירמיהו יז, ז). על הפסוק הזה מסביר אור המאיר (בהעלותך ד"ה ועל דרך ששמעתי) שיש בוטח, מבטיח ומבטח. בוטח הוא האדם שנשען על הקב"ה. הקב"ה הוא גם המבטיח לתת לאדם את מזונו, אך החידוש הוא שהקב"ה הוא גם המבטח! פירושו של דבר שהחפצא שהאדם מצפה לקבל מריבונו של עולם, הוא הקב"ה בעצמו. כלומר, עלינו לזכור שכל האמצעים אינם כלום, אלא ה' הוא עצמו המבטח שעל ידו יבוא לאדם מה שהוא מבקש. עלינו לזכור את זה וגם לחיות את הזיכרון הזה, וזה עומק ציווי התורה להניח את המן בצנצנת לזיכרון.
ממשיך ושואל "אור המאיר" (בשלח ובהעלותך שם) על דברי חז"ל: כל האומר פרשת המן בכל יום מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו (פרישה או"ח סי' א, יד בשם הירושלמי ועיין תשב"ץ קטן סימן רנו והגהות ר"י פרלא שם), והרי מצינו רבים שאומרים בכל יום את פרשת המן ומזונותיהם חסרים? אלא שהכוונה אינה האמירה אלא האמונה! אין הכוונה שצריך רק להגיד פרשת המן, וזה מעין כפתור שכשלוחצים עליו יורד מזון מן השמים, אלא מדובר שאדם בזמן שעובד בשביל פרנסתו חייב להבין שהכול בא מאת ה', להתחזק באמונתו ולבטוח בה' ואז מובטח לו שלא יחסרו מזונותיו. כלומר יש להפוך את טרדות הפרנסה שלפעמים לכאורה מרחיקות את האדם מעבודת ה' לכלי להתחזקות בביטחון ובאמונה. נבאר רעיון זה לפי דברי חז"ל: "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן" (מכילתא פרשת ויסע, ב). הפשט הוא שהתורה נתנה לדור המדבר שלא היה צריך לעבוד בשביל מזונותיו כי ירד מן והבגדים לא בלו, לדור כזה אפשר היה לתת תורה שיוכלו להגות בה בלי טרדות. אך באופן יותר עמוק יש לבאר שלא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, הכוונה היא שתורה ניתנת רק לאדם שיודע שהכול מן השמים. וכן גם היום בזמן הזה, מי שחי את האמונה הזו שהכול בא מאת ה', ומודה לה' באמת ובתמים, לו נתנה התורה וזוכה לסיעתא דשמיא בפרנסתו.
כך מספרת הגמרא על האמוראים שהאמינו באמונה שלימה וירד להם אוכל מן השמים. ביומא (עה ע"ב) הגמרא מספרת על רב יהודה שבכל יום היה מזדמן לו שליו בין החביות. לרב חסדא היה מזדמן בין העצים, וכן רבא היה שולח את אריסו שהיה מביא לו כל יום שליו שמן מאוד ואיכותי מאוד. יום אחד, מתארת הגמרא, האריס לא הביא לרבא שליו. ורבא שהתפלא מאוד, שמע קול תינוק מעליית הגג שאומר: "שמעתי ותרגז בטני" (חבקוק ג, טז). הבין רבא שכנראה יש שמועה לא טובה שרב חסדא רבו נפטר לבית עולמו, עוד הבין רבא מזה שכל זכותו הייתה בזכות רבו, ולכן כשרבו נפטר לא היתה לו זכות לקבל את השליו. ואכן כך היה. גם בכתובות (סז ע"ב) מספרת הגמרא על עני בן טובים שהיה פעם עשיר וגדל כמפונק, שלגביו ההלכה אומרת שיש לפרנסו כפי מה שהיה רגיל. והנה הזדמן פעם אותו עני לפני רבא. שאל אותו רבא: במה אתה ניזון? השיב לו: ביין ישן ובתרנגולת פטומה. התפלא רבא ואמר לו: כך אתה מכלה ממונם של ישראל? וכי האנשים צריכים להשקיע כל כך הרבה ממון בשבילך?! השיב לו העני: לא מהם אני ניזון! הקב"ה הוא זן את הבריות והעולם כולו, ואין אני מקבל מאף אחד אחר! ובאמת באותו היום הגיעה אחותו של רבא לביקור לאחר שלא ביקרה אותו שלוש עשרה שנה, והביאה אתה יין ישן ותרנגולת פטומה. התפלא רבא אך הבין שאכן העני צודק, וכיוון שהוא רגיל בכך הקב"ה מזמן לו בכל מקום מה שהוא צריך.
צריך לדעת שיש כאן סדר אלוהי. לפעמים הוא בנגלה ולפעמים בנסתר, ואצל הגדולים אף ראו את זה בנגלה ובחוש. "לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן", ומי שמאמין באמונה שלימה שהכול מאת ה', ניתן לו מן כמו שהיה אז במדבר.

חיזוק האמונה בהליכה במדבר
בפרשה שלנו מתואר סדר הליכתם של ישראל על-פי ה'. זה סדר אלוקי מיוחד, עמוד ענן ביום ועמוד אש בלילה, ורואים כל הזמן את ריבונו של עולם. עם ישראל הולך כל הזמן עם השכינה, ויש אשר הענן יחנה יום אחד, או לילה אחד, אך לרוב הענן חונה זמן ארוך יותר, ולא יודעים אם יחנו יום אחד או חודש, אולי אפילו שנה. איך מתארגנים בצורה כזו? האם כשחונים פורקים את כל החבילות ומתארגנים לשהייה ממושכת? ואולי לא כי יתכן שכבר בבוקר הענן יעלה ומיד צריכים לזוז? מצד שני אם לא נתארגן ולא נפרק את החבילות, יכול להיות שנחנה כאן שנה שלימה, ואי אפשר לחיות כך שנה. אך ישראל מתרגלים לחיות כך, חיי אמונה על-פי ה'. החינוך הזה, שלא להכתיב לקב"ה את הסדר, הוא הגורם לאדם שיצפה כל הזמן ויתבונן מה ריבונו של עולם רוצה, להיות מוכן לכל מצב שהקב"ה יוליך אותנו. עם ישראל יודע שאין זה מקרה. יש כאן שיקולים כבדים מאוד, היכן צריך לשהות הרבה זמן והיכן יש לחנות מעט זמן. יש תפקיד לכל שהיה ושהיה במדבר.
מסביר אור החיים הקדוש (במדבר י, לה), שישראל היו צריכים לתקן את חטא אדם הראשון על-ידי הליכתם במדבר. שבשעה שאדם הראשון חטא נתפזרו ניצוצות הקדושה בכל העולם כולו, ונשבו בתוך קליפות, קלקולים וטומאות שונות, ותפקיד העם היה לשאוב אותם משם. המדבר הוא מקום שיש בו הרבה מאוד קליפות, וצריך ללקט את ניצוצות הקודש הללו על ידי ההליכה במדבר. זהו פירוש הפסוק: "וַיְהִי בִּנְסוֹעַ הָאָרון וַיּאמֶר משֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אויְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפניך" (שם). יש אויבים ויש משנאים. האויבים אלו כלי המשחית, המזיקים שצריך לפזר ולפוצץ אותם אך אין בכוחם לפתות את האדם, והמשנאים אלו המסיתים ומפתים את לב האדם להתרחק מהקב"ה. הארון הוא מעין מגנט שבנסיעתו סוחב אליו את כל נקודות הקודש שהתפזרו. כתוצאה מכך שכל הניצוצות האלו מתחברים לישראל, נשארות הקליפות ללא חיות וללא אור מממנו הם שואבים את כוחות, ואז "ויפוצו אויביך", הן מתפוצצות. גם החלק המקלקל והמשפיע לרעה, שהוא יצר הרע, הוא השטן, גם הוא בורח, ועליו נאמר "וינוסו משנאיך מפניך". "ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" (שם לו), הארון משיב ומכנס את כל רבבות ניצוצות הקודש בחזרה אל הקודש. זהו תפקיד ההליכה במדבר. וישראל שיודעים זאת מבינים שלפעמים צריך להיות כאן כמה ימים ולפעמים במקום אחר, כי יש מטרה לכל מסע ומסע ויש סדר אלוקי לדברים.

חיזוק האמונה בחיי היום-יום
מהליכתם של בני ישראל במדבר צריך ללמוד על סדר החיים. לפעמים מרגישים שכל יום יש בו התקדמות ולעיתים מרגישים שיש מעצור וכאילו דורכים במקום. קורה ואף מרגישים שנסוגים אחור, אך יש להבין שזהו סדר ההליכה והעלייה בקודש. עם ישראל בימינו הולך אל גאולתו השלימה לעתיד לבוא, ולפעמים יש צורך לעצור ולקבץ את הכוחות ולא להתקדם, שכן זהו זמן לבנות ולבסס את הכוח הקיים שיהיה יותר איתן יותר בשלמות, ויש זמנים שצריך לרוץ קדימה. כך גם האדם הפרטי, בכל מצב שאדם פוגש בדרכו, בכל מקום שהוא הולך בו, הוא הולך עם השכינה. אם הוא נעצר, השכינה עצרה אותו ויש כאן איזה חשבון אלוקי. צריך לחשוב מה לעשות במצב הנוכחי, ויש למצות כל מצב עד תומו. אדם שמצוי במשבר צריך להתבונן מה הוא יכול להרוויח ממנו, איזה תיקון יצמח מכאן, המצב הרי מוכרח להיות לטובה, ואם כן צריך לראות איך אני משתמש בזמן הזה להוצאת כוחות חדשים. כך בכלל וכך בפרט.
כך גם המדרש (במדבר רבה טו, יב) מסביר את בחירתם של הלווים בפסוק: "ה' צדיק יבחן" (תהילים יא, א). הקב"ה אינו מעלה את האדם במדרגה אלא אם הוא בוחן אותו מקודם. אברהם אבינו נבחן בעשרה ניסיונות, והמפרשים אומרים שלא רק עשרה ניסיונות אלא עשר קבוצות של ניסיונות, כלומר אברהם נתנסה הרבה מאוד עד שהפך להיות אבי האומה. כך גם יצחק. הרי לכאורה לאחר שהסכים למסור את נפשו בעקידה כפי שהקב"ה ציווה, היה צריך לחיות חיים שלווים מאוד. מה אפשר לדרוש מאדם יותר ממסירות נפש? והנה יצחק נבחן בניסיונות נוספים: עקרות, ואחר-כך יש רעב בארץ. אבל יצחק לא שואל: לאחר שמסרתי את נפשי ונעקדתי על גבי המזבח, מדוע באים עלי עוד ניסיונות של עקרות ורעב? כי הוא יודע שאם הקב"ה מנסה אותו זה מפני שהוא רוצה להעלות אותו במדרגה נוספת, והניסיונות הם אלו שמעלים את האדם. גם משה רבנו מתנסה לפני שהקב"ה בוחר בו, הקב"ה בחן אותו אם הוא רועה מסור, האם הוא יהיה טוב ונאמן כרועה ישראל. כך גם הלווים. במצרים היו רבים שהושפעו מהמצרים אך הלווים המשיכו לשמור את תורת ה', עמדו בניסיון ולכן נבחרו להיות משרתי ה'.
לכל ניסיון יש תפקיד, כל ניסיון הוא מעלה שצריך לקנותה. ובכל דרך ושעל בחיים אנחנו הולכים עם השכינה, עם ריבונו של עולם, שמעלה אותנו ממדרגה למדרגה.

---