בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • ויגש
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה

שיחה לפרשת ויגש תשס"ג

יהודה ויוסף - שתי דרכים רוחניות

מדוע האריכו חכמים בתיאור הפגישה בין יוסף ליהודה, האם הסיפור בתורה אינו מספיק דרמטי? מה ההבדל בין דרכו של יוסף לדרכו של יהודה? רבונו של עולם נמצא איתנו בכל רגע. מהם "חיים של תורה"? מה עלינו לחשוב בעשרה בטבת?

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

מוצש"ק ויגש תשס"ג
11 דק' קריאה 47 דק' צפיה
מפגש יוסף ויהודה לדורות
חכמינו בתחילת הפרשה מרחיבים את הדיון על המשמעות של "ויגש אליו יהודה". יהודה ניגש לדבר עם יוסף. אומרים חכמים:
"אמר רבי יוחנן: בשעה שתפס יוסף הצדיק את בנימין ואמר להם לאחיו האיש אשר נמצא הגביע בידו הוא יהיה לי עבד, אמר לו יהודה: בנימין, את תפוס ושלום בבית אבא? מיד כעס יהודה ושאג בקול גדול והלך קולו ארבע מאות פרסה עד ששמע חושים בן דן (שהיה בארץ ישראל) וקפץ מארץ כנען ובא אצל יהודה ושאגו שניהם וביקשה ארץ מצרים ליהפך עליהם. אמר איוב: 'שאגת אריה וקול שחל', שאגת אריה זה יהודה שכתוב בו 'גור אריה יהודה', וקול שחל זה חושים בן דן ששניהם נמשלו כארי שנאמר 'ולדן אמר דן גור אריה'", וממשיך מדרש שכיון שכעס יהודה נשרו שיניהם של כולם. "אמר רבי יהושע בן לוי: אף אחיו, כיון שראו יהודה שכעס אף הם נתמלאו חמה ובעטו בארץ ועשו אותה תלמים תלמים, שנאמר 'ליש אובד מבלי טרף', זה יהודה שמסר עצמו על בנימין, אמר: שמא ימחול לי הקדוש ברוך הוא על אותו עוון שהטעיתי את אבא ואמרתי לו 'אני מביאו לך'. באותה שעה נתמלא חימה על יוסף. כיון שראה יוסף סימנין של יהודה מיד נזדעזע ונבהל, אמר 'אוי לי שמא יהרגני'. ומה הן סימנין שהיו בו ביהודה? של בית שילו אמרו: שני שלטונין זולגות דם (כשכעס זלגו עיניו דם), ויש אומרים: כמין שלטי הגבורים, וחמישה לבושים היה לובש. נימה (שערה) אחת היתה לו בליבו, כיון שהיה כועס קורע את כולם. מה עשה יוסף באותה שעה? אותו עמוד של אבן שהיה יושב עליו, בעט בו ועשאו גל של צרורות. מיד תמה יהודה ואמר זה גיבור ממני. באותה שעה אחז יהודה חרבו לשלפה מתערה ואינה נשלפת לו, אמר יהודה: ודאי זה ירא שמים הוא, לכך נאמר 'החכמה תעוז לחכם'".


אנו צריכים להתבונן מה רצו חכמים לבאר בדרשה זו. האם הסיפור של הפגישה הזו, של השיחה בין יהודה ויוסף כפי שהיא מופיעה בתורה, אינו מספיק דרמטי? נראה שחכמים רצו לומר לנו שהפגישה של יהודה ויוסף אינה משהו אישי-פרטי בין שני האחים על רקע אותו מקרה, אלא יהודה מייצג את המהות של יהודה לדורותיו, וכן יוסף. "מעשה אבות סימן לבנים", לא רק בבחינת סימן חיצוני אלא הם באמת התמצית. האיש יהודה מכיל בקרבו כל מה שעתיד להיות במשך הדורות. ומי לנו גיבור בהמשך הדורות כשמשון, שאכן היה משבטו של דן?! הכל כבר היה טמון בכוח בשבטים. גם ליוסף יש דרך, שיטה, מהלך. וכאן מתמודדות כביכול הדרכים העצומות שעתידות להתגלות במשך הדורות, וגנוזות באישים הללו, ביוסף וביהודה. על כך אמרו חכמים קודם לכן:
"'כי הנה המלכים נועדו עברו יחדו'. 'כי הנה המלכים נועדו', זה יהודה ויוסף, 'עברו יחדו', זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה. 'המה ראו כן תמהו', ויתמהו האנשים איש אל רעהו. 'נבהלו נחפזו', ולא יכלו אחיו לענות אותו. 'רעדה אחזתם שם', אלו השבטים. אמרו: מלכים מתדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו, יאי למלך מתדיין עם מלך. 'ויגש אליו יהודה', אחד באחד יגשו, זה יהודה ויוסף, 'ורוח לא יבוא ביניהם', אלו השבטים. אמרו: מלכים מתדיינים אלו עם אלו, אנו מה אכפת לנו? (- מי שינצח אנחנו איתו)".

כלומר, אין כאן התדיינות בין שני אנשים, בין שני אחים, אלא בין שני מלכים.

יוסף לעומת יהודה
ליוסף ישנה דרך מיוחדת. חכמים אמרו עליו:

אמר רב חנא בר ביזנא א"ר שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר - הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקדוש ברוך הוא, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא - נקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא".

כלומר, מהותו של יוסף היא קידוש שם שמים בסתר. יש עבודת ה' שהיא בסתר. "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי". זוהי הבחינה של יוסף, שלא שולטת בו עין הרע, "וידגו לרוב בקרב הארץ", כדגים. יוסף עובד את ה' בפנימיות, ביראת שמים גדולה, בצדיקות מיוחדת בימינה, בהתגברות נפלאה, והוא מנצח בעוצמה גדולה את יצרו בסיפור אשת פוטיפר. הוא מקדש שם שמים בסתר. וכך זה מופיע בשמו - יו"ד ה"א וא"ו (יהוסף) - באופן נסתר, לא כשמו הגלוי של שם ה', "אלוקים". אולי משום כך לא מפחד יוסף לצאת ולהתמודד עם הגויים, ועל כן הוא השליח הראשון שנשלח למצרים, כדי להכין את הירידה של ישראל לשם, שכן יש לו עוצמות חזקות. הוא עובד את ה' בסתר ועל כן אין התנגשות ישירה עם הגויים, וזו הסיבה שהוא יכול להתמודד נגדם. ולכן הוא גם יכול לצאת להשפיע על העמים. מה שאין כן בעבודת ה' באופן גלוי, שההבדל בין ישראל לעמים בולט ומקשה על ההתמודדות, ובצורה זו יש להיות יחד ולהאיר מבפנים כלפי חוץ ולא להסתכן בהשפעה שלילית של הגויים. יהודה מקדש שם שמים בגלוי. שם שמים ניכר, גלוי, מפורסם, ועל כן דרכו היא שונה. - התכנסות לאומית, האומה מתקדמת ומשלימה את דרכה פנימה ומתוך כך מאירה כלפי חוץ לכל העמים. אלו הן שתי דרכים שמתנגשות זו עם זו, ובמשך הדורות יש עימות מתמשך בין יהודה ליוסף. לכל שבט ישנה הדרך המיוחדת לו. שתי הדרכים הולכות ומתבררות בעם ישראל במשך הדורות - לפעמים הצד של יהודה מנצח ולפעמים הדרך של יוסף מנצחת, עד שיתאחדו שני הענפים לעץ אחד, כי אכן שתי הדרכים משלימות אחת את השניה. כשתתברר כל דרך בשלמותה תבוא העת לאחד את שתי הדרכים.

אפשר להתבונן באופן עמוק יותר. חז"ל לא רצו לבטא רק את הרעיון שהמפגש הוא בין השבטים לדורותיהם, אלא שעם ישראל הוא שורש כל המציאות כולה. כל כוח שמופיע בעם ישראל הוא כוח עליון גדול, כוח מיוחד. מהותו של יוסף הצדיק היא כזו, הוא צדיק יסוד עולם, שורש העולם ומקיים את העולם. הוא יסוד נסתר, בתוך האדמה. רק הבניין הבנוי על גבי זה הוא ניכר, אף על פי שהוא לא יכול לעמוד בעצמו. יוסף הוא ביטוי של כוח גדול מאוד של קיום העולם. הצדיקות שבעולם היא המקיימת את העולם, היא הצד המקושר למקור האלוקי העליון והיא ממשיכה את השפע לעולם. לעומת זאת, יהודה הוא הבחינה של ביטוי הצדיקות בפועל, הנהגת העולם, מלוכה. המלך מתאם בין כל הכוחות שנמצאים ומנהל את העולם בפועל. בפרשתנו נפגשים שני הכוחות הרוחניים הפנימיים העליונים הללו. והמפגש הזה הכרחי לקיומו של העולם - הצדיק צריך להיות משפיע על מי שהוא עתיד לחלק את כל האוצרות, את כל ההנהגה לכל חלקי העולם. זהו מעמד מיוחד במינו. כשאין איחוד בין הכוחות האלה בעולם העולם אינו מתוקן, חסר לו הקשר אל מקורו ויש בו משברים, נפילות וקלקולים רוחניים וגשמיים. כשיש חיבור בין העולם אל שורשו הוא מקבל שפע של ברכה, קיום, פרנסה, אושר ושלמות. הפגישה הפנימית הזו מתרחשת בצורה מאוד אינטימית - "ולא היה איש בהתודע יוסף אל אחיו".

פגישה עולמית
כשאנחנו קוראים את הפרשה מתעוררת בנו התרגשות לפעמים עד כדי דמעות. זה לא רק מעצם הפגישה בין יוסף ליהודה בצורה החיצונית, אלא זה מבטא את כל המהלך הגדול העליון הפנימי העולמי הזה, את הפגישה הענקית בין שני הכוחות הללו.
והפגישה מתרחשת, העולם חוזר אל מקורו, אל שלמותו, ו"מעשה אבות סימן לבנים" - בעז"ה כבר בעתיד הקרוב אנו הולכים ומתאחדים, כפי שאנו קוראים בהפטרה. אולי אנו נמצאים היום בשיא המתח, כבר יש פגישה, ועוד מעט תבוא גם ההתוודעות וההתחברות של כל השבטים, וההבנה שכל אחד משלים את השני ולא סותר אותו, ושעם ישראל הוא בעצם עם אחד עם כוחות עצומים שעניינם היסודות הקיומיים של העולם.

אתה אף פעם לא לבד
האחים באים אל יעקב אבינו והקדוש ברוך הוא מתגלה אליו במראות הלילה ואומר לו "אל תרא מרדה מצרימה אנכי ארד עמך מצרימה ואנוכי אעלך גם עלה". למה הקדוש ברוך הוא מתגלה אל יעקב במראות הלילה? דיברנו בפרשיות הקודמות על כך שחלום זו המדרגה הנמוכה של הנבואה, שבה התגלה ה' אל יעקב בזמן שעוד לא היה נשוי, "פלגא דגופא", וגם משום שלא היה בארץ ישראל. רק כשיעקב מגיע בחזרה לארץ ישראל עם משפחתו הקדוש ברוך הוא נגלה אליו במראה ממש. אם כן מדוע כעת מתגלה אליו ה' במראות הלילה? ה' מרמז לו שגם בירידה לגלות, גם בחשכת הלילה של הגלות יעקב אף פעם לא לבד. זה לא נכון רק כלפי ישראל ככלל אלא כלפי כל אדם ואדם, בכל מצב. גם במצבים של חשכה, של הסתר פנים, הקדוש ברוך הוא נמצא עם האדם, שומר עליו ומגן עליו. הכל תחת ההשגחה והסיוע האלוקיים.

מדרגות השכינה
"אנכי ארד עמך מצרימה". שואל אור החיים, הרי מצרים מלאה בגילולים, וכתוב שמשה אומר "כצאתי את העיר" משום שאינו יכול לפנות אל רבונו של עולם בתוך מצרים בגלל היותה מלאה בגילולים. אם כן כיצד יש להסביר שהקדוש ברוך הוא אומר כאן ליעקב "אנכי ארד עמך מצרימה"? אולי היה אפשר להסביר שהקדוש ברוך הוא לא יירד ממש אלא יהיה עם עם ישראל בצרותיהם, יצטער עימם. אבל חז"ל אומרים לנו במפורש שהשכינה ירדה עם ישראל למצרים. מסביר אור החיים שיש מדרגות בשכינה. המדרגה הכי גבוהה שהתגלתה אי פעם במשך כל הדורות של הופעת השכינה היתה במעמד הר סיני, שם ראינו בעינינו, שמענו באזנינו כביכול את ההופעה האלוקית - את הקולות והברקים, הענן והאש. זה היה מראה חד פעמי, יחיד במינו במשך כל הדורות. לשיא כזה לא הגענו עוד אף פעם. לאחר מכן התגלתה השכינה בבית המקדש, שם היה אפשר להיווכח במציאותה - "ולא יכלו הכהנים לבוא אל בית ה' כי מלא כבוד ה' את בית ה'" (דבה"ב ז,ב). ההופעה האלוקית מלאה את הבית. אולי אי אפשר לקרוא לזה "ענן" אבל זה היה משהו עליון אלוקי עד כדי כך שהכהנים לא יכלו להיכנס לשם. ויש גם הופעת שכינה בבית הכנסת, שכן אמרו חכמים שאם עומדים לבוא לביה"כ עשרה, הקדוש ברוך הוא אפילו מקדים ומשרה את שכינתו שם. עשרה שיושבים ועוסקים בתורה - שורה שכינה עימהם, וכל שכן ביותר מעשרה. השכינה הזו אינה נראית, היא לא כמו השכינה ששרתה בבית המקדש, אבל היא קיימת. גם כששניים יושבים ולומדים שורה שכינה. בעצם בכל פעם שאדם עוסק בתורה או במצוה שכינה כנגדו, אור ה' מופיע בו, הוא עושה פעולה אלוקית על פי צו אלוקי. רצונו של הקדוש ברוך הוא מתגלה על ידי האדם העושה את המצוה בדיבור או במחשבה. זוהי התגלות ממשית נראית, לא נסתרת. אין לזה משמעות אחרת מלבד עשיית רצונו יתברך. השכינה ממש מופיעה, רצון ה' מופיע בגלוי. אור ה' מקיף את האדם המקיים את המצוה. כך "בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" - אפילו יחיד עוסק בתורה מזכיר את שמו של ה', גורם להשראת השכינה. יתכן שאנשים עם כוחות רוחניים גבוהים, עם יכולת ראיה רוחנית דקה מאוד רואים את זה בפועל. אם כן יש מדרגות מדרגות בהופעת השכינה. אומר אור החיים, אכן ירדה שכינה למצרים אבל לא במדרגה הגלויה. ונכון מה שאמרו חכמים שהשכינה לא ירדה למצרים וכוונתם באופן גלוי, ונכון מה שאמרו שירדה והכוונה באופן הנסתר. צריך להבין שבעצם רבונו של עולם נמצא בכל מקום ואין עוד מלבדו והוא מלא עולם, אבל השינוי הוא בגילוי, בהופעה לעינינו, כמה מסכים עומדים ומסתירים אותה הופעה. יש מקומות שההופעה גלויה יותר ויש שהיא נסתרת.

חיים של תורה
"ואנכי אעלך גם עלה". לפני שמגיע יעקב למצרים הוא שולח את יהודה לארץ גושנה -
"ר' חנינא בריה דרבי אחא ורבי חנינא, חד אמר להתקין לו בית דירה, וחד אמר להתקין לו בית ועד שיהא מורה בו דברי תורה ושיהיו השבטים לומדים בו".

כלומר ראשית כל יש להקים בית מדרש. זה העיקר. צריך בית, אבל קודם צריך בית רוחני.
"תדע לך שהוא כן, כיון שהלך לו יוסף מאצלו היה יודע באיזה פרק פירש ממנו שהיה משנה (=מלמד) אותו. כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו 'עוד יוסף חי', 'ויפג לבו'. נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף, אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני אני מאמין לכם. אף יוסף היה יודע באיזה פרק פירש הימנו, מה עשה יוסף? נתן להם עגלות שנא' 'ויתן להם יוסף עגלות על פי פרעה' (כלומר יוסף שלח לאביו עגלות על מנת להזכיר לו את העגלה הערופה, שעליה למד איתו בשעה שפירש ממנו). ללמדך שבכל מקום שהיה יעקב יושב היה עוסק בתורה כשם שהיו אבותיו".

כלומר כל עניינו של יעקב הוא התורה, עבודת ה', לימוד דרכיו, מצוותיו, תורתו של הקדוש ברוך הוא. כששמע יעקב אבינו שיוסף זוכר את הסוגיא אז הוא נרגע. זה אימת לו שאכן זהו יוסף. אך אפשר להבין את זה באופן פנימי יותר, "עוד יוסף בני חי" באופן פנימי רוחני. מספרים על ר' יצחק אלחנן שהיה לו זיכרון מופלא, וזכר כל אדם ואת הסוגיא האחרונה שעסק בה איתו וכשהיו שוב נפגשים והיה ממשיך מאותה נקודה. יעקב שמע שיוסף עדיין זוכר מה שלמדו וממשיך בדרך האבות וזה הרגיע ושימח אותו. יהיה אפשר להמשיך בסוגיא ולהציג אחד לשני את החידושים שהתחדשו במשך הזמן... כל החיות של האבות היא התורה, ההארה הרוחנית האלוקית בעולם.

ממשיך המדרש -
"...ועד עכשיו לא נתנה תורה, וכתיב באברהם 'וישמור משמרתי', ומהיכן למד אברהם את התורה? רבן שמעון אומר: נעשו שתי כליותיו כשתי כדים של מים והיו נובעות תורה".

כלומר מתוכו, מעצמו. אברהם חיפש את האמת, את דבר ה', ומתוך תוכו התגלתה לו התורה. כל נשמה יהודית מכילה את דבר ה', את אור התורה, וכשאדם מעמיק הוא יכול לשאוב מתוך תוכו את התורה.
"ומנין שכן הוא? שנאמר 'אף לילות יסרוני וגו'' (הכליות מייסרות, מדריכות). רבי לוי אמר: מעצמו למד תורה, שנאמר 'מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב'. ר' יונתן שר הבירה אמר: אפילו עירובי תבשילין היה אברהם יודע, שנאמר 'עקב אשר שמע אברהם וגו''. ובן כמה שנים הכיר אברהם את בוראו? בן מ"ח שנה הכיר את בוראו. ריש לקיש אמר: בן שלש שנים דכתיב 'עקב' - מנין עק"ב, ואברהם חי קע"ה שנים, נמצאת למד שבן שלש שנים הכיר את בוראו. והיה משמר דקדוקי תורה והיה מלמד את בניו, שנאמר 'כי ידעתיו וגו', אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה למדת בניך תורה בעולם הזה, אבל בעולם הבא אני בכבודי מלמד לכם את התורה, שנאמר 'וכל בניך למודי ה''.

המדרש בא לומר לנו מי היו האבות. נצייר לעינינו את האבות העוסקים בתורה, עמלים בקדושה במדרגה רוחנית עליונה, וכל מהותם לעשות רצון ה' ולהאיר את אור ה' בעולם. המדרש הזה מתאים לשבת שאחרי החנוכה, אמצע הזמן, אמצע החורף. אלו הימים הנפלאים ביותר של האפשרות להתעלות בתורה. השנה היא שנה מעוברת וזמן חורף ארוך. אפשר לעלות מעלה מעלה ולעשות קפיצת מדרגה. זה כמובן תלוי במאמצים שאנחנו נעשה, בשקידת התורה, בהתרוממות פנימית. ללמוד גם ביני לביני, בשעות שלא כל כך רגילים ללמוד בהן, כגון יום שישי ומוצאי שבת. יש להתמיד גם בכמות שעות הלימוד וגם באיכותן - במאמץ של ריכוז, של הבנה, של זכירה. ו"יגעת ומצאת - תאמין".

עשרה בטבת
אנחנו כעת בצאת השבת. מחר עשרה בטבת. אנחנו מפסיקים לאכול רק מהבוקר, מעלות השחר, אבל למעשה הדין של יום התענית מתחיל כבר בערב שלפניו. זהו מעבר קיצוני משמחת השבת, מרוממות השבת שהיא מעל סדרי הזמנים, שאין בה שום אבלות, צער ועגמת נפש, אל יום הזיכרון הזה, שבו התחיל חורבן בית ראשון. אז התחיל המצור על ירושלים. ההתחלה היא השורש של הכל. מאז חורבן בית ראשון לא התאוששנו. אמנם היה בית שני, אבל כבר לא היה בארץ חלק גדול מישראל. גם השבטים שלא אבדו ולא נעלמו לא עלו כולם לארץ ישראל. היו הבדלים גדולים בין שני המקדשים. הכל התחיל מעשרה בטבת. בלי בית מקדש עם ישראל הוא כמו גוף בלי נשמה. חסר לו השורש, העיקר. חסרה לו נקודת החיבור אל המקור. יוסף בכה על צוארי בנימין, על שני בתי המקדש. בית המקדש נקרא "צואר". תפקידו של הצואר הוא לחבר בין הראש לגוף, זהו מרכז החיים. וכן בית המקדש הוא הצואר, המחבר. יש בית מקדש של מעלה ויש בית מקדש למטה, יש חוליות בצואר - עליונה ותחתונה, ומשם זורמים החיים אל הגוף כולו. דרך בית המקדש זורמים הכוחות הרוחניים אל העולם כולו. בלי בית מקדש זה כמו מת שעושים לו הנשמה מלאכותית - הלב עובד, אבל המוח חסר. זה לא נקרא חיים. נשמרת מחזוריות הדם בגוף אך זה לא נחשב חיים. בנביאים זה מתואר באופן חריף יותר, כעצמות יבשות. הגר"א אומר שבדורות האחרונים העצמות גם נרקבו, כיון שהעצמות הם התלמידי חכמים. וכך אמר הגר"א שהיה בדור של דעה, של גדולי עולם, תלמידי חכמים עצומים, שאנחנו כתרבד (כף) עפר, שהכל התפורר ונשאר רק עפר. ועל כך אנו מתפללים "התנערי מעפר קומי". המצב של עם ישראל בגלות מפורר , אבל יש בו עוד כוחות קיומיים, הוא יכול לחזור לחיים מלאים של גוף חי ובריא בכל המובנים. אנו נמצאים במצב של התלכדות העצמות, של התחלת החזרה לחיות. תרבד העפר הולך ומתרכז, מתגבש, ומתחילים להיווצר חלקים, ורידים, עצמות, בשר ועור. אנחנו בתהליך של תיקון אבל הדרך ארוכה מאוד, צריך לחזור לחיים עליונים שלמים, וזה יקרה כשיבנה בית המקדש.

זוהי צרה עתיקה שאנו לא יכולים להתרגל אליה. איננו יכולים להתרגל למצב הזה של חיסרון הבית. וזה עניינו של היום הזה, לעורר בנו את הצער, את החפץ לבניין בית המקדש. אך לא רק התעוררות רגשית ורצון מופשט בלבד, אלא אנו צריכים לעשות חשבון נפש, מה יכול כל יחיד ויחיד לעשות כדי להביא לבניין הבית. ראשית כל לרצות ולהתפלל לכך, ונוסף על כך להיות ראוי לכך. כל אחד צריך לחשוב שהוא לא יעכב את הגאולה. אולי אני לא יכול להביא את כל הגאולה אבל לפחות אני לא אעכב אותה ואולי אף אקדם אותה מעט. כשאדם מתרומם בעבודת ה' ומתעלה הוא תורם הרבה לבניין הבית, כי "כל ישראל ערבים זה לזה" וכל פעולה פועלת על כל עם ישראל וכל העולם כולו. כל תיקון מועיל לכלל כולו. זהו עניינו של היום הזה, שקידה, התבוננות ושינוי - לא לעבור את היום הזה ולחזור לסדר היום. הכאב, הצער, הזיכרון צריך לחדור אל תוכנו ולשנות אותנו. בעז"ה נשתדל לעשות מצידנו מה שביכולתנו ונתפלל לרבונו של עולם שישפיע שפע של טוב. אנו בטוחים שאנחנו בדרך ומתקדמים, ואנו מצפים שבעז"ה יהפוך היום הזה מהתחלה של צרות להתחלה של שלב נוסף במהלך הגאולה, שנתקדם בה במהרה בימינו עד לגאולתנו השלמה, אמן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il