פרשתנו פותחת את פרשת הנדרים בהקדמה הבאה:

צריך להבין מדוע הפניה היא לראשי המטות ומי הם? יש להבין מדוע נוקטת התורה בביטוי המיוחד: "זֶה הַדָּבָר" ואיך כל זה קשור לחיוב להקפיד על הדיבור ועל קיום הבטחות גם אם נתנו בעל פה?
מי הם ראשי המטות? לפי התרגום הם ראשי השבטים.
לפי רש"י הם הנשיאים.
לפי הרמב"ן הם נשיאי הדגלים.
המטה, השבט והדגל (שנמצא בראש המוט, המטה) כולם קשורים לאותו שורש ומשמשים כסמל של מנהיגות. לשבט ולמטה צריך להוסיף גם את המשענת. כמו שקראנו בפרשת חוקת:

השרים הם המשען (היום יש גם חפיפה מסוימת בין שרים למחוקקים).
כמו שמצאנו בנבואת ישעיהו על משבר ההנהגה:

המטה=מקל והשבט=שוט, שניהם משמשים ככלי הנהגה ואכיפה של השופט=המנהיג. לכן גם השופט וגם השבט הם כינויים למנהיגים בתורה והחילופים בשפות השמיות בין ב ו פ מסבירים זאת. (אומנם בשפות שמיות אחרות מצאנו רק תופט=שופט ולא מצאנו שובט=שופט וצ"ע).
אם כך, ניתן לסכם שהתורה מדגישה, קודם כל ביחס למנהיגים, את חשיבות הדיבור וההתייחסות הרצינית אליו. להתחמקות של מנהיג בסגנון: "הבטחתי אבל לא הבטחתי לקיים" אין מקום לפי התורה! מנהיגים מחויבים להבטחות שלהם. רק בחברה בה ההנהגה מקפידה על מוצא פיה ניתן לדרש זאת מכל איש ואשה.
חז"ל ורש"י בעקבותיהם מלמדים אותנו:
"משה נתנבא (שמות יא, ד) בכה אמר ד' כחצות הלילה, והנביאים נתנבאו בכה אמר ד', מוסף עליהם משה שנתנבא בלשון זה הדבר".
דווקא כאן מודגשת רמת נבואתו הגבוהה של משה וגם היא קשורה לדבר=דיבור.
(בהזדמנות קרובה בלנ"ד נסביר יותר ענין זה).

הבה נתפלל כי נזכה שגם מנהיגי דורנו ובעיקר המנהיגים הפוליטיים,
יקפידו מאוד לקיים גם אחרי הבחירות את שהבטיחו לפניהן.