בית המדרש

  • מדורים
  • קול צופיך - הרב שמואל אליהו
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מרדכי אליהו זצוק"ל

צום הרביעי ... יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה

undefined

הרב שמואל אליהו

תשע"ב
23 דק' קריאה
פרשת בלק – צום הרביעי וצום החמישי... יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה

ארבעה שנקראו "קדוש"
מספר מועט של אנשים זכו להיקרא בפי כלל ישראל בשם "קדוש", והם: האר"י הקדוש, אור החיים הקדוש, האלשיך הקדוש והשל"ה הקדוש. יש אחרים שנקראים "קדוש" בפי קהלים שונים, אבל כלל ישראל קוראים "קדוש" רק לאלו.
אנשים אלו בוודאי חיו חיי קדושה. מלבד זאת היה לכולם עוד משהו משותף מיוחד: כולם עלו לארץ ישראל וחיו בה, וחלקם משכו אחריהם קהילות שלמות של יהודים שעלו בעקבותיהם לארץ הקדושה.

קדושתו הפלא ופלא
כך היה רבי חיים בן עטר זיע"א, המכונה אור החיים הקדוש. הוא עלה לארץ ישראל בראשות שלושים מתלמידיו ובני משפחותיהם. כמו משה רבנו ע"ה, הבין רבי חיים בן עטר שהביאור של התורה הוא עלייה לארץ ישראל (דברים א ה). בהיותם בארץ ישראל למדו תורה בהתמדה ובעיון גדול בבית המדרש שפתח אור החיים בירושלים.
החיד"א כותב עליו בשם הגדולים (מערכת ח אות מב) "מהר"ר חיים ן' עטר – עיר וקדיש מקהילות קודש סאלי ובא לעה"ק ירושלים ת"ו סוף שנת תק"ב" וכותב שם החיד"א שזכה ללמוד אצלו "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה" ומעיד על גאונותו בתורה: "ועיני ראו גדולת תורתו. עוקר הרי הרים". ועל קדושתו כותב "וקדושתו הפלא ופלא". וממשיך לתאר את גודל בקיאותו בכל חלקי התלמוד "ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד והיה כמעין המתגבר", שזה ביטוי שנאמר כל מי שעוסק בתורה לשמה שנעשה כמעיין המתגבר וכנהר שאינו פוסק.
ממשיך החיד"א לתאר את הסתלקותו של הרב ואומר: "והן בעון הדור כמעט שכ"ב ובחדש תמוז תק"ג עלה לשמים בן מ"ז שנה זלה"ה. וחיבר חפץ ה'. ראשון לציון. אור החיים. פרי תאר. וחכמתו ניכרת מספריו, אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו וחורפתו הפלא ופלא".
היה מו"ר הרב אליהו זצוק"ל אומר כי הזמן שהיה אור החיים הקדוש בירושלים היה מעט מאוד, פחות משנה, והספיק לכתוב ספרים על חכמת הנגלה כפי שמעיד תלמידו המובהק החיד"א. חיבור על שבע מסכתות. "וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מעניני העולם הזה, ורבו עזוז נוראותיו".

נשמת משיח
הבעל שם טוב העיד על אור החיים הקדוש שהיה "חלק של רוח של יחידה של נשמת דוד המלך". ואמר על עצמו שהוא, הבעל שם טוב, היה "חלק נפש של יחידה של נשמת דוד המלך". אם הם היו נפגשים היו מביאים לכך שתתגלה הנשמה של המשיח והיו יכולים להביא את הגאולה. הבעל שם טוב ניסה להגיע לארץ ישראל ולא עלה בידו. אבל גיסו הגיע לארץ וזכה לפגוש את רבי חיים בן עטר וללמוד תורה מפיהו.
הסיפור הזה הוא יסוד להבין כמה חשוב החיבור בין תלמידי חכמים, ולהבין למה יש באור החיים הקדוש חלק כל כך חשוב של נשמת דוד המלך, שהיא נשמת משיח. צריך להתבונן ולראות כי אור החיים הקדוש הכיל בתוכו שלמות של תורה.
אור החיים הקדוש המשיך את פעולותיהם של ה"בית יוסף" והאר"י הקדוש, שהקימו את היישוב היהודי בצפת. האר"י העיד על עצמו שהוא לא יכול להיכנס לירושלים, כי עוד לא הגיע הזמן. אבל אור החיים הקדוש, שחי כ-150 שנה אחריו, זכה לעלות לירושלים ולהקים בה שני בתי-מדרש בתקופה קצרה של פחות משנה.
הקמת ישיבה בירושלים בימים ההם הצריכה בוודאי כסף ומאמץ פיזי רב. אבל יותר מכל נדרשו לשם כך כוחות נפש, רוח ונשמה עילאיים בהיותה הישיבה הראשונה בירושלים אחרי מאות שנות גלות.

להקים שכינתא מעפרא
אור החיים הקדוש היה עסוק כל ימיו בעסק אחד: להקים שכינתא מעפרא. על זה היה מתפלל ובוכה בתיקון חצות. על כן כל מפעלו התורני היה לשם כך. לכן זכה לארגן קבוצה של תלמידים שביחד עלו לארץ ישראל בשנת תק"ב, והגבירים בחו"ל מסייעים להם בתחילת דרכם בארץ.
בדיוק בתקופה ההיא עלה לישראל רבי חיים אבולעפיה זצוק"ל, שהקים את היישוב היהודי בטבריה. החיד"א קורא לרבי חיים אבולעפיה "מופת דורנו הרב הגדול", שחיבר כמה ספרים ותיקן כמה תקנות באיזמיר ובנה את ק"ק טבריה "ורבו נוראותיו ועניניו וקדושתו כאחד מהראשונים כמפורסם".
הימים ההם היו עת רצון מיוחדת. באותה תקופה השתדלו לעלות לארץ גם הרמח"ל, שהצליח להגיע לארץ ישראל אבל לא להתקיים בה לאורך זמן, וכן הגר"א והבעל שם טוב שניסו בכל כוחם לעלות אבל לא עלה בידם לפרוץ את החומות הרוחניות הכבדות שסגרו את שערי הארץ. חיבתם הגדולה להקים שכינתא מעפרא לא שקטה, והם שלחו את תלמידיהם לארץ במסירות נפש. ואכן, התלמידים זכו להתיישב בה ולהקים את הבסיס ליישוב היהודי בארץ ישראל.

אור החיים – החכם השלם
בקיא בחכמת הנגלה והנסתר – רבי חיים בן עטר היה בקיא בהלכה, כפי שעולה מספריו שחיבר בחכמת הנגלה, וכפי שמעיד עליו תלמידו שהיה "מבעית בתלמוד", בקיאות מבהילה בתורת הנגלה. הוא גם היה בקיא בתורת הנסתר, כפי שניכר מפירושו לתורה שבנוי כולו על דברי האר"י ז"ל, וכפי שהוא עצמו מביא בשמו בפירושו כמה פעמים. הפלא של פירושו הוא שדברי האר"י הקדוש שבו עטופים בפירוש פשטי הפסוקים, וכך הגיעה בזכותו תורת האר"י הקדוש להמוני בית ישראל שבזכותו למדו את סודות תורתו של האר"י ז"ל דרך פירוש אור החיים על התורה.
דבריו נשמעים – חכמינו אומרים שכל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים. כך היה עם ספרו של אור החיים הקדוש, שעוד בחיים חיותו של אור החיים זצוק"ל כבר התפרסם שמו והיו לומדים אותו גם במרוקו, עיר הולדתו של הצדיק, וגם בפולניה, חסידים ואנשי מעשה ששמעו את מעלת גדולתו מפי קודשו של רבי ישראל הבעל שם טוב. והודפס כמה פעמים.
על זה נאמר: כל מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעים. וכפי שראינו את עדותו של החיד"א תלמידו כמה היה קדוש וירא ה' מרבים.
החכם השלם – במקביל לעיסוקו בתורה היה משתדל גם במצוות למעשה. הרבה לפרנס תלמידי חכמים ולעסוק בצדקה וחסד, לחבר לימוד עם מעשה. על כמוהו היו מליצים ואומרים "החכם השלם". שהיה גם איש הלכה, גם עוסק בפנימיות תורת האר"י ז"ל, גם דבוק בארץ ישראל, גם מלא קדושה ואהבת ה' מופלאה, גם עוסק בתורה עם תלמידי חכמים גדולים וגם מלמד את הציבור. שייך לכל חלקי התורה. החכם שלם.
החיד"א – היה תלמידו של הרב רבי חיים בן עטר, כפי שהוא מעיד בספרו. והיה ממשיך את דרכו של רבו בכל העניינים, גם בנגלה וגם בנסתר. גם באהבת הארץ וגם בעיסוק בבניינה. שהיה שד"ר בכל העולם לאסוף כספים לבנות את היישוב היהודי בארץ ישראל. היה בקיא בכל מקצועות התורה כפי שרואים בעשרות הספרים שחיבר תוך כדי נדודיו בעולם. ספרים שיש בהם בכל מכל כל.
הבבא סאלי – היה תלמיד שניהם. והיה לומד את אור החיים הקדוש על התורה בכל ערב שבת. סיפר הרב זצוק"ל שהיה מקפיד לא לאכול בשבת לפני שסיים את כל אור החיים על הפרשה. כל כך הייתה חיבתו גדולה לספריו של אותו צדיק.
ברשותו של הבבא סאלי היו שני ספרים של פירושו של אור החיים הקדוש על התורה, שהודפסו עוד בחיים חיותו. פעם הגיע הרב זצ"ל אל הבבא סאלי וראה אותו עצוב, וכאשר שאלו על כך השיב שגנבו ממנו את שני הספרים. ואמר למו"ר אבא זצוק"ל: אני יודע מי גנב לי אותם, אבל אני לא רוצה להעליב אותו.
מו"ר אבא זצ"ל אמר בלבו כי בוודאי הספרים הללו יימצאו עכשיו אצל הסוחרים שעוסקים בספרי עתיקות, ועל כן פרסם שהוא מחפש ספר אור החיים שהודפס בחייו. ובאמת לאחר זמן מה באו אליו סוחרים עם אחד הספרים של הבבא סאלי שנמכר להם על-ידי אותו גנב. מו"ר אבא קנה את הספר ובא אל הבבא סאלי עם הספר בידו. הבבא סאלי שמח ואמר "ברוך מחזיר אבידה". אחר כך ביקש הבבא סאלי שהרב זצ"ל ייקח את הספר לעצמו. הרב ניסה לסרב ואמר שקנה אותו בשביל הבבא סאלי, אבל הוא לא הסכים לקחת וכך נשאר הספר הזה אצל הרב זצ"ל.
לימים בא רבי אלעזר אבוחצירא זיע"א, נכדו של הבבא סאלי, להזמין את הרב זצ"ל לחתונת בנו והפציר מאוד ברב שיבוא לערוך את החופה. הוא סיפר כי ראה בחלום את ה"אביר יעקב" זיע"א שאמר לו כי הוא יבוא לחופה של בנו אם "חכם מרדכי" יערוך את החופה. על מנת לשכנע את הרב הוא הביא תשורה את הספר השני של פירוש אור החיים על התורה שהודפס עוד בימיו של אור החיים, הוא הספר השני שנגנב מהבבא סאלי והסתובב אצל סוחרים עד שהגיע לביתו של הרב זצ"ל.
אולי יש בסיפור הזה רמז להמשך דרכם של אותם צדיקים בשלמות התורה, כפי שהיה אצל הבבא סאלי בעצמו, שהיה פוסק בדרכם וממשיך את שיטתם ההלכתית. גם בנושא תורה וגם בפנימיות התורה. גם אהבת ישראל כוללת, וגם אהבת הארץ. גם קדושה וגם טהרה. כל אותם דברים שמנינו לעיל על אור החיים והחיד"א. וגם הרב אליהו זצ"ל עשה כל מאמץ להמשיך את אותה דרך בכל אורחות חייו.

תפילת אור החיים הקדוש
יְהִי רָצון מִלְפָנֶיךָ אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אֱלֹהֵינוּ יְדִידוּת אוֹר נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְמָתֵינוּ, לְמַעַן בְּרִיתְךָ אֲשֶר כָּרַתָּ לִשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִידוֹת שֶאֵינָן חוֹזְרוֹת רֵיקָם מִלְפָנֶיךָ זְכוֹר אַהֲבָתֵינוּ וְחִיבָּתֵינוּ וְהָשֵׁב שְׁכִינָתְךָ לְבֵית קָדְשֵׁינוּ וְתַחֲזוֹר לְהִשְׁתַּעֲשֵׁעַ בָּנוּ כִּימֵי קֶדֶם כִּי קָשָׁה פְּרִידָתְךָ מִמֶנוּ כִּפְרִידַת נַפְשֵׁינוּ מִגוּפֵינוּ, הָמוּ מֵעֵינוּ וְכָלְתָה נַפְשֵׁינוּ אֶל גְאוּלַת שְׁכִינָתְךָ וְאֶל מְעוֹן קָדְשֶׁךָ וְלִרְצוֹנְך ה' נִכְסַפְנוּ. הִנְנוּ מִתְחַנְנִים וּבוֹכִים לְפָנֶיךָ ה' אָב הָרַחֲמָן עַל גָלוּת הַשְׁכִינָה הוֹשִׁיעָה ה' שְׁכִינָתְךָ וְדַבֵּק נַפְשֵׁינוּ בְּאַהֲבָתְךָ הַנְעִימָה וְהָעַרֵיבָה עַל נַפְשֵׁינוּ רוּחֵינוּ וְנִשְׁמָתֵינוּ וְייֵעוֹל מַלְכֵּנוּ בְּהֵיכְלֵיה.

בכייה לדורות
מחטא המרגלים לחורבן הבתים
במסכת תענית כח נאמר: "חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר ונחרשה העיר".
על תשעה באב נאמר "ויבכו הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא", וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אוֹתָהּ הַלַּיְלָה לֵיל ט' בְּאָב הָיָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם בְּכִיתֶם בִּכְיָה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בִּכְיָה לַדוֹרוֹת" (תענית כט ע"א). גם חורבן הבית הראשון גם השני וגם חורבן ביתר. הבכיינות והנִרפוּת שליוו אותנו בדור המדבר לא הפסיקו גם בדורות הבאים. "ונהי בעיננו כחגבים". "ויהי העם כמתאוננים". התוצאה גם היא חזרה על עצמה.

חטא העגל מכריע לרעה
לא רק חטא המרגלים השפיע לדורות – גם חטא העגל, שהיה בי"ז בתמוז, השפיע לרעה דורות רבים אחר כך. על זה אומר הפסוק: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵיהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב). "אמר רבי יצחק: אין לך כל פורענות ופורענות שבאה לעולם שאין בה אחד מעשרים וארבעה בהכרע ליטרא של עגל הראשון" (סנהדרין קב ע"א).
הסביר המהרש"א "לפי שדימה הכתוב הזכיות והחטאים כאלו הם בכף מאזנים, וכו' אם הזכיות מרובין – מכריעין לטובה. ואם החטאים מרובים – מכריעין לרעה", על כן אמר שעוון העגל מכריע לרעה בכל עונש ועונש, כאשר כפות המאזניים של הזכויות והחובות שוות. כמו שצריך אחד מ-24 כדי להכריע כך בהלכות מכירה, כך גם כאן עוון העגל מכריע לרעה.
את התוצאה של חטא העגל הראשון שהיה במדבר ראינו אחר כך בעגל השני שעשו ישראל, על-ידי מיכה ועל-ידי ירבעם בן נבט. העגלים שלא סרו מישראל מאז שנעשו – עד חורבן בית ראשון.

שריפת התורה וביטול התמיד
שרף אפוסטומוס את התורה – צריך לומר שזו לא הייתה שריפה מקרית של ספר תורה, אלא שריפה שדמתה לשריפת ספרי קודש על-ידי צוררים בהיסטוריה של עם ישראל. שריפה שכוללת גם שריפה של יהודים וניסיון למחוק את היהדות בכלל. בוודאי כל זה קשור לשבירת הלוחות, שהוא מאותו עניין. זה ממש המשך של חטא העגל ושבירת הלוחות.
בוטל התמיד – הגמרא במסכת תענית שואלת האם ביטול התמיד קשור להעמדת הצלם בהיכל, ומביאה לשם זה את הפסוק מדניאל (י"ב) שקושר אותם "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם – יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים". משמע שהם היו באותו יום, ביום י"ז בתמוז.
ביטול התמיד חמור כאילו בטלה כל העבודה בבית המקדש, לכן כאשר דניאל שואל "עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת" עונים לו וסופרים את החורבן מאותו יום של ביטול התמיד והצבת השיקוץ. מאותו יום סופרים "יָמִים אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים" עד לזמן שצריכה לבא בו גאולתם של ישראל. חשבון סתום שנתייגעו בו רבים.
המשמעות של ביטול התמיד – בזוהר (חדש וישב דף נ.) "ודוק ותשכח מדבוטל התמיד דהוה מכפר על חוביהון עד דאתחרב בי מקדשא בין בזמנא קדמאה בין בזמנא תנינא כ"ב יומין לקבל אינון כ"ב שנין דלא חמא ההוא צדיק אפי יקרא דאבוה לאחזאה חכמתא עילאה דהא בהא תליא". תרגום: תבדוק ותראה כי קרבן התמיד היה מכפר על עוונותיהם של ישראל עד שנחרב בית המקדש. בין בחורבן הראשון ובין בחורבן השני.
22 יום כנגד 22 שנה שלא ראה יוסף את פני אביו יעקב – אלה הם הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, שבהם איננו זוכים לראות את פני המלך. לראות את החכמה העליונה שהוא נסתר מאתנו כשם שיוסף לא זכה לראות פני אביו. כי הא בהא תליא.

מגלגלים חובה ליום חייב
האם קרבן התמיד בוטל בבית ראשון או בבית שני? בזוהר הוזכר כי ביטול קרבן התמיד היה גם בבית הראשון וגם בבית השני. אמנם בתלמוד ירושלמי (תענית פרק ד דף סח) מוזכר הביטול על הבית השני שקרה בימים ההם פעמיים ביום י"ז בתמוז. וכך מספרת הגמרא: "רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: בימי מלכות יון היו משלשלין להם שתי קופות של זהב והיו מעלין שני כבשים פעם אחת שילשלו להם שתי קופות של זהב והעלו להן שני גדיים. באותה השעה האיר הקב"ה את עיניהם ומצאו שני טלאים בלישכת הטלאים. על אותה השעה העיד רבי יהודה בן אבא על תמיד של שחר שקרב בארבע שעות".
לפי הגמרא בירושלמי, דבר זה היה בי"ז בתמוז. עוד מספרת הגמרא על קלקול דומה שהיה גם הוא בי"ז בתמוז כמה דורות יותר מאוחר, אבל שם לא התרחש שום נס באותו י"ז בתמוז. "ואמר רבי לוי: אף בימי מלכות הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים, ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והחלו להם שני חזירים. לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה. באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד". מלכות הרשעה היא מלכות הרומאים, וזה כבר סמוך לחורבן בית שני. וסיפור מעין זה מובא בגמרא בבלי (בבא קמא פב ע"ב): "תָּנוּ רַבָּנָן, כְּשֶׁצָּרוּ בֵּית חַשְׁמוֹנַאי זֶה עַל זֶה, הָיָה הוֹרְקְנוּס מִבִּפְנִים, וְאַרִסְטוֹבְּלוּס מִבַּחוּץ, וּבְכָל יוֹם הָיוּ מְשַׁלְשְׁלִים לָהֶם בְּקֻפָּה דִּינָרִין, וְהָיוּ מַעֲלִים לָהֶם תְּמִידִים. הָיָה שָׁם זָקֵן אֶחָד שֶׁהָיָה מַכִּיר בְּחָכְמַת יְוָנִית. אָמַר לָהֶם, כָּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בָּעֲבוֹדָה, אֵין נִמְסָרִים בְּיֶדְכֶם. לְמָחָר שִׁלְשְׁלוּ דִּינָרִין בְּקֻפָּה, וְהֶעֱלוּ לָהֶם חֲזִיר. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַחוֹמָה, נָעַץ צִפָּרְנָיו בַּחוֹמָה, נִזְדַּעְזְעָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ, אָרוּר הָאִישׁ שֶׁיְּגַדֵּל חֲזִירִים. וְאָרוּר הָאָדָם שֶׁיְלַּמֵּד אֶת בְּנוֹ חָכְמַת יְוָנִית".
עם זאת בגמרא בתלמוד הבבלי מדובר על ביטול התמיד שהיה בימי המלך מנשה. שזה היה ביחד עם העמדת הצלם בהיכל על-ידי מנשה המלך. כך כותבים האבודרהם והמשנה ברורה שביטול התמיד הוא הקרבן שהיה בימי בית המקדש הראשון. באמת אפשר לומר כי גם פה כמו בחורבן הבית – מגלגלין חובה ליום חייב, וכמו שבימי בית ראשון בוטל התמיד ביום זה – כך גם בימי בית שני בוטל בו ביום זה פעמיים.

צלם בהיכל ראשון וצלם בהיכל שני
בגמרא ירושלמי יש מחלוקת על איזה העמדת צלם בהיכל מתאבלים בי"ז בתמוז. וכך מובא שם (תענית פרק ד דף סח): "העמיד צלם בהיכל. אית תניי תני 'הועמד'. מאן דאמר 'הועמד' – צלמו של מנשה. מאן דאמר 'העמיד' – צלמו של אפוסטומוס". אם כתוב שרף אפוסטומוס את התורה והעמיד צלם בהיכל, משמע שמדובר על אותו אדם שגם שרף וגם העמיד צלם בהיכל, וזה בימי הבית השני. אם כתוב "הועמד צלם בהיכל", הרי שמדובר על מישהו אחר והכוונה כנראה למנשה המלך בנו של חזקיה בימי הבית הראשון.
כבר הזכרנו לעיל את הפסוק מדניאל שמסמיך את ביטול התמיד להעמדת הצלם, ששניהם היו באותו יום. השאלה אם זה בימי הבית הראשון או השני. והתלמוד הירושלמי מביא את שני הפירושים.
הגמרא בירושלמי שואלת: לפי מי שאומר שזה היה בגלל מה שהעמיד אפוסטומוס צלם בהיכל, מפני מה לא קבעו תענית על העמדת הצלם של מנשה? "חיננא אבוי דבר ינטה בשם רבי בנייה: שלא קיבלו רוב ציבור עליהם. אמר ר' יהושע בן לוי כל מה שנעשה בזה – חזר, וכל מה שנעשה בזה – לא חזר".
רש"י במסכת תענית מסביר את המשנה על העמדת הצלם בימי מנשה. רש"י בספר דניאל (פרק ח) מסביר לפי הירושלמי על העמדת הצלם על ידי אפוסטומוס שש שנים לפני חורבן בית שני. "ושש שנים שכתבתי אין בידי ראיה מפורשת אך יש ראיה ששבוע שלם לא בטל התמיד לפני החורבן". ואין סתירה בדברי רש"י, כי אפשר ששניהם אמת.

צלם בשלבים
בימי ירבעם בן נבט נחלקה המלכות לשניים: מלכי יהודה עם שבט בנימין מול מלכי ישראל עם עשרת השבטים. על מלכות יהודה מלך רחבעם בן שלמה, ועל מלכות ישראל מלך ירבעם בן נבט. על ירבעם בן נבט נאמר שחטא והחטיא את ישראל, שכן רוב מלכי ישראל היו עובדי עבודה זרה, פרט ליהוא בן נמשי שהפיל את בית אחאב. לעומתם רוב ככל מלכי בית דוד היו כשרים, מלבד כמה שהרשיעו.
ירבעם בן נבט – מעמיד עבודה זרה בקצות ארץ ישראל. מנשה היה מלך מצאצאי דוד המלך שהרשיע. הגמרא (סנהדרין קג ע"ב) אומרת על הצלם שהעמיד מנשה בהיכל כי הוא בא בשלבים, כמו שיבואר בהמשך. אנו יכולים לראות איך זה מתחיל בירבעם בן נבט מלך ישראל שמעמיד עגלים בדן ובבאר-שבע. שני הקצוות של ארץ ישראל. הוא כנראה לא מעז ולא יכול להתקרב לירושלים להעמיד בה עבודה זרה.
עתליה – מפחדת להתקרב לקודש הקדשים. המלכה עתליה נזכרת בדברי הימים (ב פרק כד ז) "כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹקִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים". עתליה זאת לא העיזה להכניס לבית המקדש עבודה זרה. לכן מצליחים להחביא שם את בן המלך שעתיד למרוד בה.
כך מסופר בספר מלכים (ב פרק יא): "וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ וַתָּקָם וַתְּאַבֵּד אֵת כָּל זֶרַע הַמַּמְלָכָה: וַתִּקַּח יְהוֹשֶׁבַע בַּת הַמֶּלֶךְ יוֹרָם אֲחוֹת אֲחַזְיָהוּ אֶת יוֹאָשׁ בֶּן אֲחַזְיָה וַתִּגְנֹב אֹתוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הַמּוּמָתִים אֹתוֹ וְאֶת מֵנִקְתּוֹ בַּחֲדַר הַמִּטּוֹת וַיַּסְתִּרוּ אֹתוֹ מִפְּנֵי עֲתַלְיָהוּ וְלֹא הוּמָת: וַיְהִי אִתָּהּ בֵּית ה' מִתְחַבֵּא שֵׁשׁ שָׁנִים וַעֲתַלְיָה מֹלֶכֶת עַל הָאָרֶץ". אחרי שש שנים מוציאים אותו מבית קודש הקדשים, הורגים את עתליה, ממליכים את יואש והוא מנקה את הארץ מעבודה זרה.
אחז מקים מזבח לעבודה זרה בבית ה' – אחרי הרבה שנים בא המלך אחז, גם הוא מלך חוטא ממלכי יהודה, רואה מזבח בדמשק ועושה כמוהו בבית המקדש (מלכים ב ט"ז), מזיז את מזבח הנחושת שהיה בבית המקדש וסוגר את דלתות ההיכל. "וַיֶּאֱסֹף אָחָז אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹקִים וַיְקַצֵּץ אֶת כְּלֵי בֵית הָאֱלֹקִים וַיִּסְגֹּר אֶת דַּלְתוֹת בֵּית ה' וַיַּעַשׂ לוֹ מִזְבְּחוֹת בְּכָל פִּנָּה בִּירוּשָׁלִָם" (דברי הימים ב כח כד).
על זה אומרת הגמרא שהמלך מתקרב יותר אל חילול הקודש. "אָחָז – הֶעֱמִידוֹ בָּעֲלִיָּה", שֶׁנֶּאֱמַר (מ"ב כג) "וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז" וְגוֹ'. בנו של אחז הוא חזקיהו שחוזר בתשובה. בימיו מוכה צבאו של סנחריב ועוזב את ירושלים. עד שהוא מוכה הוא מצליח להכות את מלכות ישראל ולהגלות את עשרת השבטים שהיו במלכות ישראל "וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַֹּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי", ועד היום איננו יודעים אם ישובו אלינו אם לא.

מנשה מעמיד את האשרה בתוך ההיכל – בנו של חזקיה חוזר לעבוד עבודה זרה יותר מכל קודמיו. חוטא ומחטיא שאין כמותו. הוא מולך על ישראל 55 שנה והוא הֶעֱמִידוֹ לצלם בַּהֵיכָל, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כא) "וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ, בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַיִם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם".
אחז סגר את ההיכל. הוא פחד להיכנס לתוכו למרות היותו עובד עבודה זרה. מנשה מעז ופותח את ההיכל שסגר אחז ומכניס לתוכו עבודה זרה. " וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה': וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס: וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה' אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם" (מלכים ב פרק כא).

מנשה הרס את הנשמה של הבית
הגמרא אומרת ש"אָמוֹן" מעז עוד יותר ממנשה ומכניס את הצלם לְבֵית קָדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כח) "כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ" וְגוֹ'. למרות זאת הנביא מייחס את החורבן דווקא למנשה. כי הוא הרס את הנשמה של הבית, אף שהיה בנוי עוד כמה שנים. עליו נאמר כי בשעת החורבן יצאה בת קול "קמח טחון טחנת". בימי מנשה הוא נטחן לראשונה.
"יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו: לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלַם אֵת קַו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ: וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם. יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה".
מנשה מצליח לעורר את כל החטאים של עם ישראל מימי יציאת מצרים. גם בית אחאב וגם חטא העגל. כל מה שהיה מיציאת מצרים עד ימיו. כל החטאים שלו היו גם בין אדם למקום וגם בין אדם לחברו באותה מידה. "וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (עיין מלכים ב כד ב). כל זה התחיל בי"ז בתמוז.

צלם מסלק שכינה ומייבש פירות
אנו אומרים בתפילה "רחם על ציון כי היא בית חיינו". הגמרא בירושלמי (יומא דף מא) מסבירה שבימי מנשה נפסקו החיים מבית המקדש. וכך היא אומרת: "אמר רבי אחא בר יצחק בשעה שבנה שלמה את בית המקדש צר כל מיני אילנות לתוכו ובשעה שהיו אילו שבחוץ עושין פירות היו אילו שבפנים עושין פירות הדא היא דכתיב 'פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן' וגומ' אימתי יבשו? אמר רבי יצחק חיננא בר יצחק בשעה שהעמיד מנשה צלם בהיכל יבשו דכתיב 'ופרח לבנון אומלל'."
כן מופיע במדרש (במדבר פרשה יב פסקה ד): "א"ר חנינא בר יצחק יום שהכניס מנשה צלם להיכל יבשו כל אותן הפירות הה"ד (נחום ח) ופרח לבנון אומלל. ולעתיד לבא הכל חוזר דכתיב (ישעיה לה) פרוח תפרח ותגל". כן הוא גם בתנחומא (סוף פרשת תרומה יא): "א"ר יהודה בר שלום אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי 'אש תמיד תוקד על המזבח' אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ?
אמר לו הקב"ה: העצים מתים נכנסים לפני ויוצאין חיים, זה מטה אהרן (במדבר יז) 'ויהי ממחרת ויבא משה אל אהל העדות והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים'.
ארזים ששלח חירם מלך צור לשלמה למלאכת ביהמ"ק הריחו ב'חייו של עולם' והרטיבו. אמר רבי לוי: כשהכניס שלמה את הארון לבית המקדש הרטיבו כל העצים והארזים שהיו שם ועשו פירות שנאמר (תהלים צב) 'שתולים בבית ה' בחצרות אלקינו יפריחו' והיו הולכין ועושין פירות. והם היו פרנסה גדולה לפרחי כהונה, עד שמנשה הכניס את הצלם בבית המקדש ונסתלקה השכינה ויבשו הפירות שנאמר (נחום א) 'ופרח לבנון אומלל'."

יש נוכרים – אין חיוּת
הגמרא בבבלי (יומא לט ע"ב) אומרת שכל החיים האלה שהיו בבית המקדש יבשו כשנכנסו נוכרים להיכל: אָמַר רַבִּי זוּטְרָא בַר טוֹבְיָּה, (אמר רב) לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ "יַעַר", דִּכְתִיב, (מלכים א ז) "בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן"? לוֹמַר לְךָ – מַה יַּעַר מְלַבְלֵב, אַף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מְלַבְלֵב. דַּאֲמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא, בְּשָׁעָה שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, נָטַע בּוֹ כָּל מִינֵי מְגָדִים שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מוֹצִיאִין פֵּירוֹתֵיהֶן בִּזְמַנֵּיהֶן, וְכֵיוָן שֶׁהָרוּחַ מְנַשֶּׁבֶת בָּהֶן, מַשִּׁירִים אֶת פֵּירוֹתֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים עב) "יִרְעַשׁ כַּלְּבָנוֹן פִּרְיוֹ". וּמֵהֶם הָיְתָה פַרְנָסָה לַכְּהֻנָה. וְכֵיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ גוֹיִם לַהֵיכָל, יָבַשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (נחום א) "וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלַל". וְעָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירוֹ לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לה) "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ" (וכן גם במסכת יומא כא ע"ב).
וצריך לומר שנוכרים הללו לא נכנסו בשעת החורבן, אלא בשעה שבנה מנשה את הצלם הוא הביא נוכרים שילמדו את בני ישראל את עבודת הצלם. בשעה זו הפסיקה עבודת התמיד. כמו שמובא בספר דניאל (פרק יב יא) "וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם", בשעה זו נפסקה זרימת החיים שהייתה בבית המקדש.
לשעה זו מתאימה השאלה ששאל משה רבנו: "אמר משה לפני הקב"ה רבון העולמים אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת, ואמרת לי 'אש תמיד תוקד על המזבח' אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ?" עכשיו כבר אי-אפשר להקריב את התמיד על המזבח. מיד הוא יישרף. אין עוד חיוּת בבית המקדש שתמנע את השריפה.

הלכות לי"ז בתמוז
מי ששכח ואכל בצום
מי ששכח ואכל או שתה ביום הצום, צריך להמשיך את הצום. ולא כפי שיש אומרים שאם "נשבר" הצום יכול להמשיך ולאכול כדרכו. ואולם אם אכל כזית או שתה רביעית – לא יכול לומר "עננו" ולא יכול לעלות לתורה ביום הצום, כיוון שהצום שלו לא נחשב צום. עם זאת הוא חייב להמשיך לצום.
אדם זה שאכל כזית או שתה רביעית צריך גם לתקן את מה שקלקל ולצום ביום אחר כתיקון על התקלה שבאה לידו (עיין שו"ע סי' תקס"ח סע' א' ברמ"א ובכה"ח סי' תקמ"ט ס"ק ז' באורך כיצד מתקן).

אכילה בין עלות השחר לבין הנץ החמה
אדם שלפני השינה אמר בפיו שהוא לא מקבל את הצום, ואפילו במחשבה לבד – יכול לאכול לפני עלות השחר ביום הצום. אמנם אם ישן על דעת לצום – לא יכול לאכול לפני עלות השחר. ואם אכל – יכול לומר "עננו".
גאון עוזנו ותפארתנו הבן איש חי, בשו"ת "רב פעלים" (חלק ג, אורח חיים סימן לד) נשאל מה דינו של אדם שאכל אחרי עלות השחר לפני הנץ החמה. וכתב כי לכאורה זה כמו מי שאכל בצום עצמו, שהרי אנחנו מחשיבים את היום לכל דבר ועניין מעלות השחר.
אמנם יש מקור בדברי רבנו עובדיה מברטנורא, שכותב כי הצום מתחיל בנץ החמה (פ"ד דפסחים משנה ה'). ובוודאי הוא לא מתכוון לכתחילה נגד כל הפוסקים, אלא למקרה של בדיעבד שטעה ואכל, שאז לא הפסיד את הצום.
"אחר זה מצאתי להגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' תקס"ח אות ב' שהביא מתשובת מהר"י מולכו כ"י שכתב אם שתה רביעית מים אחר עמוד השחר – איבד תעניתו ע"ש, ואין התשובה הנז' מצויה אצלינו לידע טעמו, וכפי מ"ש לעיל מדברי רש"י ז"ל שהביא הרב חק"ל וכפי מ"ש אנא עבדא מדברי רבינו עובדיה ז"ל, נראה דלא אבד תעניתו אם שתה קודם הנץ החמה, על כן נראה בהיכא דאיכא הכרח יש לסמוך על מה שכתבנו דלא אבד תעניתו, כיון דהוא מידי דרבנן, אבל בהיכא דליכא דוחק והכרח, יש לחוש לדברי מהר"י מולכו הנז' להורות דאבד תעניתו ויתענה יום אחר".

אבלות רבים דוחה רגל של יחיד
גאון עוזנו ותפארתנו בספר "בן איש חי" (שופטים יז) כותב על "חתן שאירע בתוך שבעת ימי חופתו, י"ז תמוז, וצום גדליה, ועשרה בטבת, ותענית אסתר, יש אומרים יתענה וישלים", אף על גב ששבעת ימי החופה הם כמו חג להם. ימים אלו הם חג פרטי שנקרא "רגל של יחיד", ו"אבלות של רבים" דוחה "רגל של יחיד". ועוד שצריכים הם לזכור את ירושלים בשמחת חתונתם ככתוב "אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (ריטב"א תענית ל ע"ב. עיין מ"ב תקסח ס"ק כב. כה"ח תקמט ס"קט. ביה"ל שם ד"ה "חייבים"). אך אם חלה תענית אסתר בשבעת ימי החופה – לא יצומו. וכתב הבן איש חי כי מנהג בגדאד הוא שהחתנים לא צמים.

ברית מילה שחל ביום צום
כתב הטור אורח חיים (תקנ"ט) "מעשה שחל תשעה באב בשבת, והתענית נדחה למחרת היום, והיה רבנו יעב"ץ בעל ברית, והתפלל מנחה בעוד היום גדול, והלך ומל את הבן ורחץ ואכל כל צרכו ולא השלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו הוא. וראיה לזה ממה שאמרו בעירובין (מ"א ע"א) אמר רבי אלעזר ברבי צדוק, אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל תשעה באב בשבת ונדחה לאחר השבת, והתענינו בו ולא השלמנוהו, מפני שיום טוב שלנו היה".
המגן אברהם (תקנ"ט ס"ק י"א), כתב בשם הכנסת הגדולה, שכעת פשט המנהג שגם בעל ברית מתענה ומשלים למרות שמדובר ביום תענית שנדחה. ומי שלא מתענה ביום ברית שחל בי"ז בתמוז שנדחה – יש לו על מי לסמוך.
בט' באב, בין שחל בזמנו ובין שנדחה ליום ראשון, נהוג שכולם מתענים, גם אבי הבן. ואף-על-פי שמתענה, מותר לאב, לאם, למוהל, לסנדק ולאישה הסנדקית (המביאה את הילד) להחליף את בגדיהם (עיין כה"ח תקמט סע' י. תקנט ס"ק עד).
כאשר ברית מילה חלה בתענית אסתר, בין בזמנה ובין שלא בזמנה, אין מתענים (עיין כה"ח תרפו ס"ק כח).

ימי שמחה דוחים ימי אבלות
נשא אישה קודם י"ז בתמוז ונמשכת שמחת שבע הברכות לאחר י"ז תמוז, בזמן שאין נושאים נשים, האם מותר לעשות ריקודים ומחולות בשבע ברכות?
הרה"ג ר' משה פיינשטיין התיר לעשות שמחה בתוך ימים אלו, והיו שהתירו אף ריקודים ולא מחולות. בעל ה"משנה הלכות" למד מהדין של חתן שמת לו מת תוך כדי שבעת ימי המשתה – שימי השמחה דוחים את ימי האבלות. וכן גם בחגים, ימי השמחה דוחים את ימי האבלות.
ולא רק לחתן עצמו, אלא גם לשושבינים שלו. שהרי הגמרא אומרת (סוכה כ"ה ע"ב) "וא"ר אבא בר זבדא אמר רב חתן והשושבינין וכל בני החופה פטורין מן הסוכה כל שבעה מאי טעמא? משום דבעי למיחדי וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה ומשני אין שמחה אלא בחופה וכו'". וכמ"ש רמ"א (בסי' תקנ"א) "אין לך מצוה גדולה מזו". וכל מה שאנו לא נושאים נשים בימים אלו הוא כי זה לא סימן טוב. אבל מי שנוהג על-פי אלה שכן נושאים נשים – צריך לשמח אותו ולא להימנע מלהשתתף בחתונתו.


אור החיים הקדוש גואל דירה בירושלים
הרה"ג מרדכי אליהו זצוק"ל היה מספר את הסיפור הבא על אור החיים הקדוש, ומקדים לו שהוא שמע את הסיפור מפי רבי יצחק לוי זצ"ל מהעיר סאלי. הוא היה נוהג מדי שנה ושנה בט"ו תמוז, בליל ההילולא של רבי חיים בן עטר, לקבץ רבנים חשובים גם מהעדה החרדית ומספר להם מנפלאותיו של בעל האור החיים הקדוש, ודורש להם מדברי תורתו.
הוא היה מספר כי בעת שבה עלה אור החיים הקדוש לארץ, הוא התעכב בליוורנו ושם הוא כינס עשירי עם וביקש מהם לחזק את היישוב בארץ ישראל. הם התחייבו לסייע בידו להקים מחדש את עולה של תורה בירושלים. מיד אחר כך הוא עלה לארץ דרך נמל עכו, עבר בדרכו במירון, בציון של רבי שמעון בר יוחאי, עבר בטבריה, בקברו של רבי עקיבא ורבי מאיר ורבי חייא, ואחר כך הגיע לירושלים.
בעת שעבר בטבריה אצל רבי חיים אבולעפיא זצוק"ל, ביקש ממנו רבי חיים אבולעפיא להקים את מקומו בטבריה, שהייתה בימים ההם מקום יישוב גדול של יהודים. אבל אור החיים הקדוש אמר לו שמגמת פניו היא ירושלים עיר הקודש. שזו הייתה הבטחתו לעשירי איטליה, שיקים שם את הישיבה.
חיפש רבי חיים בן עטר מקום מתאים שבו יוכל להשתקע וללמד בו תורה. והנה הוא מצא מקום אחד בעיר העתיקה, וכשנכנס אליו הריח בו כי הוא מקום חשוב. ולא סתם הריח כך, שכן זה היה מקום משכנו של בעל ספר "חרדים", הלא הוא רבי אלעזר אזכרי ע"ה, ששם לימד את תורתו וייתכן כי אף שם חיבר את ספרו המפורסם וכן את הפיוט "ידיד נפש".
חיפש אור החיים הקדוש אחר בעל הבית, ומצא כי מקום קדוש זה מוחזק בידיו של גוי. מיהר אור החיים הקדוש לשכור את המקום מאותו ערבי ושילם שלו שכר דירה לשנה שלמה. מיד אחר כך פתח שם רבי חיים בן עטר ישיבה ומקום תורה. והתלמידים התחילו לנהור למקום ללמוד ממנו תורה.
כשראה הגוי שאור החיים הקדוש קבע את הבית כמקום של תורה ותפילה וכי רבים באים ללמוד ולהתפלל, הבין בדעתו הקטנה כי השוכר החדש ששכר ממנו את הדירה מרוויח כסף טוב מהתלמידים שבאים אליו ללמוד תורה. בדעתו הקטנה הוא תרגם את כל התורה שראה לכסף וחומריות. והוא החליט לדרוש תוספת שכר על הדירה, ובא אל אור החיים הקדוש ודרישתו בפיו.
אמר אור החיים הקדוש לאותו גוי: "הרי ידוע, ששוכרים כאן בירושלים דירה לשנה, מראש חודש הערבי עד סוף השנה (מרמדאן עד רמדאן), ועל כן שילמתי לך מראש, עד סוף השנה!".
אך הגוי לא הרפה, ונשאר עומד במקומו כשהוא דורש את תוספת השכר. או אז אמר לו אור החיים הקדוש: "לך מכאן! אנו צריכים ללמוד תורה עם התלמידים!". הגוי עמד בתוקף על שלו ונשאר עומד על מקומו. פנה אליו שוב אור החיים הקדוש ואמר לו: "אם כן, תישאר עומד".
אותו גוי, שהתקיים בו "אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֶּר שָׁוְא וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר", נשאר עומד על מקומו בלי יכולת לזוז. קפוא ומושבת, גם לדבר לא יכול. כאילו רגליו ניטעו בקרקע הבית. ואור החיים הקדוש פנה לתלמידיו ואמר להם: עכשיו נמשיך בלימוד התורה ועוד מעט הדברים יבואו על מקומם בשלום.
מעט זמן עבר עד שכל העיר הייתה הומה ורועשת מהנס המופלא שהתרחש באותה שעה בבית מדרשו של אור החיים הקדוש, והדברים הגיעו גם לשייח', שהיה הדמות הבכירה והחשובה בירושלים של פעם. גם הוא בא לראות במו עיניו את הפלא הגדול של אחד מבני הקהילה שלו נטוע על מקומו בלי יכולת לזוז בגלל גערתו של הרב החדש של היהודים.
ניסו השייח' הגדול ועוזריו להזיז את הערבי הסורר ממקומו, ולא עלה בידם. ניגש השייח' לאור החיים הקדוש, שהיה עסוק בכל אותה עת בלימוד התורה עם תלמידיו, וביקש ממנו שישחרר את בעל הבית.
שאל אותו אור החיים הקדוש: האם מקובל אצלכם, הערבים, שכאשר מישהו חותם הסכם שכירות עם מישהו אחר הוא יכול להפר אותו באמצע השנה? חס ושלום, אמר השייח', אצלנו מילה זו מילה ולא משנים את דברינו.
אם כן, למה האיש הזה מפר את ההסכם בינינו? כל העונש הזה בא לו על כך שהוא הפר את ההסכם וביקש העלאת שכר דירה בניגוד להסכם שחתמנו עליו לפני זמן קצר.
ענה השייח' ואמר לרבי חיים בן עטר: אם כן אני ערב בשבילו שהוא לא יבקש יותר העלאת שכר על הדירה. שחרר אותו ממקומו שילך לביתו, לאשתו וילדיו שמחכים לו. אך אור החיים הקדוש לא הסכים לכך. העלה השייח' את המחיר ואמר לאור החיים הקדוש: קח את הדירה בשכירות לכל ימי חייך.
אמר לו אור החיים הקדוש: לא ולא. האדם הזה מוחזק שפיו דיבר שווא וימינו ימין שקר. היום הוא רוצה להשתחרר ויסכים לכל דבר ודבר. מחר הוא יבוא לפה וינסה לסלק אותי מהמקום. אני רוצה שהמקום הזה יעבור על שמי בטאבו. אצל רשם הקרקעות.
שאל השייח' את הערבי הנטוע במקומו: האם אתה מסכים למה שמבקש הרב אור החיים הקדוש? נענע הערבי בראשו לאות הסכמה. והשייח' חשב שבזה מסתיים העניין. אבל אור החיים הקדוש ידע עם מי יש לו עסק ואמר: לא ולא. אם לא יבוא רשם הקרקעות ויעביר את הטאבו על שמי – לא אתן לו לזוז ממקומו כלל.
השייח' הבין כי אין לו כל ברירה אחרת והזמין לחדר הישיבה את רשם הקרקעות, שהגיע עם כל פנקסיו. ובמעמד השייח' כתב הרשם את הבית על שמו של אור החיים הקדוש לדורי דורות.
אחרי שיצאו כל הנוכחים מישיבתו של אור החיים הקדוש שאלו אותו התלמידים למה הוא עשה את המופת הזה. אמר להם כי יש חשיבות גדולה לגאול בתים של יהודים בארץ ישראל, ובוודאי בירושלים עיר הקודש. ובוודאי בית של צדיקים גדולים שלמדו בו תורה בקדושה ובטהרה.
הוא סיפר להם כי המקום הזה כלל לא היה שייך לערבי, אלא שייך לרבי אלעזר אזכרי, שהערבי הזה גזל את הקרקע מיורשיו, כמו שאומרת הגמרא (סוכה ל ע"א) "סתם גויים גזלני ארעתא נינהו". זו דרכם של הישמעאלים, לגזול קרקעות של יהודים ולומר אחר כך "שלנו הם". אף-על-פי-כן אני הסכמתי לשלם לו כסף, משום שאיני רוצה לריב עמו. אבל אחרי שהפר את דברו, מצאתי את ההזדמנות להחזיר את הגזלה לבעליה. עד היום מצוי בעיר העתיקה בירושלים הבית שאור החיים הקדוש גאל מהנכרים. בית שלמד ולימד את תורתו לרבים, והוא ברשות ישראל.

התפילין של אור החיים הקדוש
מעשה זה שמעתי מהרה"ג ר' יצחק לוי ז"ל שהיה מעירו של אור החיים הקדוש, העיר סאלי.
רבי חיים בן עטר, בעל אור החיים הקדוש, גר בסוף ימיו בארץ ישראל. לפני פטירתו שאלה אשתו: במה אתפרנס? אמר לה האור החיים הקדוש שתמכור את כל חפציו ומזה תתפרנס, את התפילין אמר לה, תמכרי באלף זהובים. ומזה תתפרנסי שנים רבות. רק תזהירי את מי שירצה לקנות את התפילין, שלא יסיח את דעתו מהן בזמן הנחתן.
ביום השביעי לפטירתו של הצדיק, בא בספינה מעבר לים רב חובל שהיה עשיר מאוד. קנה את התפילין והתחייב לקיים את התנאי שלא יסיח דעתו מהן בזמן הנחתן. הניח היהודי את התפילין המיוחדות והרגיש הארה גדולה בהנחתן.
פעם אחת באמצע ההפלגה הייתה סערה גדולה בים, ונפער חור בירכתי הספינה, והמלחים לא ידעו מה לעשות. באו לשאול את רב החובל שהיה עם התפילין. אמר להם רב החובל שיסתמו את החור בסמרטוטים, ובאותו רגע הסיח את דעתו מהתפילין של אור החיים הקדוש. מיד הרגיש שאותה הארה ראשונה שהייתה לו בשעה שהניח את התפילין לראשונה, הסתלקה ממנו.
כשהגיע לטורקיה, הלך לר' חיים אבולעפיה וסיפר לו את המעשה, פתחו את התפילין וראו שאין כלל אותיות. העשיר הזה התפלא מאוד איך מכרו לו תפילין בלי שום כתב. אמר לו הרב: איזה תנאי אמרה לך האלמנה? אמר לו: שלא יסיח דעתו מן התפילין בזמן הנחתן. וסיפר לו את השתלשלות העניינים בזמן הפלגת הספינה והסערה שהייתה בים.
חשש הרב שמא יצא חילול ה' חלילה ועל כן אמר לו שיקבל עליו לא להסיח דעתו מהתפילין כפי התנאי שנאמר לו והכול ישוב כבראשונה. כשיצא העשיר אמר ר' חיים אבולעפיה: רבש"ע בזכות ר' חיים בן עטר זיע"א, שלא יצא עליו שם רע שקנו את התפילין שלו כשהן ריקות ופסולות, החזר אותם לקדמותן. למחרת פתחו את התפילין וראו את האותיות.
היה חכם אחד שאמר כי התפילין הללו נשארו פסולות גם אחרי שהתגלו בהן האותיות כמו שהיה בתחילה. כיוון שכנראה מלאך כתב אותן, ומלאך לא חייב במצוות. על כן אינו יכול להוציא אחרים ידי חובתו בכתיבת התפילין. וצריך לומר שבאמת התפילין כשרות כיוון שבאמת נשארו האותיות כבתחילה כל הזמן. רק עיניו של העשיר לא ראו את האותיות בגלל הסחת הדעת שלו. ורק כשחזר בתשובה שלמה – חזר לראותן.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il