בית המדרש

  • מדורים
  • פרשת שבוע
לחץ להקדשת שיעור זה

וַיְכֻלּוּ או וַיְכַל או לא משנה הסדר

undefined

הרב יוסף כרמל

תשרי תשע"ג
3 דק' קריאה
פרשית השבת, בה אנו פותחים את הקידוש בכל ליל שבת, משמשת גם כעדות על אמונתנו בבורא עולם, שמים וארץ וכל צבאם. לכן אין זה פלא כי היא נמצאת בין שני סיפורי הבריאה הראשונים.
הסיפור הראשון כותרתו:
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א' א-ב)

והסיפור השני כותרתו:
"אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם" (שם ב' ד).


מצד אחד, פרשיה זו משמשת כסיפור היום השביעי של הבריאה לאחר ששה ימים ומצד שני משמשת כהקדמה לסיפור השני, בו אין כלל וכלל חלוקה לימים. אכן, יש יהודים הקשורים יותר בשורש נשמתם לסיפור הראשון, הם מתכוננים כל השבוע ליום השביעי. יום זה משמש עבורם כפסגה הרוחנית אליה הם שואפים ומטפסים בכל אחד ואחד מימי המעשה. לעומת זאת, יש יהודים הקשורים בשורש נשמתם יותר אל הסיפור השני - מתוך השבת הם יוצאים אל עולם המעשה ובזכות השבת הם מוצאים בכל יום גם את המימד הרוחני של החיים. יתכן וזו גם אחת המחלוקות בין הלל ושמאי כמו שמופיע בגמרא:
"תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. 'ברוך ד' יום יום' " (ביצה טז ע"א).

נעיין בפרשיה וננסה לזהות שני מהלכים אלה גם בפסוקים עצמם:
"(א) וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם:
(ב) וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה:
(ג) וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב')

בפסוק הראשון לא נזכרו הבריאה, לא נזכרת השביתה מן המלאכה, לא נזכר היום השביעי ולא נזכר שם אלקים. כל הללו קשורים דווקא לסיפור הבריאה הראשון. כולם נזכרים בשני הפסוקים הבאים. הפסוק האחרון מתקשר לשונית ועניינית לפסוק הבא הפותח את סיפור הבריאה השני:
"(ד) אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְקֹוָק אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".

מה שנראה לכאורה כפול ומיותר הוא השימוש פעמיים בשורש "יכל=כלה". (זו הסיבה שבגללה כנראה תרגם אונקלוס כל אחד משני הביטויים בדרך שונה, אם כי לא ברור שתרגומו מתאים להצעה שנציע בהמשך דברינו).

נציע את ההסבר הבא. ניתוח זה של הפסוקים מאפשר לנו לראות את השבת בשני מהלכים המשלימים זה את זה וקשורים זה לזה בקשר בל ינותק. שני הסיפורים סיפור אחד הוא המסופר פעמיים ומאפשר לנו להבין את משמעותה של השבת לעומק. השבת היא אומנם שיאו של הליך בריאה של שבעה ימים. השביתה ממלאכה ביום השביעי היא שמאפשרת לנו ליהנות מהברכה והקדושה של יום מיוחד זה. ללא שביתה ממלאכה יעלם, ח"ו, מימד חשוב זה של השבת. שני פירושיו של רש"י לשביתה יכולים להתאים לדברינו בין אם מדובר בהפסקת הפעילות ובין אם מדובר ביצירת המושג שביתה.
אבל השבת כוללת בתוכה בנוסף את המסר שגם בעולם המעשה היום-יומי, העיקר הוא הצד הרוחני. השבת קודמת לעשיית ארץ ושמים, היא ורק היא מאפשרת חיים רוחניים גם בתוך גשמיות וחומריות בין ארץ ושמים. הקדמת פרשית השבת לעולם העשייה יש לה משמעות של קדימה בחשיבות וקדימה במהות (ואכמ"ל).
ה"וַיְכֻלּוּ" הראשון לא יתפרש מלשון סיום אלה כביטוי שמשמעותו היא שאיפה עד כלת הנפש "וַיְכַל" אל הרוחני המכיל בתוכו את השמים והארץ וכל צבאם. גם תוך כדי חיים מעשיים בעולם הגשמי אנו זוכרים מה עיקר ומה טפל. להיכן ואל מה צריך להפנות את השאיפות. זה מה שהופך את השבת ליום חמדת ימים כמו שהסבירו תלמידי רש"י.
ה"וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ" יתפרש במשמעות של סיום - הגעה אל השיא שכלול והשלמה. מדובר בסופו של תהליך ארוך המוגדר בכתוב לצורך הענין כששה ימים.

לאור הסבר זה אנו מבינים כי אין כפילות בשני סיפורי הבריאה כי אם עומק הנוצר כתוצאה של השקפה משתי נקודות מבט.

הבה נתפלל כי נזכה להיות גם מתלמידיהם של הזקנים, שמאי והלל
להתכונן בכל יום לשבת ולטעום מטעמה הרוחני וקדושתה של השבת וברכתה יום יום.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il