בית המדרש

  • כתבי הקודש ושמות קדושים
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

כבוד ספר תורה ושמות קדושים

כתיבת פסוקי תורה; שבעת השמות הקדושים ומעמדם; איסור מחיקת השם; דין שם שנכתב שלא לשם קדושה; כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת; שמות ה' בלועזית, וסימנים לשם ה'; גניזת ספרי קודש מודפסים; איסור אזכרת שם שמיים לבטלה; האם מבטאים שם ה' בעת לימוד? דין כתב אשורי.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"ג
10 דק' קריאה
כתיבת פסוקי תורה
כל התורה מהווה גילוי אחד מושלם של דבר ה' בעולם, וכבר למדנו שספר תורה שחסרה בו אות אחת כולו פסול. ולכן אמרו חז"ל שאסור לכתוב קטעים מן התורה. החלק הקטן ביותר שאפשר לכתוב מן התורה הוא חומש שלם, שאף שאינו נחשב לספר תורה, מכל מקום כיוון שהוא חומש שלם - מותר לכותבו כדי ללמוד בו. אבל פחות מחומש שלם לא התירו בתקופת האמוראים לכתוב אפילו כדי ללמד התינוקות של בית רבן (גיטין ו, ב). וכן פסקו להלכה כמה מגדולי הראשונים, הרמב"ם והרא"ש.
אבל למעשה נפסקה הלכה להקל לכתוב קטעי תורה לצורך לימוד. שהואיל והשכחה גברה, והדבר נחוץ מאוד לצורך לימוד התלמידים, "עת לעשות" ולהקל בדין זה ולהתיר למורים ולתלמידים לכתוב פסוקים מן התורה על הלוח או במחברות. וכן התירו להדפיס סידורים שמובאים בהם קטעי תורה כגון קריאת שמע ופסוקי דזמרה, מפני שאנשים רבים אינם זוכרים במדויק את קריאת שמע, לפיכך ישנו הכרח להקל להדפיס את כל קטעי התפילה, כולל הפסוקים, כדי שהציבור הרחב יוכל להתפלל כראוי.
לסיכום: לצורך גדול של לימוד או תפילה ברור שמותר כיום לכתוב קטעים מן התורה.
אלא שנחלקו האחרונים בשאלה, האם גם לצורך קל יותר מותר להקל ולכתוב פסוקים מן התנ"ך. יש אומרים שבכל עת שיש מטרה של קדושה בכתיבת הפסוקים, אף שאין בזה הכרח, אפשר להקל. ויש מחמירים שרק במקום שיש הכרח לימודי מותר לכתוב פסוקים מן התורה.
לדוגמא, הועלתה שאלה, האם מותר לכתוב את הפסוק: "בסוכות תשבו שבעת ימים" כדי לתלותו בסוכה, לדעת בעל ה'משנה-ברורה' אסור, ויש מקילים בזה. וכן לגבי י"ג מידות רחמים, יש אומרים שאין לכותבם כדי לתלותם על קיר בית הכנסת, ויש מקילים משום שהדבר משפיע על האווירה הטובה בבית הכנסת ומקל על המתפללים לומר את י"ג מידות רחמים בלא להביט בסידור. וכן לגבי כתיבת פסוקים שיש בהם משמעות מוסרית, יש מקילים לכותבם ולתלותם בכיתות הלימוד, ויש אוסרים.
למעשה, אפשר להקל לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות חינוכיות שאינן הכרחיות, ובתנאי שלא יכתבום באופן הכשר לכתיבת ספר תורה. וכתב דפוס הרגיל שלנו אינו כשר לכתיבת ספר תורה. 1

שבעת השמות הקדושים ומעמדם
את הקב"ה בכבודו ובעצמו אין יכולת לשום נברא להכיר. כל מה שאנו מסוגלים להכיר הוא את גילויו בעולם. שכן הוא נתגלה לעם ישראל ולנביאיו, ולכל סוג של גילוי ישנו שם מיוחד.
בשבעה שמות קדושים נקרא הקב"ה, וכל שם מבטא גילוי מיוחד שלו בעולם. באופן כללי שמות אלו מבטאים את היותו בורא העולם ואדונו, ושהוא מחייה ומקיים את העולם, ומשגיח על בריותיו, משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש הרשעים, ועוד משמעויות רבות ועמוקות שחכמי האמונה והקבלה הרבו לעסוק בהן.
מבחינה הלכתית שבעת השמות מחולקים לשלוש רמות של קדושה.
השם הקדוש ביותר הוא השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', ולרוב קדושתו מותר לכותבו אבל אסור לאומרו. ואף בכתיבה משתדלים למעט, ולכן כתבתיו בהפרדת אותיות, כדי שלא תחול עליו הקדושה. ויש אומרים שאפילו להזכיר את אותיותיו זו אחר זו - אסור, ולכן אומרים: "יוד קי ואו קי", 'קי' במקום 'הי', וכך נוהגים (רדב"ז ח"ה אלף ת"ח עפ"י התוס', ח"א ה, כז).
ובכל מקום שכתוב בתורה או בסידור השם המפורש: 'י' 'ה' 'ו' 'ה', אנו קוראים אותו כשם אדנות (א-ד-נ-י) שהוא השני לו בקדושתו. ואמרו שכל ההוגה את השם המפורש באותיותיו נעקר מן העולם (פסחים נ, א; רא"ש יומא פ"ח י"ט).
ורק בבית המקדש היו מזכירים את השם המפורש. הכהן הגדול היה מזכיר את השם המפורש בעבודת יום הכיפורים עשר פעמים. בדורות הראשונים היה מגביה את קולו, כיוון שירדו ממעלתם והיו ביניהם אנשים שאינם הגונים - היה אומרו בקול נמוך כדי שלא ישמעו השם המפורש (רמב"ם הל' עבודת יוה"כ ב, ו).
גם שאר הכהנים היו רשאים לומר את השם המפורש בעת שהיו מברכים ברכת כהנים בבית המקדש (סוטה לח, א). ומאחר שמת הכהן הגדול שמעון הצדיק הפסיקו הכהנים להזכיר את השם המפורש בברכת כהנים אף בבית המקדש, מפני שלא זכו יותר לגילוי שכינה ולא היו ראויים לכך, וכן חששו שמא ילמד אותו אדם שאינו הגון (יומא לט, ב; רש"י ותוס', רמב"ם הל' תפילה יד, י).
השם השני בחשיבותו הוא שם אדנות, שאותיותיו הם: 'א' 'ד' 'נ' 'י'. המשמעות ההלכתית של מעמדו היא שבכל פעם שכתוב בתורה או בסידור את השם המפורש, אנו אומרים שם אדנות.
שאר חמשת השמות הם: 'א-ל', 'אלהי-ם', 'אהי-ה', 'שד-י', 'צבאו-ת' 2 . ויש לנהוג בהם קדושה, שאין להזכירם לבטלה, וכן אסור למחוק אחד משמות אלו.

איסור מחיקת השם
אסור מן התורה למחוק אחד מהשמות שנקרא בהם הקב"ה, שכל המאבד שם מן השמות פוגע בכבוד שמיים, שנאמר לגבי עבודה זרה (דברים יג, ג-ד): "ואבדתם את שמם מן המקום ההוא". אבל לגבי שמותיו של הקב"ה נאמר בהמשך: "לא תעשון כן לה' אלקיכם". וכל המוחק במזיד אחד מן השמות שנכתבו בקדושה, נענש במלקות (רמב"ם הל' יסודי התורה ו, א).
ויש הבדל בין שמות שכל עניינם להיות שם לקב"ה, ובין כינויי שבח כגון 'רחום' ו'חנון', שניתן לאומרם גם על אדם וגם על הקב"ה. איסור המחיקה מן התורה הוא על השמות ולא על הכינויים. כאמור, שבעה שמות נזכרו בתורה, ואלו הם: שם ההויה ('י' 'ה' 'ו' 'ה'); שם אדנות (א-ד-נ-י), 'א-ל', 'אלהי-ם', 'שד-י', 'צבאו-ת', 'אהי-ה אשר אהי-ה' 3 . וכל המוחק אפילו אות אחת מן השמות הללו עובר באיסור תורה (שבועות לה, ב; שו"ע יו"ד רעו, ט). ואפילו אם כתב בטעות את שם השם לשם קדושה שלא במקומו, כגון שטעה וכתבו בספר התורה שלא במקומו, אסור למוחקו אלא צריך לגנוז את היריעה ולכותבה מחדש (ט"ז יו"ד רעו, ב; ש"ך רעו, יב). אבל שאר הכינויים שמשבחים בהן את הקב"ה כגון: 'חנון' 'רחום' 'הגדול' 'הגיבור' 'הנורא', 'הנאמן', 'קנא', 'חזק', וכיוצא בהן, הרי הן כשאר כתבי הקודש שמותר למוחקן (רמב"ם שם ו, ה).
ואף שהתורה לא אסרה לאבד פסוקים שאין בהם שמות קדושים, מכל מקום מדברי חכמים ישנו איסור לאבד פסוק מן התורה או כל ספר קודש אחר, וכל המאבדו בידיים נענש במלקות מדברי חכמים (רמב"ם יסודי התורה ו, ח; תשב"ץ ח"א ב'). אלא שאם יש צורך לתקן מקום מסוים בספר, מותר למחוק, כיוון שחכמים אסרו לאבד פסוקים וכתבי קודש דרך בזיון ולא כאשר המחיקה לצורך תיקון וכיוצא בזה.
בתלמוד (ר"ה יח, ב) מסופר כי בתקופת מלכות יוון גזרה המלכות גזרת שמד: שלא להזכיר שם שמיים. וכשגברו החשמונאים וניצחום, ראו צורך לחזק האמונה, והתקינו להרבות בהזכרת שם שמיים, ונהגו לכתוב בכל השטרות שם שמיים. וכך היו כותבים: "בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לא-ל עליון". אך תקנה זו גרמה לבעיה, כי לאחר שאדם היה פורע חובו היו זורקים השטר, ושם שמיים היה מוטל באשפה. על כן ביטלו חכמים מנהג זה, ועשו אותו היום שביטלו בו המנהג ליום חג.
לפיכך כתבו הפוסקים שאסור לכתוב בחינם אחד מן השמות הקדושים שלא בספר קודש, מפני שהוא עלול לבוא לידי ביזיון (רמ"א יו"ד רעו, יג). ולכן יש להיזהר שלא לכתוב שם השם בעיתונים או במכתבים, או אף בציורים שתולים בבית הכנסת, אם יש חשש שבמשך הזמן יתבלו ויתבזו (שע"ת או"ח יא, ג).
רק למען מטרה אחת התירה התורה למחוק את השם המפורש, והוא כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. שאשה סוטה, היינו אשה שנתייחדה עם גבר זר, ועלה חשש בלב בעלה שמא זנתה ואסורה עליו, ואשתו מכחישה ואומרת שלא זנתה. על הבעל להביאה לבית המקדש והכהן שואל אותה אם זנתה, אם הודתה שזנתה, בעלה מגרשה. ואם אמרה שלא זנתה, כותבים את פרשת הסוטה שנזכר בה שם השם, ואח"כ מוחקים הפרשה אל תוך מים, והאשה הסוטה שותה אותם ולאחר מכן מותרת לבעלה. והיה אם חטאה - עונשה שתמות בייסורים, ומשעה שהחלו בה החולאים הכתובים בתורה, אסורה לבעלה, שחולאים אלו הם ההוכחה לכך שזנתה. ואם לא חטאה - תוכל להמשיך לחיות עם בעלה לאורך שנים טובות. יתר על כן, אם הייתה מתקשה לילד - תלד במהרה, ואם הייתה חולה - תתחזק (רמב"ם הל' סוטה פ"ג, ח, כא, כב).

דין שם שנכתב שלא לשם קדושה
איסור מחיקת השם שלמדנו חל על שם שנכתב לשם קדושה, שאם כתבו לשם קדושה אפילו אם כתב השם על כלי או על בגד - אותו שם נתקדש ואסור למוחקו, ויש לחתוך הבגד או הכלי סביבותיו ולגנוז המקום שעליו כתוב השם כדי שלא יבוא לידי ביזיון.
אבל מי שכתב אחד מן השמות של הקב"ה בטעות, כיוון שלא התכוון לכתוב השם - לא נתקדש. ולכן אדם שהתכוון לכתוב שם יהודה, ונשמטה לו ה'ד' ונמצא לפניו השם המפורש, כיוון שלא התכוון לכתוב את השם אין בו קדושה ומותר למוחקו (תשב"ץ ח"א קעז; סמ"ק ק"ס, הובאו בב"י בד"ה רעו, ט).
וכן סופר שעמד לכתוב בתורה את המילים "אלהים אחרים", שמשמעותן אלילים, אף שהתבלבל וחשב שמדובר בשם שמכוון לקב"ה - אין בזה כל קדושה, מפני שכוונת התורה שם לאלילים וממילא לא ניתן להחיל קדושת השם על המילה 'אלהים אחרים' (תשב"ץ שם, רמ"א יו"ד רעו, ב).
גוי שכתב ספר תורה עם השמות שבו, מצד אחד אין בו קדושה כיוון שהשמות לא נכתבו לשם קדושת השם, ומצד שני אסור לבזותו, ולכן צריכים לגונזו. ועובד עבודה זרה שכתב ספר תורה לשם עבודה זרה, צריך לשרוף את ספר התורה הזה. ואין בשרפה זו איסור, משום שבאותם השמות שכתב אין קדושה הואיל ולא כתבם לשם קדושת השם על פי אמונת ישראל, וכדי שלא להניח שם לעבודה זרה תקנו חכמים לשרוף את ספריהם (גיטין מה, ב; רמב"ם שם ו, ח; שו"ע יו"ד רפא, א).
וכן ספרי תנ"ך שנדפסו על ידי מסיונרים יחד עם הברית החדשה שהיא יסוד העבודה זרה הנוצרית, יש לשרוף או לאבד באופן אחר, כדי שלא להניח להם שם (אג"מ יו"ד ח"א קעב, יו"ד ח"ב קלז).

כתיבת אותיות של שמות במשמעות אחרת
למדנו בהלכות הקודמות שאסור מן התורה למחוק או לאבד אחד מן השמות הקדושים שנתכנה בהם הקב"ה.
אולם צריך לדעת שלכל אחד מן השמות הקדושים יש גם משמעות ארצית אחרת, ומי שכתב אותיות אחד השמות במשמעות אחרת, אין בכתיבתו שום קדושה. כגון אחד מן השמות הוא'א-ל' , ומילה זו יכולה לשמש גם כלשון סמיכות, כגון: משה הלך אל אהרן. ברור שבמילה אל במשמעות זו אין כל קדושה ומותר לכותבה לכתחילה.
כמו כן אחד מן השמות הוא'צבאו-ת' , וניתן להשתמש במילה זו במשמעות ארצית, כגון: צבאות הברית ערכו את חייליהם אל מול האויב. ושוב ברור שבמשמעות זו אין כל קדושה.
וכן בשם'שד-י' , אם יתכוונו לכתוב שדה שהיא שלי יצא שנכתוב אותם האותיות במשמעות אחרת, ואין בזה שום קדושה. וכן ישנו ספר חשוב שנקרא ' שדי-חמד' ושוב מדובר על אותם האותיות במשמעות אחרת של ריבוי שדות, ואין בכתיבה זו שום קדושה, ואין לחוש להשתמש במילה זו כאשר הסמיכות מבהירה שמדובר כאן על מילה אחרת שאינה שם השם (וכתב על זה בעל השדי חמד קונטרס ארוך שנקרא 'באר בשדי' בו באר דין זה והביא אסופת פסקים של רבנים שחיזקו דבריו).
וכן לגבי השם'אדנ-י' , יכול לכותבו במשמעות אחרת כגון: יסד מכונו על אדני פז, ואין במשמעות זו קדושה.
וכן הדין לגבי שמות אנשים שמסתיימים בשם השם כגון: ישראל , שמואל , אריאל , או: ידידיה , טוביה . שהואיל ושמות אלו הפכו לשמות אנשים, אף שנקראו על שם ה', אין בכוונת כתיבתם קדושה, ומותר לזרוק דפים שיש בהם שמות אלו. וכן כאשר כותבים שם ידידיה אין צורך לכתוב קו מפריד בין ה'י' ל'ה' (ידידי-ה), ואין צורך להשמיט את ה'ה' שבסוף המילה (ידידי'), שכיוון שהכוונה לשם של אדם אין בזה קדושה (תשב"ץ ח"א קע"ז). וקל וחומר שכאשר כותבים גרמניה או אנגליה אין לעשות שום שינוי, שכן ברור שאין כל כוונה לרמוז שם לשם השם.
וכן הדין לגבי שם הישוב בית-אל, שכיוון שהכוונה להזכיר שם מקום ולא לקרוא בשם השם, מותר לומר בית-אל, וכן מותר לכתוב ולמחוק את שם הישוב בית-אל. (עיין פסחים קיז, א, ומהרש"א שם. ובשדי חמד קונטרס באר בשדי במכתב ב' מהרה"ג יוסף זכריה שטרן. ועיין מכתב י"ב שנוטה להחמיר לעניין בית אל).
בפועל אפילו לשם המפורש, הוא השם המורכב מארבע אותיות הללו: 'י' 'ה' 'ו' 'ה' יש משמעות נוספת, שאם ירצה לכתוב מילה שמשמעותה מהווה מלשון עתיד יצא שיכתוב את אותיות השם המפורש, ומצד הדין משמע שאין בזה איסור, אבל אין ראוי לעשות כן משום שזהו השם המפורש, המקודש מכל השמות, וכל כתיבה שלו במשמעות אחרת יש בה משום חילול ה'. במקום שיש הכרח להשתמש במילה זו, יכתבנה בכתיב מלא 'יהווה', וכך לא יצא שכתב אותיות השם.


^ 1. מקורות לכל הסעיף. הרי"ף מקל לכתוב קטעי תורה לשם לימוד, ושני טעמים נזכרו לדבריו, כמבואר בבית יוסף רפג, ב. ואף שהשו"ע מחמיר, כתבו הב"ח והפרישה והש"ך והט"ז שהמנהג להקל, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך.
ואם הקילו גם לצורך חינוכי שאינו הכרחי? לדעת הט"ז יו"ד רפב, א, אסור. וכן כתב המ"ב תרלח, כד, שאין לכתוב פסוק "בסכת תשבו שבעת ימים" ולתלותו בסוכה. ומהש"ך יו"ד רפב, ו, משמע שמותר, וכן דעת הבני יונה.
לדעת כמה מגדולי הפוסקים עיקר האיסור הוא דווקא בכתב אשורית הכשר לספר תורה, אבל בשאר סגנונות הכתיבה, אין איסור לכתוב קטעי תורה. וכך דעת התשב"ץ ח"א ב', והביאו הפת"ש רפג, ב. וכן דעת רבנו ירוחם נתיב ב' ח"ב יט, ב. אבל הבני יונה מחמיר גם בכתב אחר, וכן דעת כמה אחרונים.
וכיוון שיש מקילים לכתוב פסוקי תורה לשם מטרות שאינן הכרחיות, אם יכתבם בכתב שאינו דומה לכתיבת ספר התורה, יש להקל.
וצריך לשרטט השורה לפני כתיבת הפסוק, ואח"כ אם ירצו יוכלו למחוק השרטוט. ודין זה מבואר בשו"ע יו"ד סימן רפ"ד, שאסור לכתוב כתבי קודש בלא שרטוט, כדי שהכתיבה תצא ישרה ונאה.
ומי שכותב מכתב על נייר חלק ובתוכו מזכיר פסוק, ישנה שאלה אם צריך לשרטט קו תחתיו לפני שיכתוב הפסוק. לדעת ר"ת רק כאשר כותבים דברי תורה צריכים לשרטט מתחת לפסוקים, אבל מהירושלמי משמע שגם במכתב צריך לשרטט. עוד אמר ר"ת, שרק אם כותב פסוק בשורה הראשונה צריך לשרטט תחתיו, אבל אם רוצה לכתוב הפסוק בשורה השנייה אינו צריך לשרטט, שהואיל והשורה הראשונה כבר כתובה, יכול ליישר הכתב על פיה, ולכן אין חובה לשרטט מן השורה השנייה ואילך. עוד כתב הרמב"ן רק אם כותבים בכתב שכשר לספר תורה צריכים לשרטט השורה.
^ 2. כתבתי בספר את השמות עם קו מפריד לפני האות האחרונה, מפני שלדעת הרבה פוסקים כל שאם היה כותב כך בספר תורה היה פסול, אין בו קדושה. ורק מצד שהוא רומז לשם השם, גם כאשר נכתב כך אין לנהוג בו בזיון, ואין למוחקו אלא לצורך גדול (כך משמע מהרמ"א יו"ד רעו, י, וכן עיין בתשב"ץ ח"א ב' המובא בפ"ת רפג, ב, לעניין איסור כתיבת קטעים מהתורה, שאם כתב בכתב שפסול לס"ת אין בו איסור). ואמנם בשו"ת אבני נזר יו"ד שס"ה כתב שקו כזה אינו חוצץ אלא מחבר את המילה, ולכן יש עליו דין השם. מכל מקום לדעת רוב הפוסקים משמע שאין בכתיבה כזו קדושת השם. ופעם היו נוהגים לסמן ראשי תיבות באמצע כתיבת שם, כגון: אלהי"ם, אך לא כתבתי כן, כדי שלא לגרום לטעות אצל חלק מהלומדים שלא יבינו במה מדובר. ובודאי שמצד הדין היה מותר לכתוב את השם עצמו לצורך לימוד. אלא שלכתחילה עדיף לא לכתוב בספר מודפס שם ממש, כדי שלא תחול על השמות קדושה מדאורייתא, שאז האיסור לאבד הספר הוא איסור מהתורה. ולגבי השם המפורש החמרתי לכותבו בהפרדה מוחלטת של האותיות, כדי שגם לשיטת האבני נזר לא תחול עליו קדושה.
^ 3. שבעת השמות על פי גירסת הגר"א יו"ד רעו, יט. ואמנם בשו"ע מנה שם 'אלו-ה' כאחד משבעת השמות. אבל הגר"א כתב שהוא חלק משם 'אלהי-ם', ש'אלהי-ם' לשון רבים רבים ואלו-ה לשון יחיד. כמו כן מוסכם שגם שם 'י-ה' הוא שם קדוש, ויש מוציאים שם 'אהיה אשר אהיה' וכוללים 'י-ה' במניין שבעת השמות, אבל הגר"א מבאר ששם 'י-ה' כלול בשם הוויה, וממילא שם 'אהיה' נמנה בשבעת השמות, וכן הגירסא ברמב"ם יסודי התורה ו, ב.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il