בית המדרש

  • שבת ומועדים
  • עניני החג
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רוברט חי בן מרים

כנס בוגרים בהושענא רבה - ישיבת בית אל

להיות אנשי מופת

ההתקדמות לעתיד לבוא * הכרת ה' לעתיד לבוא * טעמי מצוות סוכה וארבעת המינים * איך נביא את הגאולה * להיות אנשי מופת.

undefined

הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א

כ' תשרי התשע"ג
10 דק' קריאה 32 דק' צפיה
ההתקדמות לעתיד לבוא
ההפטרות של חג הסוכות הן הפטרות מיוחדות. ההפטרה של היום הראשון של סוכות וההפטרה של שבת חול המועד של סוכות עוסקות בנבואה על לעתיד לבוא. ביום טוב הראשון של סוכות קראנו מתוך ההפטרה: "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה יד, ט). הגמרא במסכת פסחים בדף נ ע"א, שואלת על דברי הנביא: מה הכוונה "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד", ומה עכשיו? וכי עד עכשיו אינו אחד?
אלא אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה על בשורות טובות אומר: 'ברוך הטוב והמטיב', ועל בשורות רעות אומר: 'ברוך דיין האמת', לעולם הבא כולו 'הטוב והמטיב'.
בעולם הבא ה' יהיה אחד - תהיה רק ברכה אחת ולא שני סוגי ברכות על מאורעות שונים. רש"י מפרש שתהיה רק ברכה אחת מפני שלא יהיו שמועות רעות אלא רק שמועות טובות, כך לשון רש"י: "שאין שם בשורה רעה".
ושוב צריך להבין: הרי ה' הוא אחד, וזה לא משתנה אם יש בשורות טובות או בשורות רעות, אז למה הגמרא אומרת שרק לעתיד לבוא יהיה ה' אחד? המאורעות השונים לא משנים את המציאות האלוקית שהיא מציאות אחת! כמובן שהפירוש הוא שריבונו של עולם אחד, ואם הוא אחד מוכרח להיות שכל התוצאות ממנו הן תוצאה אחת. לא יכול להיות שמהמקור האחד יהיו דברים שונים - גם הנהגות קשות וגם הנהגות חיוביות. הגמרא אומרת שהגילויים מראים על המקור, ולעתיד לבוא יהיה בגלוי שה' אחד. השוני יהיה רק במקבלים, השוני תלוי במקבלים. ריבונו של עולם הוא אחד, מי שקרוב אליו מקבל את הטוב, אלה שיותר רחוקים מקבלים פחות טוב וככל שיותר רחוקים כך מקבלים פחות טוב. הוא בעצמו לא משתנה, אבל לעתיד לבוא גם ייראה שה' אחד כי כולם יהיו קרובים, זה פירושו של רש"י.
אני חושב שאפשר לפרש את הדברים בצורה שונה. לא בניגוד, אבל בהעמקה נוספת. לעתיד לבוא המאורעות לא ישתנו. מה שקורה היום יקרה גם אז, מה שתשתנה זו ההסתכלות – גם יראו שריבונו של עולם הוא המנהל את הכול וגם יבינו שבעצם הכול לטובה. לא חייבים להגיד שלא יהיה מוות בעולם, יהיה - אבל ההסתכלות עליו תהיה שונה, לא יראו בזה חיסרון אלא שלב חדש של התקדמות, השתחררות ועלייה. היום מוות נראה העדר, סילוק, והעולם חסר כתוצאה מזה, אבל לעתיד לבוא כשיסתכלו במבט יותר גדול, מבט של אמונה, ובראייה שה' מופיע בכל המציאות כולה - אז יראו שטוב ה' מתפשט לכל המקומות. בעל התניא אומר שהצרה בעצם באה ממקור עליון וזה טוב נסתר. כל צרה היא: "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ" (תהילים קיח, ה), י' ה' אלו האותיות הראשונות של שם הוויה, כלומר הצרות הן ממקור יותר עליון מאשר הטוב שבא לעולם, והן באות מכוסות. זה טוב מאוד מאוד עמוק, מאוד פנימי שנראה כאילו הוא חיסרון, אבל בעצם הוא אפילו טוב יותר מאשר הטוב הגלוי. לכן אנחנו אומרים, שלעתיד לבוא הדברים לא ישתנו אלא אנשים יראו ויבינו שמשהו שחסר להם הוא בעצם דבר מיותר ויותר טוב שהוא נלקח. במבט החיצוני הדבר לא נראה כך, אבל כשמסתכלים במבט יותר עמוק והאמונה יותר מיטהרת - רואים שבאמת הכול מאת ה' ואין דבר שהוא לא ממנו, יודעים ורואים שריבונו של עולם כולו טוב ואם הכול טוב מתבררת ההסתכלות שכל מה שקורה הוא באמת טוב, גם מה שפעם חשבו שהוא לא טוב - "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד", יתברר שהכול לטובה.
העמקתי את פירושו של רש"י. הוא אומר שיהיו רק שמועות טובות וזה באמת יהיה כך משום שהכול יחשב לטוב. הוי אומר, שכל חיסרון שקורה בעולם, במבט היותר עמוק מתברר שזה היה דבר מיותר ועכשיו הוא ניטל, וכעת המצב עוד יותר טוב.

הכרת ה' לעתיד לבוא
"וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". מה זה: "וּשְׁמוֹ אֶחָד" - גם את זה מבארת הגמרא שם, ואומרת:
אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא. העולם הזה נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד, נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י.
יש לבוש לשמו של ריבונו של עולם, ולעתיד לבוא יהיה שמו אחד, לא יהיה לבוש על השם - אלא כמו שהוא נכתב כך הוא יקרא. מה פירוש הדבר הזה?
אנחנו היום מכירים את הקב"ה לא בדרך גלויה כמו שיהיה לעתיד לבוא, ולכן אנחנו גם קוראים לו בצורה הזאת. אנחנו פוגשים אותו בתור אדון העולם, אנחנו מתייחסים להופעה של הקב"ה בעיניים שלנו, אבל הוא כשלעצמו למעלה מכל ההגדרה הזאת ומכל התארים. יש הבדל בין כתיבה לבין קריאה, מה שכתוב זה השורש ומה שנקרא זה הלבוש. וכאשר קוראים את הדברים אחד קורא במנגינה הזאת ואחר קורא במנגינה אחרת, אחד בדגש זה ואחד בדגש אחר, הקריאה משנה את המובן של הדברים הכתובים ולא תמיד מבארת את עצם הדבר. לעתיד לבוא, 'כשם שאני נכתב אני נקרא', הכרת הקב"ה תהיה הכרה עצמית.
אנחנו יכולים להסתכל על זה מתוך ההתבוננות באדם. חז"ל כבר דימו את הנשמה לקב"ה (ברכות י, א), יש איזה שהוא דמיון בין הנשמה לקב"ה - היא אינה נראית והקב"ה אינו נראה, היא ממלאה את כל הגוף והקב"ה ממלא את כל העולם. את הנשמה אנחנו לא רואים אלא רק את התוצאות שלה - אנחנו רואים גוף חי ופועל וממילא רואים ומבינים שיש משהו שמפעיל את הגוף. את כוח החיים הפנימי שנמצא בתוך האדם אי אפשר לראות, ועדיין כשאנחנו מסתכלים על אדם שעושה תנועה, מיד אנחנו רואים את הנפש, בתנועה רואים שיש משהו פנימי שמחייה את האדם ולולי כוח החיים שלו התנועה הזאת לא הייתה נעשית. כשרואים אדם מדבר דברים של חכמה מבינים שבאיש הזה יש חכמה למרות שאת החכמה לא רואים, רואים שיש בו לפָני ולפנים כוח של חכמה. אבל לפעמים, אדם לא מדבר אלא עושה איזה פעולה והולך לדרכו, כעת אנחנו לא יודעים מי עשה את הפעולה הזאת - אנחנו לא נדע לקשר את הפעולה עם המקור שלה, המקור נסתר, כך עם ריבונו של עולם. הוא מופיע בכל המציאות, אבל הוא מסתתר. הוא מסתתר בטבע ואפילו מסתתר בניסים, ולעתיד לבוא - "וּשְׁמוֹ אֶחָד", כמו ששמו יהיה אחד כך ההכרה האלוקית תגיע למצב שאנחנו נראה בכל המציאות כולה את ריבונו של עולם. כמו שבגוף רואים את כוח החיים שבפנים - כך בכל המציאות נראה לבושים והופעות של ריבונו של עולם בעצמו. זאת ההכרה שעליה הנבואה מדברת.

טעמי מצוות סוכה וארבעת המינים
בשבת קראנו את פרשת גוג ומגוג, גם היא מדברת על העתיד. כל העולם כולו יכיר שעם ישראל הוא עם ה' וכל העולם יבוא לעבוד את ה' כמו שאומר הרמח"ל (דרך ה', חלק ד, פרק ח) על חג הסוכות:
כי הנה ענני הכבוד שהקיף הקב"ה את ישראל, מלבד תועלתם בגשמיות שהיה לסכך עליהם ולהגן בעדם, עוד הייתה תולדה גדולה נולדת מהם בדרכי הרוחניות והוא כמו שעל ידי העננים ההם היו נמצאים ישראל מובדלים לבדם ונשואים מן הארץ, כן היה נמשך להם מציאות הארה המשכנת אותם לבד.
כמו באופן גשמי עם ישראל היו שמורים ומוגנים, כך גם באופן רוחני:
נבדלים מכל העמים ומנושאים ומנוטלים מן העולם הזה עצמו ועליונים ממש על כל גויי הארץ, ודבר זה נעשה בשעתו לישראל, להגיעם למעלה העליונה הראויה להם ונמשכת תולדתו זאת לכל אחד מישראל לדור דורים, שאמנם אור קדושה נמשך מלפניו יברך ומקיף כל צדיק מישראל, ומבדילו מכל שאר בני האדם ומנשאו למעלה.
כלומר, ענני הכבוד שהקיפו את ישראל ביציאת מצרים השפיעו על ישראל לרומם אותם למעלה גבוהה מאד והדבר הזה נמשך לאורך כל הדורות. אולי באופן נסתר ולא כמו שהיה אז במדבר, אבל זה עדיין קיים ומופיע באופן מיוחד בחג הסוכות. וממשיך הרמח"ל:
ואור ה' מאיר על ראשם של ישראל ומעטירם באופן שתהיה אימתן נופלת על כל אויביהם על ידי נטילת הלולב ומיניו, והוא מה שאמר הכתוב: "וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" (דברים כח, י).
הרמח"ל ממשיך ואומר שהלולב מסמל את העניין שאויבי ישראל יפלו לפניהם, "וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ" (ישעיהו ס, יד), כולם ישתעבדו וישתחוו לישראל כדי לקבל על ידם אור ברוך הוא השורה עליהם, ומסיים: "ולזה הולך כל עניין הלולב לפרטיו, כמו שזכרנו". כלומר, הלולב והסוכה מרמזים גם כן על העתיד לבוא, שאז עם ישראל יתעלה למדרגה העליונה וכל האומות כולם יהיו מוכנים להשתעבד ולעבוד את עם ישראל וזה יהיה להם זכות.

איך נביא את הגאולה
אני שואל את עצמי וגם אתכם, הרי העתיד הזה הוא די קרוב - איך זה יהיה, באיזה אופן כל העולם כולו יכיר בעם ישראל, באמונת ישראל, בתורת ישראל, שריבונו של עולם בחר בישראל והוא העם נבחר, שכולם ירצו את קירבתו ויבואו לסייע לו, כולם יבואו אל הר ה' וכו'
איך זה יהיה? האם הקב"ה יכה את הגויים כמו שמתואר בהפטרה של גוג ומגוג ואז הגויים יבינו שאנחנו מצויינים? האם אנחנו כבר ראויים והבעיה היא רק של הגויים שלא מבינים עד כמה אנחנו מצויינים ודרכנו נכונה, וממילא צריך לפעול רק על הגויים? האם הקב"ה יכה את הגויים ואז הם יבינו שעם ישראל הוא העם המיוחד? או שגם אנחנו צריכים קצת להתאמץ ולפעול בעניין הזה? האם הקב"ה ירומם אותנו על ידי ניסים ונפלאות ואנחנו בעצמנו לא צריכים להשתדל לעשות משהו? האם הנבואה שמנבאת שלעתיד לבוא ישראל יהיו העם שיוביל את העולם כולו לדרך ה', להכרת ה', לאמונה בה', להכרה במעלות המיוחדות של עם ישראל, צריכה להיות על ידינו? מה אנחנו צריכים לעשות כדי שאנחנו באמת נהיה עם לדוגמא, שכל אחד בעולם יבוא ויגיד - עם ישראל אכן מוכיח את עצמו בהתנהגות שלו, בעבודה שלו, ברוממות שלו וגם בהשקפה האמונית המשכנעת שלו שאכן הוא זה שמוביל את דרך ה' האמתית, דרך אלוקי העולם?
גם היחיד, כל אחד ואחד אומר לעצמו, איך אני יכול לתרום למהלך הענק הזה של תיקון העולם במלכות ש-ד-י? הרי זה העניין של כל הציבור כולו ולא של יחיד, הגם שאני כשלעצמי משתדל להיות כמה שיותר טוב ואני פחות או יותר ראוי, ואולי החילונים צריכים להתקדם ולהשתפר, בכל מקרה איזה צעד נוסף אני צריך לעשות? חז"ל אומרים לנו שכשאדם עולה לבית דין של מעלה הסדר הוא כזה, את מי שלמד רק מקרא שואלים אותו למה הוא לא למד משנה, משנה יכולת ללמוד ואם כן למה למדת רק מקרא? את מי שלמד משנה שואלים למה הוא לא למד תלמוד אלא רק משנה, את מי שלמד תלמוד שואלים למה הוא לא למד מדרש, את מי שלמד מדרש שואלים הלאה, עד ששואלים את האדם למה הוא לא למד את מעשה מרכבה ומעשה בראשית. כל אחד שואלים למה הוא לא התקדם עוד קצת , אם האדם היה עושה עוד צעד היו שואלים אותו למה הוא לא התקדם צעד נוסף – ואם נשאל: אבל אדם לא יכול להתקדם כל כך הרבה. כנראה שכל אדם יכול במצב שהוא נמצא להתקדם צעד נוסף , ואם הוא יכול לעשות צעד אחד יתכן שיתברר לו שהוא יכול לעשות צעדים נוספים וכך הוא יתקדם הרבה. אני חושב שהמדרש הזה בא ללמד אותנו ולומר שכל אחד נדרש לעשות קצת יותר ממה שהוא עושה, לא דורשים מכל אחד ללמוד את מעשה מרכבה - תלמד רק קצת יותר ממה שלמדת, תפעל יותר ממה שפעלת.
נחזור לשאלתנו, מצב העולם והסביבה היום הוא שכל התקשורת עוסקת בסכנות ההולכות ומתפתחות בסביבה שלנו, ויש שקוראים גוג ומגוג למלחמות בין אלה לאלה, בתוך המוסלמים או מחוץ למוסלמים. וגם כאן אנו שואלים: איך אנחנו נשכנע את העולם המוסלמי, שנעשה עכשיו הרבה יותר דתי, שהדת שלהם היא לא המושלמת ושהדרך שלנו היא הדרך הנכונה?! על ידי שננצח אותם בנשק? על ידי שנהיה החזקים מהבחינה כלכלית ונכריח אותם לקבל את דרכנו כי אחרת נחסום את ההצלחה שלהם והם יהיו בקשיים כלכליים? באיזה דרך נגיע למגמה שהנביאים מנבאים עליה?

להיות אנשי מופת
אין כל ספק שהדרך צריכה להיות הדרך של החינוך והשכנוע, להגיע למצב כזה שיש לנו תשובות ברורות לאמיתות דרכנו מול השקפתם של הגויים האלה וגויים אחרים. זאת אומרת שאנחנו צריכים לחשוף עומקים חדשים של אמונה, עומקים חדשים של התנהגות ושל דבקות בריבונו של עולם, דבקות בגדלות כזאת ש"כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'" (ישעיהו סא, ט). אני חושב שאנחנו צריכים להציב לעצמנו את היעד הזה ראשית כל בינינו לבין עצמנו, להיות אנשים למופת , כל אדם צריך להגיד לעצמו שאני צריך להיות בן אדם כזה שכל מי שיראה אותי יאמר שהוא רוצה שהילדים שלו יהיו כמוני, שכל אחד יאמר 'הלוואי והייתי כמו האיש הזה'. אדם צריך להציב לעצמו מטרה כזאת, כדברי המשנה בפרקי אבות (ב, א): "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם", מה זה: "ותפארת לו מן האדם"? אפשר להבין בדרך הפשט שהדרך של האדם צריכה להיות תפארת מצד עצמה, אבל דרך ישרה צריכה להיבחן גם על ידי אחרים, לפעמים אדם חושב באופן סובייקטיבי שהוא עושה את הדברים הכי נכונים, אבל זה לא כך בדיוק, ולכן צריך לראות שגם אחרים מאשרים את הדרך. אך ניתן להסביר את דברי המשנה באופן יותר עמוק - התפקיד של האדם צריך להיות כזה שהדרך שלו תהיה תפארת מן האדם, מעל פני כל בני האדם, שכל מי שיראה אותו יאמר שכך צריך להיות, שזאת דרך מפוארת והלוואי שגם אני אהיה כזה. זוהי הברכה שיעקב בירך את בניו של יוסף, כשהוא אמר להם (בראשית מח, כ): "בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", שכל אחד יאמר 'הלוואי שגם הבנים שלי יהיו כמותם כמו אפריים ומנשה'.
איך עובדים על זה באופן המעשי? הלכתי לכותל בחול המועד, עמדתי בתור לבדיקות הביטחוניות לפני הכניסה לכותל והתור היה ארוך. פתאום הופיעו כמה אנשים שלבושים בבגדים חסידיים, אנשי תורה, נדחפו בתור ועקפו אנשים שחיכו. חשבתי בליבי להגיד להם שזה לא נאה מה שהם עושים, זה לא הסדר שאדם הולך לקיים מצווה להתפלל בכותל אך בדרך הוא עושה משהו לא נכון. חשבתי שאולי מי שעושה ככה מפסיד את כל המצווה שהוא הולך לעשות, כמו שהגמרא אומרת (שבת יד, א) על מי שמחזיק בספר תורה עצמו בלי חציצה של בד או משהו אחר - שהוא נקבר ערום, והגמרא מבארת שמכיוון שהוא נגע בספר בצורה לא מכובדת הוא הפסיד את המצווה. אולי כל אחד שהלך לכותל לעשות מצווה ובדרך הוא נדחף בצורה לא מכובדת - את כל הביקור בכותל הוא הפסיד. אני מביא את זה כדוגמא כי אנחנו לא שמים לב להרבה פעולות שאנחנו עושים, מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך. אם אתה רואה את פלוני שעושה פעולה כלשהי ואתה חושב שהיא פוגעת בך - אל תעשה כך לאחרים. אתה לא רוצה שיידחפו לפניך בתור - גם אתה אל תדחוף.
אני רוצה לומר לכם שבמחשבה שנייה חשבתי אז בליבי שיכול להיות שגם אני עשיתי כך כמה פעמים בלי לשים לב, ואולי מה שאני רואה עכשיו זה פשוט שיעור על מנת שאני אתבונן במעשי הקודמים, אולי גם אני לא הייתי רגיש לדברים האלה והקב"ה מראה לי לשים לב למעשי. אם אני מסתכל במבט כזה על כל דבר לא טוב שאני רואה אצל אחרים - הפכתי את ההסתכלות הזאת לשיעור לעצמי. הוא עשה דבר לא יפה ובעיני יש ביקורת עליו, אבל אני יכול לקחת את הביקורת הזאת, ללמוד ממנה ובינתיים ללמד עליו זכות - אותו החסיד שנדחף שם בתור נתן לי שיעור, יישר כוח! אמנם הוא עשה דבר לא טוב, אבל צריך להגיד לו יישר כוח כי אני למדתי מזה משהו.
נחזור לענייננו. נראה לי שאנחנו נמצאים בתקופה הרת גורל, ואנחנו צריכים לעשות את מיטב המאמצים כדי לקיים את הפסוק הזה, "כָּל רֹאֵיהֶם יַכִּירוּם כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'", כל אחד צריך לחשוב איך הוא מתנהג בצורה הכי טובה כך שמי שרואה אותו רק חושב שככה צריך להתנהג, שתהיה תפארת לו מן האדם. זה מה שביום הזה אנחנו צריכים לקבל על עצמנו ולהשתדל ולדעת שכל אחד מאתנו עושה את המאמצים הקטנים וביחד מזה תבוא הגאולה. כל אחד יעשה את השיפור הקטן שלו מהשלב שהוא עומד בו ויצעד צעד אחד קדימה, בהמשך אולי הוא יוכל לעשות עוד צעדים, להציב מטרות ביניים, ולא לחשוב שאנחנו יכולים להיות מיד אנשים שונים לגמרי –אבל עדיין, אנחנו יכולים לקבל על עצמנו להיות אנשים יותר טובים, ובעזרת ה' נתקדם עוד ועוד.. החלטה כזאת ביום החיתום השני, כמו שקוראים המקובלים להושענא רבא, היא תהיה לזכות גדולה מאוד ובעזרת ה' שיהיה לנו גמר חתימה טובה, שנזכה לשנה טובה ומבורכת, ושהנבואות שהתנבאו הנביאים תתקיימנה לטובה ולברכה במהרה.




^ 1.. שיחה בהושענא רבה תשע"ג.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il