בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • שמונה פרקים לרמב"ם
לחץ להקדשת שיעור זה
כ"ב חשוון תשע"ג

שמונה פרקים לרמב"ם פרק שישי חלק ב'

מובן או לא מובן? היום נראה כיצד מסביר הרמב"ם את הסתירה בין דברי הפילוסופים לחכמינו. הפילוספים מדברים על מצוות טבעיות שאדם בטבעו צריך לחפוץ בהם, ואילו חכמים מדברים על 'חוקים' שאינם מובנים לנו.

undefined

בשביל הנשמה

חשוון תשע"ג
7 דק' קריאה
וּלְפִי הַמּוּבָן מִפְּשָׁטֵי שְׁנֵי הַדְּבָרִים בִּתְחִלַּת הַמַּחְשָׁבָה, הֲרֵי שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם אֱמֶת, וְאֵין בֵּינֵיהֶם מַחְלֹקֶת כְּלָל. וְזֶה, שֶׁהָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִילוֹסוֹפִים רָעוֹת - הֵן אֲשֶׁר אָמְרוּ שֶׁמִּי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לָהֶן יוֹתֵר טוֹב מִמִּי שֶׁיִּתְאַוֶּה לָהֶן וְיִמְשֹׁל בְּנַפְשׁוֹ מֵהֶן, וְהֵם הַדְּבָרִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל בְּנֵי הָאָדָם כֻּלָּם שֶׁהֵם רָעוֹת, כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה, וְגֵזֶל, וְהוֹנָאָה, וְהַזֵּק לְמִי שֶׁלֹּא הֵרַע, וּגְמֹל רָע לַמֵּיטִיב, וְזִלְזוּל הוֹרִים, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה. וְהֵן הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "דְּבָרִים שֶׁאִלְמָלֵי לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִים הָיוּ לְכָתְבָן" (יומא סז ע"ב), וְיִקְרְאוּן קְצָת חֲכָמֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים1 אֲשֶׁר חָלוּ חֳלִי 'הַמְדַבְּרִים': 'הַמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת'2. וְאֵין סָפֵק כִּי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְאַוֶּה לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו - הִיא נֶפֶשׁ חֲסֵרָה, וְכִי הַנֶּפֶשׁ הַמְעֻלָּה לֹא תִּתְאַוֶּה לְדָבָר מֵאֵלֶּה הָרָעוֹת כְּלָל, וְלֹא תִּצְטָעֵר בְּהִמָּנְעָהּ מֵהֶן3. אֲבָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָמְרוּ הַחֲכָמִים שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ מֵהֶם יוֹתֵר טוֹב וּשְׂכָרוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל - הֵן הַמִּצְווֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת, וְזֶה נָכוֹן, כִּי אִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל, וּלְפִיכָך אָמְרוּ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לְהַנִּיחַ נַפְשׁוֹ עַל אַהֲבָתָם, וְלֹא יָשִׂים מוֹנְעוֹ מֵהֶם אֶלָּא הַתּוֹרָה4.
וְהִתְבּוֹנֵן בְּחָכְמָתָם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וּבַמֶּה הִמְשִׁילוּ. שֶׁהוּא לֹא אָמַר: לֹא יֹאמַר אָדָם אֵי אֶפְשִׁי לַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֵי אֶפְשִׁי לִגְנֹב, אֵי אֶפְשִׁי לְכַזֵּב, אֶלָּא אֶפְשִׁי וּמָה וְכוּ'; וְאָמְנָם הֵבִיא דְּבָרִים כֻּלָּם שִׁמְעִיִּים: בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז וַעֲרָיוֹת5. וְאֵלֶּה הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵן אֲשֶׁר יִקְרָאֵן ה': 'חֻקּוֹתַי', אָמְרוּ: "חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶם, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן, וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶן, כְּגוֹן פָּרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ" (יומא סז ע"ב) וְכוּ'. וְאוֹתָן אֲשֶׁר קְרָאוּן הָאַחֲרוֹנִים 'שִׂכְלִיּוֹת' - יִקָּרְאוּ: 'מִצְווֹת', כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ הַחֲכָמִים.
וּכְבָר הִתְבָּאֵר מִכֹּל מַה שֶּׁאֲמַרְנוּהוּ, אֵילוּ עֲבֵרוֹת יִהְיֶה מִי שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן יוֹתֵר טוֹב מִמִּי שֶׁיִּשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן וְיִמְשֹׁל בְּנַפְשׁוֹ מֵהֶן, וְאֵילוּ מֵהֶן יִהְיֶה הַדָּבָר בָּהֶן לְהֵפֶך6. וְזֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא, וְהַשְׁלָמָה מֻפְלָאָה בֵּין שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים, וּלְשׁוֹן שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים מוֹרָה עַל אֲמִתַּת מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּהוּ7. וּכְבָר נִשְׁלְמָה כַּוָּנַת זֶה הַפֶּרֶק.
___________________________
"המדברים" - כת מחכמי הפילוסופים הערביים. השכליות – שהשכל מחייב לעשותן. השמעיות – שחיובן מכח ששמענו מפי ה'. יקראו מצוות – בלשון התורה.


ביאורים
כפי שראינו, לא ברור על פי מקורות התורה וחז"ל, מהי המדרגה הגבוהה יותר – זו של אדם שאיננו משתוקק לרע או זו של הכובש את יצרו למרות תשוקתו. כדי לענות על השאלה הזאת הרמב"ם מלמד אותנו כלל חשוב; ישנם תחומים בהם בוודאי לא נוכל לומר שהשתוקקות אליהם היא דבר נורמלי ולגיטימי. למשל, מי שמסתובב כל היום ומשתוקק לרצוח אנשים או אדם שמתגבר כל העת על תאוות הגניבה שלו. תכונות נפש כאלה, מעידות על פגם בסיסי במדרגה האנושית של האדם. הסיבה לכך היא שכל אדם בעל היגיון מבין שרצח הוא דבר פסול וכן גניבה. גם אנשים המוגדרים כיום כלא דתיים יחתמו על הקביעה הזאת. אלה מושגים אלמנטאריים ואוניברסאליים שאין כמעט חולק עליהם. לעומת זאת, בתחומי ציוויי התורה שאיננו יודעים את טעמם באופן שכלי ('=התורות השמעיות'), התמונה שונה. למשל, אכילת בשר בחלב איננה מובנת לנו בהיגיון, לכן התאוות לאכילת חלב לאחר בשר איננה מעידה על פגם מהותי בנפש. במקרה זה ההתגברות על התאווה היא מה שמתבקש מהאדם ולא ביטול התאווה משורשה. את החילוק היסודי הזה מוכיח הרמב"ם על ידי דיוק מלשון המדרש ממנו עלתה הקושיה בהתחלה: הדוגמאות במדרש כולן נלקחות מתחום המצוות המכונות 'שמעיות' (= אלה שאינן מובנות לנו בהיגיון), אכילת בשר, לבישת שעטנז ועריות. המכנה המשותף לכל האיסורים הללו הוא שכולם שייכים לקטגוריה הלא שכלית של המצוות. טבעי והגיוני שהיצר ימשוך אותנו במה שלא מובן לנו מצד ההיגיון. מה שלא מתקבל הוא שאדם ישתוקק ויתאווה למעשים שההגיון והמוסר האנושי הכללי מרחיקים את המשיכה אליהם.

הרחבות
1. פרק ו' - מוסר א-לוהי.
עד לפרק ה' עסק הרמב"ם במוסר אנושי : תיקון המידות, ושלימות המושכלות, שאלו הם ערכים השוים לכל נפש. שם צעד הרמב"ם יחד עם הפילוסופיה, ומצא בה טעם לשבח בהשקפת התורה. בפרק ו', מתייחס הרמב"ם למוסר אלוקי : 'חוקים', שאיננו קיים לדידה של הפילוסופיה, ומכאן נפרדות דרכיהם.
2. האם החילוק של הרמב"ם בין מצוות שכליות לשמעיות מוסכם?
א) בעל התניא מגדיר את ה'צדיק', שטבעו מתוקן ונוטה לרצון ה' ('חסיד'), כאדם השלם. בניגוד ל'בינוני', שנתון במאבק וגובר על יצרו ('מושל'), שזו אמנם מדרגה השווה לכל נפש, אך בודאי איננה במעלה העליונה (לקוטי אמרים, י-יב).
באופן דומה מבחין הרמח"ל בין 'הזהיר' ('מושל') שמסמן את השלב הראשון בעבודת ה', לבין ה'נקי' ('חסיד') שנמצא בדרגה גבוהה יותר (מסילת ישרים, י).
צריך עיון האם יש כאן מחלוקת: מחד, התניא והרמח"ל לא מבדילים בין סוגי המצוות, 'שכליות' ו'שמעיות'. מאידך, נראה שדבריהם מתיחסים בעיקר למידת ה'תאוה' וה'חומריות', שהן בכלל ה'שכליות'.
מ"מ, נראה שלדעת הרמב"ם מדריגת ה'חסיד' ביחס ל'שכליות' נתבעת מכל אדם, וה'מושל' נחשב לחיסרון. לעומת בעל התניא, שרואה ב'חסיד' מדריגה נדירה השייכת ליחידי סגולה, לעומת הבינוני שזו מדרגת ההמון ושלימותם.
ב) היעב"ץ (על הגליון) חולק על הרמב"ם, ולדעתו הכובש עדיף מהמושל גם במצוות השכליות. ואדרבה, דוקא במצוות השכליות גובר יצרו של האדם יותר מאשר בשמעיות, ולכן מסתבר שמעלתו של המושל גבוהה יותר.

שאלות לדיון
מה היחס בין המוסר הטבעי לצו האלוקי?
האם יש ו/או ניתן למצוא טעם לכל המצוות?
אילו מצוות קל לנו יותר לקיים, מצוות 'שמעיות' או 'שכליות' מדוע? למה ה' ברא אותנו כך?
מה היחס בין טוב ורע לעומת אמת ושקר – האם קיימת באדם סלידה מן השקר?


נספח – הרחבות נוספות
1. מי הם 'חֲכָמֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים אֲשֶׁר חָלוּ חֳלִי 'הַמְדַבְּרִים''?
כוונת הרמב"ם לרס"ג , שאימץ בספרו 'אמונות ודעות' (מאמר ג) לראשונה את חלוקת המצוות לשני סוגים: 'שכליות' ו'שמעיות'. 'אמונות ודעות' הוא חלוץ ספרי המחקר של הראשונים, והוא שהטביע את המונחים הללו בתפיסת היהדות.

2. מדוע מסתייג הרמב"ם מהמונח 'שכליות'?
החלוקה שבין 'שכליות' ל'שמעיות', מקורה בהשקפת ה'מדברים' ('אשעריאה'), הטוענת שה' משגיח על פי רצון שרירותי , ולא על פי חכמה וצדק : "לפי זה הדעת... שלא תהיה תכלית כוונה לפעולותיו ית'... כשנראה איש נולד סומא או מצורע, אשר לא נוכל לומר שקדם לו חטא שהתחייב בו זה, יאמר שכן רצה השם. וכשנראה החסיד העובד שנהרג ביסורין, יאמר כן רצה ה', ואין עול בזה. כי ראוי להם בחק השם יתעלה שייסר בייסורין מי שלא חטא ויגמול טוב לחוטא" (מורה נבוכים, ג יז, 'הדעה השלישית').
דעת המדברים ביחס להשגחה, משליכה גם על היחס למצוות: "כמו שחלקו אנשי העיון מבעלי התורה, אם מעשיו יתעלה נמשכים אחר חכמה או אחר הרצון לבד לא לבקשת תכלית כלל - כן חלקו זאת המחלוקת בעצמה במה שנתן לנו מן המצות: שיש מי שלא יבקש לזה סבה כלל, ויאמר שהתורות כלם נמשכות אחר הרצון לבד (ללא סיבה). ויש מי שיאמר שכל מצוה ואזהרה מהן נמשכת אחר החכמה , והמכוון בה תכלית אחת, ושהמצות כלם יש להם סבה, ומפני התועלת צוה בהם (שם, ג כו).

3. מדוע נמנעים ה'מדברים' לומר שיש חכמה במצוות?
האפשרות להבין את המצוות, לדעתם, מסירה מהם את ה'הילה האלוהית', ומורידה אותם למדרגה אנושית: "מבני אדם, אנשים שיכבד עליהם נתינת סבה למצוה מן המצות, והטוב אצלם שלא יושכל למצוה ולאזהרה ענין כלל ... שהם יחשבו, שאם יהיו אלו התורות מועילות בזה המציאות ומפני כך נצטוינו בהם, יהיו כאילו באו ממחשבות והשתכלות בעל שכל . אמנם כאשר יהיה דבר שלא יושכל לו ענין כלל, ולא יביא לתועלת, יהיה בלא ספק מאת השם , כי לא יביא מחשבת אדם לדבר מזה (שם, ג לא).

4. מדוע חולק הרמב"ם על המדברים?
המדברים חושבים לרומם את ה', אבל באמת הם משפילים אותו אפילו ביחס לאדם: "היה האדם אצלם יותר שלם מעושהו : כי האדם הוא אשר יאמר ויעשה מה שמביא לתכלית אחת, והשם לא יעשה כן, אבל יצונו לעשות מה שלא יועילנו עשותו, ויזהירנו מעשות מה שלא יזיקנו עשותו, חלילה לו חלילה.
אבל הענין בהפך זה, והכונה כולה להועילנהו... ואמר 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה', כבר באר שאפילו החוקים כולם יורו אל כל הגוים שהם בחכמה ובתבונה. ואם יהיה ענין שלא יודע לו סבה ולא יביא תועלת ולא ידחה נזק, למה יאמר במאמינו או בעושהו שהוא חכם ונבון וגדול המעלה ויפלאו מזה האומות" (שם).
חלוקת המצוות ל'שכליות' ו'שמעיות', בנויה על ההנחה שישנן מצוות שאין בהן חכמה, אלא רצון סתמי. לדעת הרמב"ם, לכל המצוות ללא יוצא מן הכלל, יש סיבה ותועלת, ולכן כולן 'שכליות'.

5. הרמב"ם מסכים לעצם חלוקת המצוות לשתי סוגים, אלא שלדעתו כולן 'שכליות'. מהי אם כן סיבת ההבדל שבין סוגי המצוות?
לכל המצוות יש סיבה, וההבדל ביניהן תלוי בהבנה שלנו: "ואלו שנקראים חקים , כשעטנז ובשר בחלב ושעיר המשתלח... לא יאמין המון החכמים שהם ענינים שאין להם סבה כלל ולא בוקש להם תכלית... אבל יאמין המון החכמים שיש להם עלה , ר"ל תכלית מועילה על כל פנים, אלא שנעלמה ממנו , אם לקצור דעתנו או לחסרון חכמתנו.
כל המצות אם כן יש להם סבה, ר"ל כי למצוה ההוא או לאזהרה יש תכלית מועילה, מהם מה שהתבאר לנו צד התועלת בהן, כאזהרה מן הרציחה ומן הגניבה, ומהן מה שלא התבארה תועלתם כמו שהתבאר בנזכרים, כאסור הערלה וכלאי הכרם, והם אשר תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו משפטים, ואלו שאין תועלתם מבוארת אצל ההמון יקראו חקים ".
לדעת המדברים חלוקת המצוות היא אוביקטיבית - מצד המצוה עצמה , ואילו לדעת הרמב"ם חלוקת המצוות היא סוביקטיבית בלבד - רק מצד המצווה .
6 . דעת רס"ג בחלוקת המצוות
רס"ג עצמו, עידן את משמעות החלוקה שבין 'שכליות' ל'שמעיות', ולמעשה נראה שדעתו כדעת הרמב"ם:
" החלק הראשון משני חלקי המצות... כל ענין מאלה שמצוה בו, נטע בשכלנו טובתו. וכל ענין מהם שהזהיר ממנו, נטע בשכלנו גנותו...
והחלק השני , דברים אין השכל גוזר אותם , שהם טובים לעצמם ולא מגונים לעצמם, הוסיף לנו הבורא עליהם צווי והזהרה, להרבות גמולנו והצלחתנו עליהם... ועם זה אי אפשר שלא יהיה להם עם ההסתכלות, תועלות חלקיות, ועלילה מעטה מדרך המושכל, כאשר היה לחלק הראשון תועלות גדולות ועלילה גדולה מדרך המושכל.
אף על פי שהעלה הגדולה בקיומם - מצות אלהינו, והבאתנו אל התועלת , אני מוצא לרובם עלות חלקיות מועילות... כאשר יחקרו רוב המצות האלה השמעיות, ימצא להם מן סעיפי העלילה ותועלותיה, דברים רבים, וחכמת הבורא בדעתו למעלה מכל מה שישיגוהו" (מאמר ג).
נמצא, שההבחנה בין המצוות היא מצד השגת השכל האנושי , אך מצד ה' הכל נעשה בחכמה ומביא לתועלת.

7. מהו יסוד המחלוקת בין הרמב"ם לפילוסופים?
לדעת הפילוסופים, לאלוה אין רצון וכונה עילאיים משלו, והשכל האנושי הוא חזות הכל. הפילוסופיה איננה מכירה במערכת מצוות על טבעית, והאדם הוא לבדו יוצר המוסר על פי טבעו והבנתו (להרחבה: כוזרי, א א; ד טו-יז). לעומתה, היהדות מאמינה ב'תורה מן השמים', ומכירה במוגבלות השכל האנושי לעומת הנבואה. רק מנקודת המוצא הזו, אפשר לקבל את ההבחנה בין 'חוקים' ל'משפטים'.
'שכל מה שזכרו אריסטו מתחת גלגל הירח נמשך על הקש, והם ענינים ידועי העלה מתחייב קצתם לקצתם, ומקומות החכמה בהם וההשגחה הטבעית מבוארים גלויים, ואמנם כל מה שבשמים לא ידע האדם דבר ממנו אלא בזה השעור הלמודי המעט... ואתה תראה מה שבו. ואני אומר ע"צ מליצת השיר, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם... לא יגיעו שכלי האדם לידיעתו , והטריח המחשבות במה שלא יגיעו להשגתו ואין כלי להם שיגיעו בו, אמנם הוא חסרון דעת או מין מהשגעון, אבל נעמוד אצל היכלת ונניח הענין במה שלא יושג בהקש, למי שבאהו השפע האלהי העצום, עד שיהיה ראוי שנאמר עליו 'פה אל פה אדבר בו'" (מורה נבוכים, ב כד).
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il